ינואר 2009

19 בינואר - חורף

ברומא התנהג כמו רומאי?
אז במדיסון התנהג כמו מדיסונאי. אם כבר באנו למקום הרחוק והנידח הזה, צריך להתנסות במה שמאפיין את המקום, לא? ומכיוון שיש כאן הרבהההה שלג, אז כל מה שקשור בו מאוד מפותח.
בלנקות את האוטו משלג- אנחנו מומחים.
לפנות את החניה משלג- מומחים.
איך ללכת על קרח בלי להחליק- מומחים.

אבל כל זה לא חכמה כי אין ממש ברירה (יש, לא להוציא את האף מהבית כמה חודשים. לא ריאלי).

ספורט חורף? המיד-ווסט מאוד שטוח, ולכן כדי לעשות סקי צריך לנסוע לפחות 40 דקות, וזה יביא אותנו לאיזו גבעה מסכנה שבליית ברירה מהווה את אתר הסקי המוצלח באזור. לעומת זאת, הקרוס קאנטרי סקי, שהרבה פחות מוכר בארץ, מככב כאן בגדול.
ניצלנו כל מיני מכירות עודפים/ סוף עונה כדי להצטייד כמו שצריך, ויצאנו לדרך.
אז זהו, יש לנו מנהג חדש. בכל סוף שבוע, שבת-ראשון, בזמן שהילדים ישנים צהרים, יום אחד אבי יוצא לסיבוב סקי ויום אחד אני (כאן הסוף שבוע הוא באמת יומיים שלמים, ללא עבודה וללא גן. לא יום וחצי).
בחורף, כל מגרשי הגולף במדיסון הופכים לאזורי קרוס קנטרי. רובם בתשלום ואז יש ממש מסלולים (מסלול זה בעצם שני פסים, מעין נתיבים בהם אמורים לגלוש), והמגרש הכי קרוב אלינו, פתוח חינם ולכן גם אין בו מסלולים. כל עוד אין המון שלג אין בעיה להסתדר בלי מסלולים. כשיש הרבה שלג אז כבר כדאי ללכת על מסלול (או נתיב שמישהו הלך לפניך).
ואז... אמרנו... בעצם יש כאן צמוד לבית, יער שגובל במעונות. מדהים! קצת (ממש קצת) עליות, קצת ירידות, ככה שאפילו קצת כושר יוצא מזה, כייף להסתובב בשלג בין העצים, היער בעצם מפריד בין המעונות לאגם, ככה שיש אחלה נוף. מה רע? אז זהו, יוצאים מהבית, הולכים חצי דקה, עולים על הסקיס, והולכים כמה זמן שרוצים.

נראה לי שבזה נתמקד השנה. מי יודע, אולי שנה הבאה נוסיף לאוסף החוויות טיולים עם נעלי שלג, נחכה ונראה J

אה, שכחתי. שבוע שעבר ניסיתי לקחת את אייל להחליק על הקרח (על האגם הקפוא כמובן). הוא נורא התלהב מהנעליים ה"מוזרות" עד ש... עלינו על הקרח. אחרי 15 דק" בערך של נסיונות הוא הודיע לי ש"פעם, בשנה הבאה, אני אהיה גדול ואז אחליק על הקרח". כנראה שהוא מיצה את הרעיון. וכמובן כשראה את כל החבר'ה שם משחקים הוקי קרח, גם הודיע לי שכשהוא יהיה גדול כמו אבא גם הוא ישחק עם מקלות על הקרח.

ואם כבר האגם, אז הוא קפוא לגמרי. לאבי כבר יצא ללכת עליו, לי ולילדים עוד לא. מהחוף רואים פה ושם אוהלים, שמשמשים את דייגי הקרח- קודחים בקרח ו...דגים. מסתבר שמה שרואים מהחוף זה כלום. באותו חלק ביער, שמשקיף על האגם, יש חלק שבו נמצאים קצת יותר גבוה מהאגם, ואז רואים, הרחק פנימה באגם "עיר אוהלים". ממש מקבץ גדול של דייגים. אבי ראה כבר כלי רכב שנוסעים על האגם. די הזוי הקטע הזה.
קשה לצלם בשלג כי הכל נראה לבן ולא כל כך רואים מה התכוונו לצלם, אבל מבטיחה לנסות לצלם כשנטייל על האגם. נראה מה ייצא.

שבוע שעבר היה ברוב ארה"ב גל קור מהקשים שהיו כאן. ואכן, היה קררררררררררר, מינוס 40 מעלות. אומנם כאן מדברים בפרנהייט, אבל כבר הגענו לטמפ' כאלו שפרנהייט וצלסיוס זה אותו הדבר. עכשיו "התחמם", וחזרנו לטמפ' שהתרגלנו אליהן ושבהחלט אפשר לתפקד בהן (מינוס עשר-עשרים).

החלמה מהירה למי שצריך!

חורף נעים לכולם

J

3 בינואר – שבוע טוב

הי,

היום היינו בפארק מים עם חברים, ונועה ואייל מאוד נהנו.
בזמן שהיינו שם החברים עודכנו על מה שקורה בארץ, מה שהעכיר קצת את האווירה (שלנו, "הגדולים", מזל שהקטנים לא מבינים כלום).

מקווה שכולם בסדר, ושהשגרה תחזור אליכם במהרה!
כל כך מוזר להיות רחוקים ברגעים שכאלו.

חושבים על כולכם,
אנחנו.

דצמבר 2008

23 בדצמבר – חנוכה שמח

הגענו לכאן בסוף אוגוסט, למזג אויר חמים ונעים.
בתחילת ספטמבר הוזמנו ליומולדת 3 של יונתן, חבר של אייל.
אייל גם רצה יומולדת. הבטחנו שכשיגיע השלג תהיה לו יומולדת (עוד אמרו לנו שממש לא בטוח, השלג מגיע בד"כ בסוף דצמבר).

אז הגיע היומולדת של אייל, ובהחלט היתה כמות מכובדת של שלג. לא רק זה, גם הטמפרטורות הראו לנו שאכן הגענו למדיסון.
ביום רביעי היה התאריך של היומולדת, והבאנו לגן עוגות לילדים. מסתבר שכאן חוגגים בלי ההורים (גאונים!). אני רק הבאתי עוגה, וכשבאתי לקחת אותו כבר היו תלויות על הקיר תמונות שצילמו מוקדם יותר כשחגגו לו. אייל היה מרוצה מתשומת הלב.
עם חברים חוגגים בסופ"ש, ומכיוון שנר ראשון של חנוכה יצא ביום ראשון (אצלנו זה עדין סופ"ש), החלטנו לערבב שמחה בשמחה.
הזמנו חבר'ה ישראלים שאנחנו בקשר איתם, וגם משפחה אחת אמריקאית שגרים לידנו, שהבן שלהם בגן עם אייל.
היה סופ"ש סוער במיוחד, ולמען האמת לא היינו בטוחים שאלו שצריכים להגיע ברכב יוכלו. מכיוון שאף אחד לא ביטל היה צריך לדאוג לחניה. יש דברים שבארץ לא חושבים עליהם... כאן דואגים לפנות את השלג מהכביש, אבל כל אחד דואג לחניה שלו (חניות קבועות). ומי דואג לחניית אורחים? אף אחד! אז בבוקר, כשבחוץ "רק" 33 מעלות מתחת לאפס, אבי מצא את עצמו בחוץ מפנה שלג מחניות האורחים.

