סוף.

אנחנו כבר שבועיים וחצי בארץ.

השתדלתי תמיד לעדכן את הבלוג בזמן אמת. יש כאלו המסוגלים לעדכן כרונולוגית גם באיחור של חודש. אני לא, ולכן את מה שקרה במדיסון בימים האחרונים תוכלו רק לנחש (פרידות, אריזות, פרידות ועוד אריזות).
ביום שלישי, לפי שבועיים וחצי בעזרת חברים ושכנים (וגם הבוס של אבי), הגענו לשדה התעופה עמוסים בשלושה ילדים, תשע מזוודות, שלושה כסאות בטיחות, 4 קרי-און וחמישה תיקי גב. אחרי 24 שעות נחתנו בנתב"ג ולכל הפסימים שביניכם נוכל לספר שהכל הגיע. רק אחרי שיצאו לאולם מקבלי הפנים נזכרנו ששכחנו לאסוף את כסאות הבטיחות, מה שעלה לנו ביותר משעה עיכוב בדרך הביתה, אבל משיחה עם חברים בדיעבד, מסתבר שזו טעות נפוצה בקרב מי שחוזר עם כל כך הרבה כבודה. ראו הוזהרתם.

היום, שבועיים אחרי, אנחנו כבר גרים בבית שלנו. אמנם נטולי מטבח או ארונות בחדרים (אוטוטו...), אבל מסתדרים לא רע.
אייל ונועה הולכים בשמחה לגן וחוזרים מחוייכים. במהלך השבוע הראשון של הגן נרשמו יותר "פליי-דייטס" ממה שנרשמו במהלך שלוש השנים האחרונות במדיסון, כולל מפגש עם דוברי אנגלית בנסיון נואש לשמר את השפה. הילדים עברו מהר מאוד לעברית...

זהו.
התחלנו את הבלוג במטרה לעדכן אתכם, משפחה וחברים במה שקורה לנו במדיסון הרחוקה.

עכשיו אנחנו כאן. אתם מוזמנים לקפוץ לקפה...

פרידה - splash park

היום היתה מסיבת הפרידה שאירגנו לילדים.
ביום ראשון שעבר, אמא של אליוט הזמינה כמה חברים מהגן להיפגש יחד בפארק של המזרקות, ובהזמנה ציינה שזו אחת ההזדמנויות האחרונות להיפגש עם אייל ונועה, ככה שזו היתה למעשה מסיבת הפרידה הראשונה של הילדים.

קבענו בפארק בתשע וחצי בבוקר. כשהגענו היה עוד קריר יחסית. אם היה לי בתיק משהו ארוך ללבוש לא הייתי מהססת. ילדי ויסקונסין לעומת זאת, שמחו על האפשרות שהם היו היחידים בפארק בלי אף אחד אחר שיפריע.

היה כייף! התמונות הן בעיקר של אייל ונועה, או כאלו בהן הילדים האחרים רחוקים, כי לא שאלתי את ההורים לגבי פרסום התמונות.

moving sale

נשארו לנו תשעה ימים לקפל את שלוש השנים האחרונות לתוך תשע מזוודת. מכיוון שבנוסף לכל הסידורים יש שלושה ילדים שנמצאים איתי בבית כבר שלושה חודשים, זו משימה שכדי לעמוד בה היינו צריכים להתחיל להתארגן מספיק זמן מראש.

זה התחיל עם חברים ששלחו מכולה, וקיבלנו הזדמנות לשלוח כמה קופסאות. המשיך עם עוד חברים ששלחו מכולה, ובהתראה של כמה שעות יכולנו לשלוח עוד כמה חפצים כי התפנה מקום.
בין לבין התארגנו על מכירת הציוד. התחלנו בקובץ מסודר שכלל תמונות, מחיר, ותאריך בו הפריט יהיה זמין (ותודה לרונן וחמוטל על הרעיון). הקובץ נשלח למכרים שלנו במדיסון, ותוך יומיים מספר פריטים נלקחו. עוד קצת מודעות בקרייגס ליסט (אתר מכירות מיד שניה) ועוד כמה פריטים גדולים נעלמו.
השלב הבא היה התארגנות ל-moving sale. את המיון הראשוני התחלנו לפני משלוח המכולה שהיה כבר לפני חודש, ולאט לאט טפטפנו לילדים שיש כמות מוגבלת של צעצועים שנוכל לקחת, ואת השאר, אם הם מעוניינים הם יכולים לתת מתנה לחברים או למכור. לשמחתי, פריטים שהם יודעים שחברים יאהבו הם בחרו לתת להם, ואת השאר שמנו בצד למכירה. אמנם הכל היה בהבנה והסכמה, אבל לא ברור לי כמה הנושא הופנם, ופחדתי שברגע האמת יהיה להם קשה. בגלל זה היה חשוב לי לערב אותם בתהליך כמה שיותר. כשלב ראשון התיישבנו להכין שלטים:


אמנם היה גשום ביום של המכירה, אבל בכל זאת, לשמחתנו, רוב הדברים כבר נעלמו מהבית, ועכשיו אפשר להתחיל לארוז.

מסתבר שלאייל יש גנים יהודים טובים של סוחר. הוא נכנס חזק לנושא המכירות, והיום הוא נכנס הביתה ואומר לי:

אייל: "אמא, תראי מה איאן (הבן של השכנים) נתן לי". אני רואה 15 סנט.
אני: "למה הוא נתן לך כסף?"
אייל: "כי מכרתי לו אבנים".
אני: ??????????

אחרי ההלם הראשוני הסברתי לו שהוא לא יכול להרים מהרחוב אבנים ולמכור לילדים, ושאני מבקשת שהוא יחזיר את הכסף. הילדים דווקא התלהבו מהרעיון ובמשך כמה דקות הם נתנו לאייל כסף, והוא נתן להם בתמורה אבנים, ואז החזיר את הכסף. מישהו מחפש איש מכירות שימכור קרח לאסקימואים?

מזל טוב!

לפני שלוש שנים ושבוע, היינו בשלבים מתקדמים לקראת המעבר למדיסון. בין לבין תכננו לחגוג לנועה יום הולדת שנה, רק שהילדה היתה חולה, ומפה לשם הכל התפספס. לא נורא. יום הולדת שנה זה במילא להורים ולא לילד...

עברו להם שלוש שנים, ולפני שישה ימים מלאו לנועה 4 שנים!!
החגיגות עוד לפנינו (קצת עם חברים כאן וקצת בארץ) אבל הינה ילדת יום ההולדת :-)

החיים האמריקאים האלו*

החיים האמריקאים האלו, שהם שלנו, הולכים ונגמרים.

לפני שלוש שנים, בערך חודש לפני המעבר, הייתי בעיקר מודאג, כשהמועקה הפנימית לובתה על ידי הארועים מבחוץ. ואז עברנו, ובהתחלה היה קשה, ומוזר, בעיקר זר. עם קצת עזרה מידידים (שאינם עוד), התחלנו לראות את הטוב שמסביב, ולאט לאט, צעד אחרי צעד, מי יותר ומי פחות, התרגלנו לחיים האמריקאים שלנו.