גם לי היו התנסויות חדשות. לביבות אומנם כבר הכנתי בארץ, אבל בטח לא בכמות ל-25 איש (!), אבל סופגניות... אז אחרי שטעמנו דונטס בכל מאפיה בעיר, וגם בכשרות (אלק כשרות, מאפיה עם תעודת כשרות שפתוחה בשבת) הבנו שבין זה לסופגניה, חוץ מהקלוריות אין הרבה קשר. וככה מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי (וגם האחרונה אלא אם כן זה כמו הריון ובשנה הבאה אשכח כמה זה לא כייף) מכינה סופגניות. הרבה סופגניות.

הודות לחברים ששלחו לנו דברים מהארץ היו לנו גם אמצעים נוספים שעזרו להעביר את החג בנעימים (תודה! מי שזה, אתם יודעים שהכוונה אליכם!).
הכי חשוב- כולם הגיעו, אייל מאוד נהנה. הוא ונועה היו מקסימים. כל אחד מהאורחים הביא חנוכיה לילד שלו וככה כל הילדים הדליקו נרות, אח"כ עוד נרות בעוגה. אייל התרגש אבל היה מקסים ומאוד נהנה גם מתשומת הלב ובעיקר מהמתנות... היה מאוד נחמד, וכל הילדים ספגו קצת אוירת חג (ולא כריסמס, שאת זה הם סופגים בכל מקום).
וכן... יש לנו סביבונים שכתוב עליהם "נס גדול היה שם". מסתבר שעכשיו אנחנו "שם".

התמונות לא יצאו משהו, אז נחסוך לכם הפעם.

חג שמח לכולכם!

14 בדצמבר – שבת בבוקר יום יפה

האיכות לא משהו, אבל ככה בילינו את הבוקר שלנו.
שוב, ושוב, ושוב...

גם אייל וגם נועה מאוד נהנו. בחלק המצולם זה אני עם אייל אם לא מזהים, אבל כולנו עשינו את זה, ואייל היה אפילו אמיץ וירד לבד!

מקנאים? יאלה, בואו!

6 בדצמבר – החורף מתקרב

אתמול ההורים שלי נסעו אחרי ביקור של שבועיים.
שמעו, כל מי שחושב לבוא לבקר אצלנו צריך לדעת שבתור אורחים ראשונים הוצב כאן רף מאוד גבוה!

אנחנו גרים במעונות בתנאים לא אופטימלים (בלשון המעטה) לאירוח. בבית יש חדר שירותים אחד, וילד שאוטוטו בן שלוש, שאומנם יכול להתאפק, אבל לא יותר מידי וצריך להתחשב בזה. בנוסף, הבית בנוי ככה ששומעים כל רעש (בנוי מעץ) והילדים לא ממש שקטים. מצד שני, כשהם ישנים- כל הליכה לשירותים יכולה להעיר אותם. בגלל הג'ט לג, ההורים קמו אפילו לפני הילדים כל בוקר. הרבה לפני הילדים. מה עשו? נשארו בחדר עד שהילדים יקומו ורק אז ירדו לסלון כי ידעו שאחרת רק מהירידה במדרגות העץ הילדים יכולים להתעורר. תודה על ההתחשבות!
ולמרות זאת, היו לנו שבועיים של: אוכל טעים, ילדים שנהנים עם סבא וסבתא, סבא וסבתא שנהנים עם הילדים, זוג הורים שנהנה מכל המצב ובית שנוקה על בסיס יומי (טוב, מקלחת וחדרים על בסיס יומי, מטבח לפחות שלוש פעמים ביום)! קראתם? יופי, כי אנחנו התלהבנו מהרעיון וזה הסטנדרט שיוצב מעכשיו לכל מתארח ;-) לא היה יכול להיות ביקור מוצלח יותר.

בשבועיים האחרונים ירד לא מעט שלג. מבחינת המקומיים החורף לא התחיל. כמה שאנחנו מתלהבים משלג, כשאמרנו שמה שיש כאן עכשיו זה כבר יותר חורף ממה שהיה אי פעם בארץ, מבטי הקנאה... אכן הדשא של השכן ירוק יותר. התחלנו ללמוד את העבודה. בימים החמים (של אפס מעלות) , רצוי לפנות את השלג מהמדרכה וסביב האוטו מיד אחרי שהוא מפסיק לרדת, אחרת זה הופך לקרח ואז זה סיוט. עוד משפט פרדוקסלי שנכון לכאן: כשמתחמם יורד שלג! בכל התחזית, בימים שהטמפרטורה היא סביב מינוס 2 עד אפס- צפוי שלג. בימים כמו היום, שהטמפרטורה נעה בין מינוס 14 למינוס 10 לא יורד שלג... הילדים נהנים משלג, אייל מסרב לשים כפפות ושורד לא רע בכלל בקור, נועה מרוצה עד שהיא נופלת קדימה עם כל הפרצוף לתוך השלג (בגודל שלה ללכת עם חליפת שלג ומגפי שלג זה לא כל כך פשוט). ואנחנו? נהנים לשחק איתם בחוץ ולראות את כל הלבן המדהים הזה. בדי הרבה בתים כבר יש קישוטים לכריסמס, וכל הקיטש הזה ברקע הלבן... אין מילים.

נובמבר 2008

26 בנובמבר – עדכון קצר

הי,

הגעגועים של ההורים שלי אל אייל ואל נועה (ואולי גם אלינו?) הכניעו אותם והם הגיעו אלינו לביקור לפני כמה ימים (בשישי בערב). לאור זאת הזמן הפנוי שלי התקצר (לטובה כמובן. אין תלונות) פלאים ולכן העדכון יהיה קצרצר.

ביום שני בבוקר קמנו לראשונה לבוקר לבן. בינתיים הטמפרטורות קצת עלו, אבל יש לא מעט מקומות שעדין יש בהם שלג.
כמו שאפשר לראות לפני הלבוש של נועה בבית חמים ונעים. בחוץ... תלוי מה לובשים J

זוכרים את התמונות של אייל ונועה בקיץ משחקים בחצר? עכשיו היא נראית קצת אחרת...
רוב התמונות הן של נועה כי צולמו בבוקר בזמן שאייל היה בגן.

נכון, אנחנו מתלהבים, בינתיים נהנים מהשלג (מאמינה ומקווה שגם בעתיד), אני יודעת זו רק ההתחלה וזה כלום לעומת מה שמחכה לנו (הטמפרטורות יצנח בעוד 20 מעלות בערך) אבל מה זה משנה? העיקר שאנחנו נהנים!

סופ"ש חמים ונעים לכולם.

ד"ש ממדיסון.

3 בנובמבר – חוויות חדשות

הי,

ג'ימייל החליטו להתעלל בנו ושוב החשבון נחסם משום מה. רק עוד חמישה ימים תהייה שוב גישה אליו... בגלל שאנחנו כבר "מנוסים" יש כתובת חלופית הפעם לגיבוי... אם שלחם לנו מייל היומיים האחרונים, סביר להניח שלא ראינו אותם...

ומכיוון שהרבה זמן לא כתבתי, יצא ארוך משהו... מי שעייף, שיוותר מראש J

הלווין, Halloween, מאחורינו.
למסקנה אחת הגעתי אחרי השבועיים האחרונים. האמריקאים די משוגעים... הכל התחיל בשבוע שנקרא כאן Homecoming. זה שבוע בו בוגרי האוניברסיטה חוזרים למקומות בהם למדו (לא כולם מן הסתם, אבל בהחלט כמות נכבדת) והאוניברסיטאות מצידן גומלות להם באירועים לכבודם. זב שבוע מלא באירועים. השיא הוא במצעד. לא כל כך ברורה מהות המצעד. מי שרוצה נרשם (משלם) ומשתתף. אז יש את רכב ראש העיר, ויש כל מיני מכובדים, ויש גם סתם כאלו שרוצים ליסוע עם הרכב שלהם (האדום בד"כ) ושכולם יריעו להם. יש כמובן את כל האחוות של הסטודנטים והחוגים למיניהם. אדום הוא הצבע של ויסקונסין, ולכן כל מה שקשור לאירועים האלו- אדום!
אנחנו "לקחנו חלק" רק בשני אירועים. הראשון שהיה מאוד מרגש.... ביקור של באקי בגן של אייל! באקי= גירית שהיא הקמע של ויסקונסין, ובובה בדמותה מצויירת על כל דבר אפשרי העיר. שבועיים מראש הכינו אותנו לזה שבאקי יבוא לבקר את הילדים בגן ולכן צריך לבוא לבושי באדום-לבן באותו יום. כדי להכין את הילדים למאורע המרגש, במשך כל אותו שבוע הם ציירו באדום, שיחקו במכבי אש ובבובות של באקי. פסיכים, אמרנו? יום לפני המאורע המרגש, קיבלנו מייל מאוד מתנצל, שבאקי נורא עסוק והביקור ידחה ביום... אל דאגה! ביום שישי באקי בא, והיה שמחה וצהלה J

מה מסתבר? הרי יש יותר מבובה אחת, לא הבנו על מה כל המהומה. מסתבר שביקור של באקי זו לא רק הבובה. הוא בא על משאית כיבוי אש פתוחה (אדומה מן הסתם), יחד עם קבוצת מעודדות, והילדים יוצאים החוצה לראות אותו, לתת לו יד ולהגיד שלום. אז אומנם יש 14 בובות (ככה אמרו לנו) אבל רק משאית אחת, ככה שבו זמנית רק בובה אחת פעילה.

בהמשך הלכנו לאותו מצעד, שהיה משעשע למדי. מכל רכב שעובר זורקים סוכריות, שוקולדים והפתעות על הקהל. היינו שם עם חבר של אייל וכולם התלהבו משני הצוציקים האלו שזכו למטר מכובד של ממתקים. בנוסף, מאחורינו עמד איש חביב, שאם עבר רכב שלא זרק כלום, הוא צעק לו שיש כאן נכדים ושיביא קצת סוכריות... מיד מטח נוסף נזרק...

אייל עדין לא מפסיק לדבר על הכבאים שזרקו לו סוכריות... עברו כבר שבועיים.

עוד לא התאוששנו והגיע Halloween. כדי לרחם על אלו שכשאני כותבת שאנגלית באמצע משפט זה מחרפן להם את כל השורה, אני לא אכתוב יותר את שם החג באנגלית (למרות שבעברית זה נראה ממש רע). בהתחלה חשבתי, קצת דלעת, קצת תחפושות, לא ביג דיל. לא ראינו תחפושת יפה, אז לא קנינו, הרי שנינו לא מתלהבים יותר מידי גם מפורים אז היינו די אדישים. אבל ככל שהמועד הלך והתקרב, קלטנו מה קורה כאן. בגן, שבוע שלם רק ציירו על דלעת, גילפו דלעת, אכלו עוגיות דלעת ומה לא... ואז גם התחלתי לשמוע הורים מדברים על התחפושות, והבנתי את גודל המאורע.... התחלתי להבין שאם לא נתארגן על תחפושת ומהר מישהו הולך להיות מאוד חריג....
אחרי שיטוטים אין סופיים באינטרנט, והבנה שהולכים לקנות מה שיש כי אין ברירה, כנראה שמישהו מלמעלה אוהב אותנו, כי מצאנו תחפושת אחת ויחידה שנראתה יפה, בדיוק במידה וגם... אחרי שבבוקר אייל אמר שהוא רוצה להתחפש לקוף- זה היה קוף! שמח ומאושר הסתובב שלושה ימים עם התחפושת לכל מקום, ומשך חיוכים מכל כיוון אפשרי.
בגן הם הלכו לסיבוב Trick or Treat בפקולטות הקרובות. חשבתי שזה יהיה סתם סיבוב עם תחפושות, אבל כל ילד חזר עם שקית מלאת כל טוב... ובערב? אותו הדבר רק בבתים בשכונה. אייל תפס בטחון וציווה עלינו לחכות רחוק, ורץ לדלתות בשאגות שנשמעו כמו Tri-ko-ki. חזרנו עמוסי כל טוב. אנחנו מצידנו השארנו מחוץ לדלת קופסא מלאת סוכריות עם פתק שמבקש שייקחו רק אחד (ככה מקובל לעשות כשיוצאים לסיבוב עם הילדים). כשחזרנו עוד היו סוכריות, אבל בהמשך אחרי שנגמרו, אייל נתן לילדים הבאים שבאו ממה שהוא קיבל והיה מאוד גאה להגיד שגם הוא נתן לילדים מהסוכריות שלו.

זו אכן היתה חוויה מיוחדת!

זכינו גם לכמה ימים חמים שוב, כנראה אחרונים לפני החורף ואנחנו מנצלים אותם היטב למשחקים בחוץ וטיולים.
תמונות ישלחו אחרי שכתובת המייל הנורמלית שלנו תחזור לתפקד. אם למישהו יש המלצה על דואר אמין יותר מג'ימייל, נשמח לשמוע.

יאללה, בי

אוקטובר 2008

21 באוקטובר – אחרי החגים

נגמרו החגים. אומנם בארץ בשבילנו החגים מתבטאים בעיקר במשפחתיות, אבל דווקא כאן היה חשוב לנו (יותר נכון לי, איריס) שאייל יכיר את החגים מעבר למפגשים המשפחתיים (שאין כאן מן הסתם).

לפני ראש השנה כבר התחלנו לשיר שירי ראש השנה. בראש השנה היתה ארוחת חג (מוקדמת) עם חברים.

את יום כיפור לא ממש הרגשנו. אומנם לא ניסינו לקחת אותו לבית כנסת אבל כנראה שזה גם לא היה עוזר. ביום כיפור עצמו פגשתי חברה אמריקאית יהודיה שבדיוק חזרה מבית הכנסת. היא היתה שם לבד. לא נעים...

את אחד מהערבים של סוכות בילינו בסוכה (אוהל אבל למה להיות קטנוניים) של חברים. בד"כ נורא נעים לשבת בסוכה, בעיקר בשעות הערב. תחשבו מה היה אם היו בחוץ כמה מעלות טובות פחות... פשוט שמים רדיאטור במרכז הסוכה, כולם לובשים מעילים ויש אחלה ערב J

היום הלכנו לבית הכנסת הרפורמי לראות את ההקפות. משהו שלא היינו עושים בארץ. חוויה. האמת? נראה כמו פעולה בצופים. מכיוון שמדובר ברפורמים, אין הפרדת נשים וגברים, וזה דווקא נחמד כי חוגגים כל המשפחה יחד. אבל הבלגן חגג. בין הספסלים שעליהם ישבו מי שהתפללו לאזור שיועד להקפות היו שולחנות עמוסים בכיבוד והילדים (כולם, לא רק שלנו) עשו שם בלגן (לא קל לשמור על אייל כשמול הפרצוף יש קערה ענקית מלאה מ- m&m). כשהגיע החלק של ההקפות, זו היתה ממש חוויה אנתרופולוגית. בהתחלה שרו "על הדבש ועל העוקץ" וזה באמת היה כמו בסרטים, היהודים בגולה ששרים משירי ארץ ישראל. כשהתחילו לרקוד את "יש לנו תייש" עם ספרי תורה... זה כבר היה יותר מידי בשבילנו.