אני אוהב את החיים האמריקאים שלנו. הם מתאימים (או התאימו) לי לחלוטין. אני לא מתכוון לצד החומרי, אף על פי שהוא בהחלט תרם לשלוות הנפש שלי. אני אוהב את החיים האלה, כי בשורה התחתונה אין לי הרבה דרישות מהעולם, ובתקופה שלנו פה, למרות החסרונות והרגעים הקשים, עדיין היתה טובה לי פי כמה מכל תקופה אחרת בחיי שעליה אני יכול לחשוב. יש לי אישה וילדים שיקרים לי מכל, עבודה שמעניינת אותי, אופניים בני שלושים לרכב עליהם ממקום למקום, רחובות מוצלים לרוץ בהם, ומוסיקה לשמוע תוך כדי כל זה. אני לא מתגעגע לחומוס, לשמש השורפת, לחבר'ה במילואים, או לחיים המעיקים האלה, שרבבות מוחים כנגדם כיום (בצדק מוחלט מבחינתי). אני מצטער, אבל לא ממש חשוב לי שילדי יגדלו כישראלים. יותר חשוב לי שיגדלו כבני אדם. הישראליות, או מה שהיא הפכה אליו בעשורים האחרונים, היא לא מציאה גדולה בעיני.

אני רוצה להיות חד וברור: זה לא שהאמריקאיות היא נזר הבריאה. הישראליות בהרבה מובנים עולה עליה. אבל בארץ החופשיים ובית האמיצים, יש לכל אחד את האפשרות לנסות למצוא את החופש להיות מה שהוא ולחיות את חייו כמו שהוא רואה לנכון, באופן שנראה לי שלעולם לא יוכל להתקיים בישראל. ישראל פשוט קטנה מדי, צפופה מדי, עסוקה מדי בעצמה, ומוקפת ביותר מדי אויבים כדי להיות אמריקה.

בטלפון עם החבר הכי טוב מישראל: "החיים שלך יהיו טובים, רק תקשיב לי טוב מה אתה צריך לעשות. אתה יוצא מהבית רק מוקדם בבוקר או בלילה. עושה קניות בסופר רק באמצע השבוע, בבוקר, יחד עם כל הזקנות והאמהות הצעירות. אתה לא מקשיב לרדיו, לא מתחבר לכבלים, ולא רואה חדשות. אתה נמנע לחלוטין מלנסוע בכבישים אלא אם אין ברירה, במיוחד בשעות העומס. אתה בשום פנים ואופן לא יוצא מהבית בשבת. תעשה את כל מה שאמרתי, והחיים שלך, בבית שלך ברחוב הציפורנים בטבעון, יהיו מצויינים".

אבל אני לא חוזר לארץ כדי לטמון את הראש בחול.

אז למה בעצם אני חוזר?
התשובה, כמו תמיד, פשוטה מאוד. כי זו ההזדמנות האחרונה. אם תרצו, הצ'אנס האחרון מבחינתי לבדוק איך זה לחיות ולגדל משפחה בישראל. אם הייתי רוצה ונחוש, כבר הייתי לי משרה שמכבדת את בעליה באמריקה. אבל אם זה היה קורה, אין שום סיכוי שהייתי עוזב הכל וחוזר. רבים אחרים הלכו בדרך הזו, והבטיחו לעצמם רק לבדוק איך זה, שנה שנתיים, כי ברור שהשאיפה היא לחזור לישראל, ומשרה באקדמיה בישראל היא היעד הנכסף. היום, הילדים שלהם כבר בקולג', והם חוזרים לארץ פעם בשנה, בחגים, לבקר את אלה שנשארו מאחור, ולנגב איזה חומוס טוב אצל סעיד.

אז אנחנו חוזרים, ואני אשקיע בהטמעות המחודשת שלנו את כל מה שאני יכול. כמו שאומרים כאן, "to make it happen".

האם זה לתמיד?