אז אייל התרוצץ עם דגל שמחת תורה ביד, והיה מאושר מאוד. מקווה שגם ספג משהו.

נועה לא הפסיקה ללכת, וגם ניסתה לרקוד, עד שנראתה די שיכורה. בכל זאת כבר היה מאוחר והתקרבה שעת השינה שלה.

סה"כ היה נחמד. לא יודעת עד כמה ענה על המטרה שלשמה הלכנו, אבל העיקר שהיה ערב נעים, לא?

לכם יש עכשיו חופש מחגים עד חנוכה. לנו עוד מחכה Halloween בדרך. אייל אמר שהוא רוצה להתחפש לפרת משה רבנו... מעניין מה הוא ירצה מחר.

אז שתהיה שנה טובה לכולם!

12 באוקטובר – סוף שבוע פורה במיוחד

יום שבת: טיול וביקור בתחנת כיבוי אש מקומית

יום ראשון: טיול למפגש נהר הויסקונסין והמיסיסיפי

אנחנו נהננו, הילדים גם

חג סוכות שמח

J

אוגוסט 2008

31 באוגוסט – גן ילדים

עכשיו שיש כסא ושולחן פתאום יותר נוח לעבוד עם המחשב, אז יש תפוקה.

כבר די הרבה שאלו אותי על הגן כאן, והבטחתי לפרט במייל.

הגן כאן נראה מאוד מבטיח, ואני בטוחה שאחרי שנתגבר על הקשיים הראשונים יהיה מעולה.

מקווה שהם יצליחו לתקן את הנזקים משער העמקים...

מדובר בקבוצה של 15 ילדים ברוטו. נטו אין יותר מ-12. מוזר? יש ילדים שרשומים ליומיים בשבוע ויש כאלו שלשלושה. זה בנוי ככה שבכל אחד מהימים עד הצהרים יש 12 ילדים, ועד חמש וחצי נשארים רק שמונה. הצוות הרשמי הוא 2 גננות, אבל לפחות עד עכשיו תמיד הן היו 4 (2 סטודנטיות לחינוך, וגם הן קבועות. לא מתחלפות כל יום כמו ב...).

החדר לא גדול, אבל נראה כמו התיק של מרי פופינס. מדהים כמה דברים יש בכזה חלל קטן ולא מרגיש דחוס בכלל. גם שולחן אוכל, עוד שולחן שמשחקים בו, מטבח, פינות לרוב, "מרפסת" שהילדים יושבים בה עם ספר, שולחן מים. מה לא? וברגע שהם יוצאים לחצר, הכל איך שהוא מתאפסן ולחדר מכניסים מיטות לילדים לקראת שנת הצהריים. לא האמנתי איך הכל נכנס שם.

הכל נגיש כל הזמן. יש המון מגירות עם ציוד יצירה (דבק, טושים, צבעים, מספריים, מדבקות) והמגירות נגישות לילדים. לא רוצה לחשוב מה היה קורה למגירות האלו בארץ.

מכוונים את הילדים לעצמאות. קשה לי להסביר, ומצטערת על ההשוואה כל הזמן לארץ (זה מה שאני מכירה) אבל אני חושבת שזה נעשה בכיוונים הרבה יותר נכונים. בעצם מעבירים אחריות לילד לגבי עצמו. ילד לא ישב לשולחן לפני שרחץ ידיים (גם לא לחטיף של הבוקר). ילד שמתיישב מקבל את האוכל על מפית (אותה יקח בעצמו בסוף הארוחה לפח), כוס שתיה וקנקן קטן ממנו ימזוג לעצמו את השתיה. זה כל כך יפה איך הכל מותאם לגודל שלהם ככה שהם באמת יכולים לעשות את הדברים לבד לגמרי. הילדים מביאים ארוחת צהרים מהבית, אז בסוף הארוחה כל ילד לוקח את הקערה שלו ושם אותה חזרה בתיק האוכל שלו, ואותו שם במקום בחזרה. פשוט יפה לראות איך ילדים בני שנתיים עושים את זה.

השירותים זה חדר ממש חמוד. כמו שנראים שירותים בקניון לדוגמא של מבוגרים, אבל בקטן (וללא תאים כמובן). 3 אסלות נמוכות, 3 כיורים נמוכים, מתקן לסבון בגובה שלהם וגם המתקן לניירות לניגוב ידיים בגובה הנכון. לא יודעת איך זה בגנים אחרים, אבל בשער העמקים הילדים עמדו על קצות האצבעות כדי להגיע לכיור ולנייר לידיים. פה זה מותאם לגודל שלהם בדיוק.

ושלא נדבר על הילדים כאן. לא נעים לי. אני מרגישה שאייל כל כך ברברי. הוא נותן מכה לילד, או דוחף, אז הילד אומר לו.... סליחה! לא מרביץ חזרה, לא דוחף חזרה ולא צועק. פשוט מבקש סליחה! אני מקווה מאוד שאייל ילמד מהם (וגם שלא יאכלו אותו כשנחזור חזרה לארץ...).

אני מרוצה. מקווה שאייל יתגבר מהר על הקשיים הראשונים ויתחיל לקשקש באנגלית... בינתיים לא פשוט לו, אבל השיפור מיום ליום (והיו רק שלושה) בהחלט מעודד.

שנה טובה לכולם,

איריס.

31 באוגוסט – מתחילים לראות בית

שוב שלום,

אצלנו יום ראשון. אמצע הסופ"ש (התחיל אתמול, ומחר חג כאן אז זה סופ"ש ארוך).

אתמול המשכנו במסע לציוד הבית. הלך דווקא לא רע בכלל. מדהים כמות הגארז' סיילים כאן. בהתחלה עוד חיפשנו כתובות באינטרנט. אח"כ הבנו שמי שמפרסם אלו הנידחים. צריך פשוט לנסוע בעיר משלט לשלט וזה פשוט לא נגמר. כנראה כי זו התקופה שכולם עוברים בה דירות.

היו לנו כמה הצלחות. אני כבר לא יושבת על הרצפה עם המחשב. הוא (המחשב) זכה בשולחן שנראה לא רע בכלל ונמצא במחיר סמלי ביותר. באותו מקום קנינו גם גריל חשמלי, שגם אם לא נשתמש בו, עם כמה שהוא עלה זה לא נורא. זו ההזדמנות שלכם להציע מתכונים J

השולחן די סתם את הרכב (שדרך אגב, קנינו ביום שישי. מזל טוב לנו) ואבי הוריד אותי ואת הילדים בבית והמשיך בסיבוב קטן. הוא חזר עם שני טרקטורים של בוב הבנאי לאייל. אייל עדין לא נפרד מהם. אחרי ארוחה זריזה הצטרפנו אליו לסיבוב נוסף (שנ"צ לילדים באוטו. לא תמיד הכל אידיאלי). חזרנו עם שולחן אוכל ומזחלת שלג לנועה.

אתמול גם ראינו את ההווי האמריקאי במיטבו. בעודנו נוסעים בעיר, נהר אדום של אנשים זרם ברחוב לאותו הכיוון. מסתבר שנפתחה אתמול עונת הפוטבול מכללות. זה נראה כאילו כל העיר לבשה אדום והלכה לראות את המשחק. בהחלט מחזה מרשים.