Time will tell

*כותרת הפוסט היא השם העברי לתוכנית הרדיו שאני שומע באופן בלעדי בחודשים האחרונים כשאני רץ, בדרך לעבודה, בעבודה, בטיולים עם רוני ובחלום הלילה. This American Life משודרת כבר למעלה משבע-עשרה שנה ברדיו הציבורי (ובשנים האחרונות גם באינטרנט), ומציגה בכל שבוע אוסף של כתבות תעודיות בנושא אחר על כל דבר שקשור בחיים האמריקאים. כל פרק מורכב מפרולוג ומספר מערכות. קשה לתאר את התוכן שלה כי הוא מגוון במידה בלתי נתפסת. הוא משתנה, בהתאם לסיפור, בין מצחיק, קורע לב, מקומם, מרתיח, מרגש וכל רגש אחר שעולה על הדעת. ההגשה חכמה ומדוייקת, לעולם לא צעקנית, וכמעט תמיד מעוררת עניין. אני כמעט בטוח (למרות שלא ניסיתי) שאפשר לשמוע אותה דרך האינטרנט גם בארץ, אז אני ממליץ בחום. איך מגיעים: נכנסים לכאן ושומעים את הפרק הנוכחי או השניים הקודמים, או שנכנסים לכאן ובוחרים פרק מהארכיון. ההאזנה דרך האתר היא חינם (לפחות בארה"ב), וההורדה של פרקים מהארכיון עולה דולר. יש דרך להוריד חינם את הפרקים מהארכיון, אבל זה לא לבלוג...
דוגמאות לפרקים מוצלחים במיוחד הן כל הפרק זה, או המערכה הראשונה של הפרק הזה (when I grow up)

האזנה נעימה!

מוזר. מחשבות לקראת החזרה לארץ

לפני כמעט שלוש שנים הגענו למדיסון. הגענו בשעה שמונה בערב, ישנו לילה במלון, ולמחרת בבוקר נכנסו לבית ריק לגמרי. כל כך ריק, שאפילו תאורה לא היתה (מי ידע שאין מנורות תקרה בבתים אמריקאים, וצריך לקנות מנורות עומדות לכל חדר). הגענו עם 6 מזוודות ושני ילדים קטנים (נועה היתה בת שנה, אייל בן שנתיים ו-8 חוד'). מכיוון שלא רק מדיסון היתה חדשה לנו, אלא ארה"ב בכלל, ובמקביל היו לנו שני ילדים קטנים לדאוג להם (ואחת היתה חולה), לקח הרבה מאוד זמן עד שהבית התחיל להתמלא ולהיראות כמו בית. יש לא מעט תמונות שמזכירות לנו את זה... בהתחלה היו כסאות אוכל לילדים, אבל בלי שולחן. אחר כך היה שולחן קטן זמני... לאט לאט צברנו דברים, עד שהרגשנו ממש בבית. בית חורני, אבל בית :-)


רואים את הארון בתמונה האחרונה? נועה כל היום היתה פותחת אותו, וזה לא ממש הפריע לי כי הוא היה ריק לגמרי. היום התחביב של רוני הוא לפתוח את אותו הארון בדיוק, רק שהיא גם מרוקנת אותו כל פעם מחדש...

עברו כמעט שלוש שנים. בעוד 18 ימים הבית צריך להיות שוב ריק לגמרי (ונקי, אבל בואו נעזוב את זה). בסוף השבוע שעבר הפצנו לחברים ומכרים רשימה של מה שאנחנו מוכרים. לשמחתנו דברים החלו להיחטף, הרבה מעבר למה שציפינו. לשמחתנו? כן. היינו שמחים להביא איתנו עוד דברים לארץ. יש דברים שכנראה עוד שנים נתחרט שלא שלחנו במכולה (מי אמר שולחן מהסלון? אני מקווה שאמילי וברנרד יהנו ממנו), אבל לא בוכים על חלב שנשפך. מסתבר שזה החלק הקל והטכני.

אנחנו מדברים עם הילדים המון על החזרה לארץ. הם שמחים ומתרגשים. אני מניחה שאחרי שבוע בארץ הם ישאלו מתי חוזרים הביתה, אבל דיה לצרה בשעתה. הדברים הראשונים שמכרנו היו הקופסא לגג של הרכב והעגלה שמתחברת לאופניים. לא דברים שמרגישים בחסרונם ביומיום. היום אמילי באה לקחת את הספה והשולחן. הילדים ידעו מראש שהיא תבוא, ושבהמשך נצטרך להעביר הלאה גם את שאר הדברים שיש לנו בבית. הם אפילו הכינו ארגזים עם צעצועים למכירה/ מסירה. בתיאוריה הכל עובד יופי. אבל כשאמילי הגיעה, והספה היתה כבר באמצע הסלון, הילדים נשכבו עליה ולא רצו לקום.