היום החלטנו לבדוק את הסביבה, ולטייל קצת ליד אגם שנמצא במרחק 40 דק' מאיתנו (כאילו חסרים אגמים במרחק 2 דק'). הכנו את עצמנו לטיול קליל. הגענו למקום מדהים. אגם עם חוף רחצה, מדשאות מדהימות והמון ספסלים. החלטנו לוותר על הטיול. אייל חלץ סנדלים ורץ להשתכשך במים, אני קיפלתי את המכנסיים והתאמנו את עצמנו למצב. טיילנו עם אייל לאורך החוף בין המוני דגיגונים קטנים. גם נועה ניסתה לקפוץ למים.... היה ממש כיף (תמונות בקרוב). בדרך הביתה באופן מפתיע עברנו ליד עוד גארז' סייל (באמת לא מתוכנן). זהו, עכשיו יש לנו גם כסאות לשבת עליהם (לילדים היו משבוע שעבר. לאבי ולי לא היו). ממש מרגישים בורגנים...

המטרה הבאה- סלון ואז אנחנו באמת מסודרים, וכולכם מוזמנים לבוא J

שולחת קצת תמונות, אבל הן יגיעו במייל נפרד (כדי שפיקסה תכווץ אותם וזה לא יהיה כבד מידי...).

בהצלחה לכל מי שמתחיל מחר גן /בית ספר. חוויות מהגן של אייל שהתחיל לפני שלושה ימים בקרוב.

איריס.

24 באוגוסט

שלום לכל היהודונים בלבנט,

איך גידי אומר? א מ ר י ק ה. לא רע פה, הייתי אומר. סנאים ליד החלון, עצים גדולים והרבה דשא, אנשים שמבקשים סליחה אחרי שאתה דורס אותם עם העגלה של נועה. מה רע? הטיסות עברו בסדר יחסית לעובדה שהיינו עם שני בנדיטים קטנים. הלילה במלון בלונדון היה פשוט ברכה, וזמן טוב לתדלוק בין שתי הטיסות. חוץ מזה, אין כמו לנסוע באוטובוס קומותיים אנגלי יחד עם עוד 350 פקיסטנים וסודאנים.

בשיקאגו לקחנו ג'יפ גדול ושתיין בנזין, אבל שש המזוודות שלנו, העגלה של נועה, ושלושה תיקי גב נכנסו בו יופי יופי.אחרי עוד לילה במלון משובח במדיסון נכנסנו לבית החדש במעונות, והוא יופי של דבר. חצר ענקית בחוץ, רצפה מעץ ושכנים נחמדים ועוזרים. נועה קצת חולה אז היא ואייל מתעמרים אחד בשני מדי פעם, או כל שתי דקות בממוצע, אבל חוץ מזה הכל בסדר. אני מקיף את העיר בין גראז' סיילס לחנויות יד שניה כדי למלא את הבית, אבל כושל בתפקידי כנראה כי חוץ ממזרונים לשינה כיסא אוכל לאייל ומדפים לסלון הבית ריק. אנחנו אוכלים על הרצפה או על שולחן פיקניק בחוץ, וכבר כואב לי התחת מרוב עבודה עם הלפטופ על הרצפה. מחר אני הולך לחפש אוטו ולארגן את הניירת בעבודה. יהיה בסדר, בסוף נהיה מאורגנים כמו שצריך. יש כאן עגבניות ב-25 שקלים לקילו (אורגניות לפחות) ותענוגות אחרים, אבל מוצרי היסוד וכלי המטבח עלו גרושים. לפני שעה ישבתי על אדן החלון והסתכלתי על החצר ואיריס אמרה לי שהיא מבינה למה אנשים לא חוזרים לארץ. באמת לא רע פה, אבל זה מפרספקטיבה של פחות משבוע.

אני מצטער שלא כתבתי קודם, אבל באמת היינו עסוקים בלעשות סדר בבלאגן הזה. במייל הבא אני אוסיף כמה תמונות כדי שתקלטו את הראש פה. אחרי שנתאפס על עצמנו אפשר יהיה לתקשר בצורה יותר סדירה.

נשתמע,

אבי

23 באוגוסט- איפה אנחנו גרים

הי,

קודם כל עכשיו סוף סוף הכנתי רשימת תפוצה מסודרת למיילים האלו, ככה שחלקכם קיבלתם את המייל הראשון וחלקכם לא.

אז רק הבהרה קטנה- מכיוון שייקח זמן עד שאבי יעדכן את הבלוג, זו הדרך שלי (איריס) לעדכן באופן קצת יותר שוטף. מן הסתם בהתחלה יהיה יותר מה לספר ועם הזמן פחות.

אם מישהו לא מעוניין להיות חלק מהרשימה, שיגיד ואני אמחק. לא רוצה לשלוח בכוח ולא נעלבת. מבטיחה.

אחרי ה-מ-ו-ן שעות של נסיעה-מטוס-נסיעה-סידורים-קניות-עוד סידורים ועוד קניות, שנפרסו על 4 ימים שלמים, החלטנו לחוס על הקטנטנים ולעשות משהו שטוב להם במקום לגרור אותם איתנו.

אתמול אחה"צ החלטנו שנישאר באזור.

התחלנו ללכת לטיול בסביבה הקרובה, אבל די מהר הבנו שאייל לא ממש במצב רוח ללכת בקצב שלנו, ולנועה לא ממש בא לשבת בעגלה בקצב ההליכה של אייל.

המעונות בנויים כך שיש מעין חצר פנימית (גדולה מאוד) שמשותפת לכל כמה בתים. המרחב הזה ברובו דשא, ובמרכז יש ארגז חול ובנוסף מתקן (כמו בגני משחקים רגילים). החלטנו לחזור הביתה לגן המשחקים הזה, שלמעשה נמצא כ-20 צעדים מדלת הסלון שלנו.

שמעו? לא צריך יותר מזה. במשך יותר משעה אייל ונועה שיחקו. אני ישבתי רוב הזמן בצד ורק הסתכלתי עליהם. התפלשו להם בחול ונהנו מכל רגע. אח"כ טיפסו שוב ושוב על המתקן. היה ממש תענוג. העברנו ככה אחה"צ שלם. משם ישר למקלחת (שניהם היו מלאים בחול) וארוחת ערב. סוף סוף הם הלכו לישון בשמונה כמו שהם רגילים (עד עכשיו כל יום זה היה הרבה יותר מאוחר), ובעקבות זה גם השינה שלהם היתה הרבה יותר טובה.

מנסים לחזור לאט לאט לשגרה (שגרה חדשה אבל שגרה).

היום בבוקר אבי עשה סיבוב גארז' סיילים (בהצלחה חלקית ביותר אבל זה לא חשוב) אז יצאתי איתם לסיבוב קטן באזור. איך שיוצאים מהבית, סנאי קטן מחכה לנו בכניסה להגיד בוקר טוב זה כמובן עשה לאייל את היום. אח"כ כל הטיול כל מקל שהוא ראה הוא רץ אליו לבדוק אולי זה עוד סנאי...

חוזרים הביתה. נועה ישר מתחילה לעלות ולרדת במדרגות. אומנם הן צרות ככה שחייבים להיות צמודים אליה, אבל היא כל כך נהנית ועושה את זה כל כך יפה. טוב, היא התאמנה הרבה בשבוע שגרנו אצל סבא-סבתא בנופית.