אני מרגישה קצת כמו בסרט שמשודר ברוורס. הספה והשולחן יצאו, והבית נראה משמעותית יותר ריק. בשאיפה בסופ"ש הקרוב גם יתפנה לא מעט מקום בארונות, כי יש מי שבא לקחת את כל ציוד הקמפינג שלא יזכה להגיע לארץ הקודש. גם כסא הנדנה יצא מהבית מחר כנראה. כשהגענו חיינו בבית ריק תקופה הרבה יותר ארוכה מ- 18 ימים, אבל עכשיו, כשהילדים גדולים יותר, זה מרגיש אחרת. אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להגיד. מוזר לנו. במשך היום מתמקדים בתכלס. לפרסם, למכור, לסדר ולנקות. בערב, המחשבות מציפות..

וכדי שהמחשבות שמציפות יהיו חיוביות, נשים קצת טיזר. הינה כמה תמונות באדיבות מפקחי הבניה המסורים שלנו. תודה!! אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות את התוצר הסופי :-)

כאן היה פעם מעבר בין הסלון לחדר משחקים. בקרוב יהיה מטבח:


ופה, בכל מקום שיש בו קורה, היה פעם קיר שחסם כל דבר אפשרי (ובעיקר אור ואויר):

נועה רוכבת

הסרטונים האלו צולמו אתמול:

ועכשיו לסיפור שמאחוריהם.
כשאייל היה ממש קטן, יצא לי לקרוא על שיטה ללימוד ילדים לרכב על אופניים. השיטה אומרת שהילד לומד איך לדווש ברכיבה על תלת אופן, או משהו דומה, ובמקביל רוכב על אופניים ללא פדלים. כן, שני גלגלים, ללא פדלים. יש היום המון אופניים כאלו מעץ. מה הרעיון? בעזרת האופניים האלו הילד לומד לאזן את עצמו ולשמור על שיווי המשקל. בהמשך, ככה לפי התאוריה לפחות, ברגע שהילד עולה על אופניים רגילים הוא יודע לרכב.

בשנה שעברה הגיע השלב שלדעתנו אייל היה מוכן לרכב בלי גלגלי עזר. הצענו לו את השיטה הזו, אבל מכיוון שהרכיבה היתה מאוד איטית (בעזרת הרגליים, ללא פדלים) הוא סירב. החזרנו את גלגלי העזר לבקשתו, ולאחר זמן מה, היה נסיון נוסף. יומיים-שלושה של ריצה אחריו והוא ידע לרכב. לקח עוד יום-יומיים עד שהוא למד להתחיל לרכב בעצמו (ללא דחיפה) ולעצור כמו שצריך.

לפני שבועיים-שלושה נועה ביקשה שנוריד את גלגלי העזר. נעשה נסיון קצר לרוץ אחריה, וזהו. למחרת, כשהלכנו לטיול בבוקר (אבי בעבודה, רוני בעגלה), נועה ביקשה לרכב. היא ידעה שאני עם העגלה, והיא אמרה שהיא תתקדם בהליכה, אז הצעתי להוריד את הפדלים כדי שלא יפריעו לרגליים שלה. בהתחלה היא התקדמה ממש לאט, ולאחר מספר טיולים כבר היה ממש אפשר לראות את השיפור באיזון שלה ובהתאם בקצב ההתקדמות. השבוע זרקתי לה, שנראה לי שממש בקרוב נוכל להחזיר את הפדלים. אתמול בערב היא ביקשה לנסות לרכב, החזרנו את הפדלים ו... הילדה רוכבת! זהו! בהתחלה אבי עוד רץ אחריה, בעיקר כדי להיות שם למקרה שהיא תיפול, אבל ממש לפי התיאוריה- הילדה יודעת לרכב בעצמה, ללא צורך לרוץ אחריה.