מה אני מנסה להגיד? לפחות להתחלה, כשהכל עוד חדש, יש מבחינתנו אין ספור אטרקציות צמוד לבית. החצר הפנימית הזו זה משהו ממש נחמד. זה אולי נשמע צפוף (וזה מה שחשבנו לפני שבאנו), אבל זה ממש לא. בו זמנית די הרבה מהשכנים ישבו במרפסות (עם בירה/ עשו על האש/ ילדים שיחקו) ולכל אחד היה את השקט שלו.

שורה תחתונה- אנחנו מרוצים! בואו לבקר .

וסתם חוויות מעכשיו,

אבי חזר מסיבוב נוסף של גארז' סיילים. הפעם הוא הצליח לחזור עם כסא אוכל מעץ לאייל (ממש יפה. אני כבר חושבת איך להביא אותו לארץ), ועם צמד מזרונים גדולים במצב מעולה בשבילנו. חזר, ורואה באותו מרחב משותף שהרגע כתבתי עליו) מהחלון מישהו מהמעבדה שלו (פגש אותו כשהיה כאן באפריל). מסתבר שהוא גר 2 דלתות מאיתנו. הוא עוזב בסוף ספטמבר והם כבר מדברים על מה נוכל לקבל מהם... העניינים הולכים ומסתדרים לאט לאט.

זהו. מחכים שאייל יתעורר וניסע לפגוש זוג ישראלי עם ילד בגיל של אייל שעזר לנו מאוד בשלט רחוק וגם עכשיו כשהגענו. ניפגש בפארק כדי שהילדים יהנו.

שבוע טוב לכולם (אנחנו רק מתחילים את הסופ"ש),

איריס.

21 באוגוסט – ד"ש ממדיסון

החלטתי לכתוב לכם למייל בעצמי בלי קשר לבלוג. אומנם זוהי בדיוק מטרת הבלוג, אבל מכיוון שאבי לא יכתוב עד שלא תצא לו יצירת מופת, ואחרי שראיתי איך הוא כותב אני לא מעיזה לכתוב שם, נראה לי שהערוץ הזה יתאים לי יותר. ככה אני גם בוחרת למי לשלוח ויודעת מי קורא את זה, ככה שצריך פחות צנזורה...

נתחיל מהסוף. עכשיו אני יושבת לי בכייף בחדר במלון במדיסון. השעה תשע וחצי בבוקר (אצלכם כבר חמש וחצי בערב). נועה ישנה על המיטה, ואבי נסע עם אייל לקחת מפתחות לדירה שלנו במעונות.

שנחזור להתחלה?

יצאנו ביום שלישי בצהרים לנתב"ג. הודות לאמיר שהביא רכב גדול מהקיבוץ כל המזוודות יכלו להגיע איתנו. כנראה שיש יתרון להגיע עם שני ילדים. עובד נחמד בנתב"ג שראה אותנו קרא לנו הצידה, ולקח אותנו לצ'ק אין של המחלקות הראשונות, וחסך לנו לפחות 20 דקות של עמידה בתור. הפרידה היתה קצרה ומהירה כדי להקל על כל הצדדים. בנתב"ג יש אזור עם משחקים לילדים ככה שההמתנה לטיסה עברה ממש מהר. בטיסה החבר'ה התנהגו למופת. עבר פשוט מושלם. אפילו אחד הדיילים אמר לי כשירדנו מהמטוס שנמשיך להביא עוד ילדים כי מצליח לנו. תמיד כיף לשמוע :-)

נסענו למלון בלונדון. החלטה פשוט גאונית (של אבי). ככה ישנו טוב בלילה לפני שיצאנו, אבל גם הצלחנו אנחנו והילדים לישון בין שתי הטיסות עוד כמה שעות טובות. המלון ממש קרוב לשדה תעופה והחדר היה מאוד נוח. זה מלון שמותאם לילדים. אומנם לא ניצלנו את כל מה שיש שם (לא ניצלנו כלום), אבל מבחינתנו זה בא לידי ביטוי בזה שהחדר היה גדול ומרווח. לול לנועה, מיטה לאייל. פשוט היה שם כל מה שצריך.

על הבוקר, אחרי אמבטיה כייפית לשניהם יחד (בלילה הגענו כשהם ישנו ונכנסו ישר למיטה), יצאנו להיתרו. בארץ אמרו לנו שאין לנו מושבים יחד, אז רצינו להגיע מוקדם כדי לסדר את זה. כשניגשנו לדלפק כבר בדקו את כל הטפסים (מה שלא היה צריך לעשות כי כבר עשינו צ'ק אין, רק רצינו להחליף מושבים) והסתבר שהכסא לרכב לא הגיע מהארץ. לא נורא, תמיד אפשר להשכיר אחר. זה עדיף מאשר מזוודה חסרה... לפחות ידענו מראש וזה חסך לנו זמן בהמשך בשיקגו.

הטיסה השנייה היתה כבר יותר ארוכה, אבל הודות למיקום מעולה (עם ה-מ-ו-ן ) מקום לפני הרגליים, ככה שיכלנו לשבת ולשחק עם הרצפה, גם היא עברה בסדר גמור. אומנם לקראת הסוף לאייל נמאס ועם כל ההתלהבות ממטוסים נראה לי שהוא יוותר על עוד טיסה בקרוב, אבל למרות זאת הם היו ממש בסדר. נחתנו בשתיים בצהריים, רק שבשעון ישראל זה היה 10 בלילה והעייפות התחילה להראות אצל הילדים. תור ארוך במעבר הדרכונים, לאסוף 6 מזוודות (+ 3 תיקים שאיתנו ועגלה ושני ילדים), לבדוק מה קורה עם הכסא לאוטו, ולקחת את הרכב השכור. בשעה 4 וחצי סוף סוף יצאנו משדה התעופה בשיקגו, עם שני ילדים שפוכים שנרדמו בשניה. לקראת שבע הגענו למלון במדיסון. שוב אמבטיה כייפית לילדים שתעיר אותם, הלכנו לאכול ארוחת ערב (גם כי רצוי לאכול וגם כדי למשוך את כולנו כמה שיותר כדי לישון טוב ולהתגבר על הג'ט לג).

זה הכל. עכשיו אנחנו כאן במלון. רבי כבר חזר. עוד רגע יוצאים לכיוון הבית החדש. אייל במצב רוח מעולה. נועה חטפה וירוס שלשולים והקאות כדי לגוון לנו את החיים.

זהו, זזים להתחיל באמת את החיים במדיסון.

נשתמע,

איריס.

איך חבר אחד אמר? א מ ר י ק ה. לא רע פה, הייתי אומר. סנאים ליד החלון, עצים גדולים והרבה דשא, אנשים שאומרים סורי כשאתה דורס אותם עם העגלה של נועה, מה רע? אנחנו כבר יותר משבועיים כאן, ועד עכשיו הכל בסדר. הטיסות עברו בסדר, ההתארגנות עוברת בסדר, הבית בסדר, השכנים בסדר, העבודה בסדר, ואפילו הגן של אייל כבר בסדר. הספקנו לבקר בשני פארקים לאומיים, להרטיב את הרגליים במים של שלושה אגמים שונים, ואייל כבר הצליח להתרסק בארבעה גני משחקים לפחות. היי, היום הוא הצליח ליפול על הפנים ארבע פעמים בשני גני משחקים שונים, על המדרכה, ובתוך סירת קאנו, וזה מוכרח להיות איזשהו שיא. חידוש נוסף הוא שלא כואב לי התחת כשאני משתמש במחשב, כי לפני שלושה ימים העלינו את רמת חיינו וקנינו שני כיסאות (של מבוגרים, לא של ילדים, כי כאלה אמנם יש לנו מההתחלה, אבל קצת צפוף לשבת עליהם). הסבר למשפט הקודם: שבועיים חיינו על הרצפה, בלי שולחן ובלי כיסאות כי לא מצאנו משהו שיהיה גם מוצלח וגם זול. הנה, לדוגמא:

בית מרוהט חלקית. לפחות רצפה כבר יש בו.

היום אנחנו כבר מסודרים יחסית. רק נתארגן על סלון והכל יהיה מושלם.
אחד הבילויים השכיחים פה הוא מפגש חברתי, אם בצורת בר-בי-קיו (שניים עד היום) או סתם גת'רינג (עוד שניים), כמו שהבוס שלי קורא לזה. בארועים האלה חייבים על פי חוק לקרות שלושה דברים: אנשים ישתו המון בירה, יאכלו עשרות קילוגרמים של צ'יפס\נאצ'וס, ואייל יתרסק. בירה, דרך אגב, היא אחד התחביבים של הילידים בויסקונסין (הלבנים, לא האדומים, אלה מזמן הוכחדו) שסטטיסטית נחשבים לבין השמנים באמריקה. נועה היא ילדה טובה, לכן היא משתלדת להיות דומה ככל האפשר למקומיים. שמנה היא כבר, אז היא מתאמנת בתחביב השני.

BEEEEEEEER (ה. סימפסון)

אגב אגמים, הם באמת נפלאים. יש כמה אלפים של כאלה במדינה, והמקומיים שוחים במים הקפואים שלהם ומרוצים עד השמיים. אנחנו הסתפקנו בשכשוך, אבל אני כבר זומם להניח את הידיים על איזה כלי שייט, כי כל האגמים שהיינו בהם נראו כמו מקום מושלם לחתירה רגועה. היום, למשל, אמנון ויונתן, אייל ואני יצאנו לסיבוב של כמה שעות בקאנו הרשמי של אמנון וענבל, שחונה כלאחר כבוד במעגן על נחל היהארה, שתי דקות מהבית שלהם. היהארה הוא נחל קצר וסימפטי שמחבר בין שני האגמים הגדולים שנמצאים במדיסון, מנדוטה ומונונה. אני חותר כל כך גרוע שאיריס וענבל הספיקו ללכת עם העגלות של נועה ואיתמר בשביל לאורך הנחל, לעצור להניק את איתמר, להביע את דעתן על יכולת החתירה שלי (איריס, לא ענבל שהיא ג'נטלמנית), ועדיין להגיע לפנינו לגן המשחקים שלחוף המונונה (זה שאייל עתיד להתרסק בו פעמיים).

אחד שיודע לחתור, אחד שעוד ידע לחתור. צילם: אחד שלא יודע.

מעבר לכל הנאות החיים יש גם עבודה. מפתיע, אבל זו בעצם הסיבה לזה שאנחנו כאן. אז עבודה יש, והרבה. לפני שבוע התחלתי, וכבר קראתי יותר חומר משקראתי בכל השנתיים האחרונות. אני קורא כל כך הרבה גם בגלל שהמחשב שלי מחורבן, ומי שאמורה לטפל בו, בחורה נעימת סבר בשם שלי, האוחזת בתואר טכנאית המעבדה שלנו, נמצאת באיזה הר או אגם כזה או אחר. בארץ היינו מאלתרים פתרון. פה, אני פשוט צריך לחכות עד שהיא תחזור מהחופשה. חידוש מרענן בסביבת העבודה - יש לי קיוביק (פינת עבודה כמו בחברות הייטק) בתוך חדר בלי חלון. אני נכנס לחדר לפני תשע בבוקר ויוצא ממנו בחמש בערב, ואין לי שמץ של מושג מה קורה בחוץ. באחד הימים יצאתי החוצה בבגדים קצרים לקנות גלידה, רק כדי לגלות שיורד גשם שוטף. מה שאווילי במיוחד בכל הסיפור הוא שיש קיר חיצוני לחדר שלי, פשוט אין בו חלון, וזה המצב בכל החדרים בצד ההוא של הבניין. לא ברור. עניין נוסף שחדש לי בארכיטקטורת הקיוביקלס הוא התקשורת עם השכנים. מעבר לקיר נמצא אריק, ויש לו הרגל משעשע לדבר אלי בלי לעבור לצד שלי, כך שאם אני לא שם לב, אין לי שום דרך בעולם לדעת שהוא באמת מדבר איתי. בפעם הראשונה שהוא עשה את זה הוא דיבר במשך שתי דקות לפחות עד שהבנתי שהוא מתכוון אלי. כל המבוכות האלה יפתרו בעוד שבועיים, כשאעבור לחדר אחר, עם שותף אחד (דייב, שראוי ואף יקבל פרק בפני עצמו בעתיד), וחשוב מכך, עם חלון (שפונה למגרש החנייה). זו בהחלט תהיה עלייה משמעותית באיכות החיים.

הקיוביק שלי. אריק הוסיף את תמונת הציפור לצרכי הצילום "כדי שהמקום שלך לא יראה ריק".

בשבועות האחרונים אני שרוי בחוסר מנוחה. חודש ממועד הנסיעה שלנו, ואני מתחיל לדאוג יותר ויותר מדברים שקשורים במעבר. כבר הגיע השלב של "פעם אחרונה לפני שנוסעים". פעם אחרונה שעושים מילואים, פעם אחרונה שהולכים למסעדה ההיא בחיפה, פעם אחרונה שאני רץ בשביל ההוא בואדי. בעוד שבועיים נמסור את הספות. קצת אחר כך נתחיל לארוז את הבית. יש כבר לא מעט אנשים שנפרדתי מהם כי לא סביר שנתראה עד הנסיעה. כבר שמעתי "נסיעה טובה" ו-"בהצלחה" עשרות פעמים. כל הסימנים מראים שזה באמת פה, מעבר לפינה, ותחושת סוף, לאו דווקא שמחה, הולכת ומשתלטת עלי ומשתלבת באווירת הקדרות הכללית המתקבלת מקריאת עיתונים וצפייה בחדשות.

למה אני כל כך מוטרד? הרי אנחנו בסך הכל נוסעים לשנתיים, אולי מעט יותר. כמה זמן זה שנתיים? שניים וחצי אחוז מתוחלת החיים הממוצעת של אדם בישראל. זה לא נשמע הרבה, או שאולי כן?

בעוד שנתיים וחודש אייל יהיה כבר ילד ממש, בן ארבע שנים ושמונה חודשים.
בעוד שנתיים, נועה תהיה בת שלוש, כשרוב חייה עברו בארץ אחרת.
בעוד שנתיים, יהיו עצרות לציון מלחמת לבנון השלישית?

לפני שנתיים, אייל היה בן שבעה חודשים. הוא עוד לא ידע לדבר, לשבת ולעמוד.
לפני שנתיים, נועה עוד הייתה מחשבה רחוקה.
לפני שנתיים התחילה המלחמה ההיא.

לפני קצת יותר משנתיים עמדתי ביציאה מהטכניון, תופס טרמפים הביתה. רכב עצר והנהג חייך.

"אהלן אבי, מה קורה?"

"הכל בסדר, מזמן לא נפגשנו. איך הולך לך בפקולטה החדשה?"

"קשה אבל טוב. האמת שאני במילואים עכשיו, בחופש וחוזר מחר"

"איזה בעסה. מתי אתה גומר?"