ואם כבר הגעתם עד כאן, אני לא יכולה להתעלם מאייל. אני לא יודעת מי היה יותר גאה מההישג. אנחנו, נועה בעצמה או אייל. הוא לא הפסיק לרכב סביבה ולעודד אותה ("כל הכבוד נועה", "וואו, את נוסעת כל כך מהר, אני לא יכול להשיג אותך"). לראות את שניהם ככה היה פשוט מדהים!

ABC

לפני שנה בערך באחד מהטיולים עם הילדים נתקלתי באמא שהילדים שלה בבית בחינוך ביתי. הם שיחקו משחק נחמד בחוץ, והיא אמרה שככה הילדים שלה לומדים את ה ABC.

היום אחר הצהריים היה מזג אויר נעים, היינו בחוץ, ופתאום העיניים שלי נחתו על חבילת הגירים. אמנם כבר כמה חודשים יש לנו גירים בחוץ כדי לצייר על המדרכה, אבל פתאום נזכרתי באותה האמא. נועה ואייל מכירים את ה ABC אבל שאלתי אותם אם בא להם לשחק משחק נחמד. נועה רצתה.

כתבתי על המדרכה וזהו. לא הנחתי אותה מעבר. זה התחיל ככה:

המשיך בוריאציות נחמדות כמו לקפוץ קפיצות צפרדע מאות לאות, ואז נועה בחרה לסבך לעצמה את החיים, וככה זה נראה:

בינתיים, אייל שמשום מה החליט לחזור לתלת אופן, נהנה מעזרתה של רוני.

יוני 2011 - סמוקי מאונטיינס

כמו שכבר כתבתי לבסוף היעד שנבחר הוא ההרים המעושנים.

לפני שבוע וקצת, ביום שישי בבוקר הגיעה למעונות מכולה קטנה של צים, והועמסה בשלל דברים, חלקם שלנו. לאחר שנפרדנו לשלום (מיותר ממה שהתכוונו לשלוח במקור), התחלנו להעמיס את האוטו שלנו לקראת הטיול.


ביום ראשון בבוקר נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה דרומה. היינו מוכנים לאפשרות שבשיקגו נאלץ לוותר על הרעיון ולחזור למדיסון. עד היום כבר בנסיעה של שעה רוני התחילה להביע התנגדות לרעיון של לשבת באוטו.

להפתעתנו, לשיקגו הגענו כאשר כולם מחייכים, וככה מצאנו את עצמנו באינדיאנפוליס עוד באותו היום. איך עברה הנסיעה? נועה נתנה לרוני את הדובי הגדול שלה ואת פו הדב לשמחתה הרבה של רוני. אייל דאג לה לשתיה בכל פעם שהיא צייצה, ורוני בתמורה הצחיקה אותם בזה שהשפריצה מים מהכוס שלה, או פשוט על ידי דחיפת הידיים שלה לתוך הפה שלהם.

הלילה הבא תוכנן לפארק שבו יש קשתות טבעיות, בדומה לאלו שיש ביוטה, רק הרבה פחות נפוצות באזור זה של היבשת. בדרך לקמפינג עצרנו בנקודת תצפית נחמדה. מעבר לנוף, אייל כמובן חיפש חרקים, כמו שהוא עושה בכל מקום ובכל הזדמנות.

הגענו לאתר קמפינג ממש מוצלח, ולאחר מקלחות, עשינו טיול לילי בפיג'מות ונהננו מהגחליליות. למחרת טיילנו לקשתות התאומות, מסלול שכולו בעליה או ירידה, ומעבר לקשתות היפות והדרך שעוברת ביער ירוק ונעים, אייל ונועה הלכו נהדר.

של מי לדעתכם העקבות הבאות?


רצינו לעצור בעוד מקום, אבל הילדים היו עייפים אחרי ההליכה, אז הסתפקנו בארוחת צהריים ליד אחד הנחלים. מכיוון שרוני רק ניסתה לקפוץ למים, קיצרנו...

משם המשכנו לכיוון הסמוקי מאונטיינס. התכנון המקורי היה לישון גם שם בקמפינג, אבל לאור התחזית (חם מאוד ביום וסופות רעמים בלילה) הוחלט ברוב קולות להזמין מקום במלון. עצרנו בדרך בחניה של בית קפה, ובאדיבות האינטרנט האלחוטי שלהם הזמנו מלון ללילה. כמה קל לעשות דברים כאלו באמריקה. בהחלט נתגעגע.

מכיוון שהגענו מוקדם והיו לפנינו עוד כמה שעות של אור, עברנו ליד המלון אבל המשכנו הלאה לתוך הפארק. אייל ונועה ציפו בכליון עיניים למק-אנד-צ'יז (לזה אולי הילדים יתגעגעו. אני בהחלט לא) שהיינו אמורים לבשל בקמפינג, ולכן החלטנו שאת הארוחה המובטחת הם יקבלו בכל מקרה. לאחר הארוחה הם זכו לטבול רגליים במים הקפואים, וגם שם, היה מאוד קשה למנוע מרוני לקפוץ למים. בכלל, בטיול רוני הראתה נטיות אובדניות בכל הקשור למים.


הגענו למלון, ולא הצטערנו בכלל על ההחלטה, לאור הרעמים והברקים שנשמעו ונראו כל הלילה.
בסמוקיס רצינו לטייל ב- cades cove. זהו עמק בין ההרים שיש בו כביש צר של 16 ק"מ, עם נתיב אחד, חד כיווני, שבימי רביעי ושבת בין השעות 7-10 בבוקר סגור לתנועת מכוניות, ונגיש רק להולכי רגל ורוכבי אופניים. מראש כיוונו להגיע לשם ביום רביעי, והתכנון המקורי היה לישון באתר הקמפינג שצמוד אליו. במקום זה ישנו במרחק שעת נסיעה, מה שחייב אותנו להתארגן בזריזות בבוקר. הצלחנו להגיע למקום בשעה סבירה, והיינו מצויידים באופניים של אייל, ובטריילר שרצינו לרתום לאופניים שנשכור. הגענו לשם רק כדי לגלות שאסור לחבר כלום לאופניים שהם משכירים. מה עושים? הולכים. אייל רכב נהדר את כל 16 הק"מ. נועה ישבה רוב הזמן עם רוני בעגלה וחלקו הלכה/רצה. זכינו ללכת במסלול נעים, לראות איילים, המון פרפרים (שאייל עצר ליד כל אחד, לבדוק אם הוא מקרה monarch butterfly ) ואפילו כמה דובים. את הדובים ראינו ממש בקטן, אבל כשהגדלנו במחשב את התמונה, גילינו שהיה שם לא אחד, אלא שלושה!


בערב קינחנו בבריכת המלון. את אייל אי אפשר היה לתפוס כי הוא היה עסוק בלשחק עם חברים (ילדים אחרים שהיו במלון).


עד כאן זה היה התכנון של הטיול. חשבנו מה הלאה? אולי לנסוע לוושינגטון די.סי? אולי לחזור דרך סיינט לואיס? בסוף החלטנו שלא צריך להתגרות בגורל. עד עכשיו היה כייף, הילדים ואנחנו נהננו, והגיע הזמן לחזור הביתה, במקום לנסות למשוך את החבל יותר מידי.
למחרת בבוקר עשינו עוד מסלול נחמד, הפעם למפלים (לא מרשימים במיוחד).