"עוד שבוע וזהו. אתה יודע מה, בוא, אני אקפיץ אותך הביתה"

"לא, עזוב, תודה, זה חתיכת עיקוף בשבילך, תהנה מהחופש"

"באמת, זו לא בעיה בשבילי"

"לא, זה בסדר, יש הרבה טרמפים כאן, אבל תודה בכל מקרה"

"אחלה, אני זז. אנחנו צריכים להתראות פעם"

"בטח, נתראה"



לא התראינו עוד. היום, שנתיים אחר כך, אודי חזר מהמילואים.

הביקור הראשון שלי במדיסון התחיל בשורה של אסונות קטנים. באפריל נסעתי לכנס, וניצלתי את ההזדמנות להיפגש פנים מול פנים עם חברי לשנתיים הקרובות. שבוע לפני הנסיעה הודיע לי וולקר שאריק התנדב לאסוף אותי משדה התעופה. "אני לא רוצה להטריח" עניתי, אבל הוא כתב בחזרה שזה שטויות.

הטיסה מישראל יצאה באיחור של חצי שעה. לטיסת ההמשך של אמריקן איירליינס בבריסל הגעתי בריצה חמש דקות לפני סגירת השער, כשזכיתי בכבוד המיוחד של הזכרת שמי בכריזה. בתור לעלייה הודיעו שיש אובר בוקינג של שני מקומות, ומי שמוכן לטוס דרך ניו יורק יקבל חמש מאות דולר. "אריק מחכה", חשבתי, ונתתי לשני חרדים את התענוג. עשר דקות אחר כך הקברניט הודיע שעקב בעיות במגדל הפיקוח הטיסה תתעכב שעה על המסלול, וכל מי שיש לו טיסת המשך משיקאגו עד ארבע (כמוני), טיסתו נדחית אוטומטית, כך ש-(1) אני הולך להבריז לאריק, (2) אין לי איך להודיע לו את זה, ו-(3) הפסדתי חמש מאות דולר. בגלל מגדל פיקוח בלגי.

בסופו של דבר נחתתי בשיקאגו חצי שעה לפני שאריק היה אמור לצאת לשדה. היה תור עצום בדרכונים והפלאפון הארור לא קלט. טלפון ציבורי יוק. אחרי המזווודות הייתי חייב לעבור בדלפק של אמריקן לאסוף את הכרטיס החדש, כשברור לי שאריק כבר מחכה לי במדיסון. אחרי עוד תור מלווה בעצבים מרוטים יצאתי החוצה לטלפונים הציבוריים. פתאום גם הפלאפון התחיל לקלוט. כרטיס האשראי שלי לא התקבל על ידי הטלפונים, אז הערתי את איריס בארץ כדי שתשיג לי את הטלפון שלו מהאינטרנט. לא היה כזה. התקשרתי מהטלפון למעבדה, שם ענה לי מישהו במבטא רוסי כבד שאריק כבר יצא מזמן לאסוף אותי. לקחתי ממנו את מספר הנייד שלו והתקשרתי. אין תשובה. השארתי הודעה מלאה בהתנצלויות, ויצאתי רותח מכעס לטיסת ההמשך. בלגים מזויינים.

בהמתנה לטיסה למדיסון תפסתי אותו סוף סוף. התנצלתי והודיתי לו. הוא היה דוקא ממש נחמד, וסיפר שלמחרת יש מסיבה של המעבדה בבית של וולקר. אני כמובן מוזמן ואני יכול להתקשר אליו למחרת כדי לתאם טרמפ. טעות פטאלית מצידו, שוב.

נחתתי במדיסון לאחר הצהריים יפה. במונית למעונות הספקתי להתרשם ממרכז העיר. נחמד. מאוד נחמד. לא יומרני ובהחלט יפה. במעונות חיכיתי חצי שעה עד שהסטודנטית התורנית רשמה אותי ונתנה לי מפתח לחדר. מסתבר שהיא רק החליפה מישהי אחרת שבדיוק התקלחה. גם המתקלחת הגיעה באמצע, מגבת על הראש, כדי להתנצל על העיכוב. אין כמו אמריקה.

בדרך לחדר עוברים ליד מגרש כדורעף חופים. הסטודנטים משחקים בבגדי ים וביקיני. בחוץ יש מקסימום עשר מעלות, ואני עם מעיל. אחר כך אמרו לי שזה היה היום היפה הראשון של השנה, אז כולם השילו את הבגדים. דם סמיך יש לחבר'ה.

סיבוב בעיר. קודם כל ירדתי לאגם, מאה מטר מהחדר. מה אתם יודעים, הוא היה קפוא. במהלך השבוע שכבת הקרח הלכה והצטמצמה, ונדדה תוך כדי סביב האגמים לפי כיוון הרוח. הקמפוס נחמד, אבל עצום. לעת ערב נקלעתי לתור מסודר של מאות אנשים בכניסה לאחד הבניינים. מה מחלקים חינם, תהיתי לעצמי. מסתבר שלא. יש תערוכת גמר של המחלקה לאמנות. תשע בערב, קר, ואנשים עומדים שעה בתור בשביל עבודות של סטודנטים. נראה לי שאני אחבב את העיר הזאת.

למחרת אחרי הצהריים התקשרתי לאריק כדי לתאם הסעה למסיבה. הוא נשמע נבוך. "עכשיו ארבע ועשרים, העסק מתחיל בחמש, אבל אני וחברה שלי עוד לא סיימנו להכין את העוגה. אנחנו גם מתכוונים לנסוע קודם לנהר הוויסקונין לצפות בציפורים, אז תיכננו להגיע באיחור. האמת שהאוטו שלי קצת לא נוח לטרמפיסטים. אני אדבר עם חבר'ה אחרים שנוסעים ואנסה לארגן לך טרמפ, אז תתקשר שוב עוד רבע שעה".

אחרי רבע שעה:

"אוקיי, מסתבר שכולם כבר יצאו, אז אנחנו נאסוף אותך. ניפגש בחמש וחצי ליד המעונות"

שיט. "אני ממש מצטער ששוב נפלתי עליכם"

"אל תדאג, זה באמת בסדר. חכה שתראה איפה אתה אמור לשבת. אני מגיע בפיק אפ שחור לבן"

בחמש וחצי התייצבתי בפינת הרחוב והתחלתי לחכות. פיק אפ גורנישט. בחמש וארבעים ראיתי פיק אפ מתאים נכנס למעונות בבלוק השני. אולי לא הבנתי נכון? פתחתי בספרינט לבלוק השני רק כדי לגלות שהוא כבר לא שם. הסתובבתי לאחור בדיוק כדי לראות אותו עוצר בצד בנקודת ההמתנה המקורית שלי. שיט שיט שיט. לא מספיק אני נדבק אליו, אני גם מאחר. ספרינט חזרה, נפנוף לשלום ואני נדחס בחצי מושב האחורי שלו, ליד האופניים. אין מקום לרגליים (זה כנראה אוטו לגידמים). התנצלות התנצלות התנצלות. "אני חייב לך בירה על כל הצרות האלה". "זה בסדר, בלי דאגות חבר".

הנסיעה עברה בכיף. הוא באמת בחור נחמד, במקור מקליפורניה. דיברנו על מחקר, מדיסון, חורף, והכי חשוב - ספורט אמריקאי. הוא מופתע מהידע שלי. נראה לי שאחרי התחלה כל כך צולעת דווקא נסתדר טוב ביחד.