זהו. משם דהרנו חזרה הביתה.
אחד החלקים המוצלחים בטיול היה קבלת הפנים החמה כשחזרנו. לראות איך ילדי השכנים שמחים לשחק עם אייל ונועה ולשמוע הורים שמספרים שכל יום אחרי הגן הילד שלהם בדק אם כבר חזרנו, עשה טוב לא פחות מהטיול עצמו.

היה מוצלח. בערך 1600 מייל ו- 7 מדינות (ויסקונסין, אילינוי, אינדיאנה, קנטקי, טנסי, צפון קרולינה אבל רק לכמה דקות ואוהיו לעוד פחות זמן) בשישה ימים, עם שלושה ילדים שמחים (רב הזמן) בספסל האחורי, ושני הורים שגאים בילדים שלהם, וגם קצת עצובים שבשנים הקרובות לא יהיה עוד טיול מהסוג הזה.
מי יודע? אולי נצליח להשחיל עוד טיול לצפון ויסקונסין לפני שנעזוב.

ונסיון לקישור למפה עצמה, למי שרוצה להגדיל בעצמו ולראות את הפרטים.

מזל טוב, דוקטור!

כדי לא לסבך את עצמי, עד היום נמנעתי מברכות ואיחולים על גבי הבלוג. אבל אם יש סיבה טובה, מותר להפר כל כלל (ויעיד על זה כל מי שקרא את אריה הספריה).

מכיוון שלא כל יום האחות הקטנה שלי הופכת לרופאה, אז הפעם מותר לצעוק, נכון?

מזל טוב דוקטור יעל סלייפר! גאים בך ואוהבים אותך!

לאן מטיילים הקיץ?

לקראת סוף שנת הלימודים בגן, ולאור העובדה שלאבי נשארו ימי חופש שהוא היה חייב לנצל עד סוף יוני, עלתה השאלה לאן נוסעים לטייל הקיץ? אם רק הייתם יודעים בכמה מקומות כמעט וטיילנו... כבר כמעט חרשנו את כל ארה״ב.

מדיסון היא אומנם עיר מקסימה לגור בה, אבל אחד החסרונות שלה הוא, שלאן שלא רוצים לטייל (והכוונה היא מעבר לסופ״ש) קודם כל צריך לנסוע יומיים.

לכל מקום היו סיבות למה כן לטייל בו (אם ניצול נקודות נוסע מתמיד, עלות או כל סיבה אחרת) וכמובן, היו סיבות טובות למה לא.

התחלנו בכמעט טיול לילוסטון עם הרכב. או אולי בטיסה? ואז כמעט טסנו לקולורדו ומשם כמעט לקחנו רכב ליוטה, כי ממש נהננו שם בקיץ שעבר ורצינו עוד. אולי בכלל נסתפק בבלק הילס (בדרך ליילוסטון)? ואז כמעט ונסענו לוושינגטון די. סי. ואז היו טיסות זולות וכמעט טסנו לשם בתוספת נסיעה לחוף המזרחי. ואז היו כמה ימים עם מזג אויר מגעיל ובצפון דווקא היה נעים אז כמעט עשינו גיחה צפונה (וזה באמת כמעט וקרה. אפילו סיימנו לארוז את הקופסאות ששלחנו כדי שנוכל לנסוע, רק שאז רוני פרחה לה בכל הגוף). ואז החלטנו שזהו, נוסעים ליילוסטון ויהי מה. רוני אמנם לא משהו בנסיעות, אבל מקסימום עושים אחורה פנה. התיישבנו לתכנן את הלילות שבדרך, להזמין לפחות את השניים הראשונים, ואז ראינו שזה לא ממש מסתדר. אז שוב כמעט והיינו ביילוסטון. יאללה, נוסעים לסמוקי מאונטינס בטנסי!

יילוסטון כנראה תחכה לפעם הבאה שנגיע ליבשת. יש למה לחכות.

פקלאות

בעוד שישה ימים אנחנו שולחים לארץ חלק מהציוד שלנו.


איך אומרים בגן? All done !