skip to main |
skip to sidebar
השנה ויתרנו על מסיבת פורים. מי שזוכר, שנה שעברה הזמנו אלינו את החבר'ה הישראלים. רוב הילדים לא התחפשו, היו המון אוזני המן, אבל זה היה הקשר היחיד לפורים.
מעבר לזה שהיה נחמד, אבל כאמור, החג לא הורגש יותר מדי, גם הקהילה הישראלית גדלה השנה, ככה שהחלטנו לוותר על אירוע כזה השנה.
אבל הרי אי אפשר להתעלם מהחג.
אוזני המן? היו!
שירי פורים? היו!
הפעלות? היו!
לקראת פורים, יום אחד אחרי הגן הכנו מסיכות. יום אחר, רעשנים (טעות...). בין לבין- מחרוזת שירי פורים באדיבות יו-טיוב.
מכיוון שבכל זאת רצינו לעשות משהו מעבר, אייל ונועה (וגם אבי) הביאו לגן (או לעבודה) אוזני המן שנטרפו. שמתי לב לדבר מעניין כאן. בארץ אוזני המן "צריכים" להיות ממולאים בפרג, אבל מילוי שוקולד נפוץ לא פחות אם לא יותר. כאן, כל האוזני המן בחנויות (מהיום אימרו המנתשן ולא אוזני המן) ממולאים בפירות (ריבות) במגוון טעמים: תפוחים, אוכמניות, פטל ועוד. הכל, חוץ מפרג ושוקולד.
ליום שישי של פורים, הזמנו לכאן חלק מהחבר'ה (לא את כולם רק מטעמי חוסר מקום) להכנת מסיכות. ברקע, במשך שעתיים התנגנו שוב ושוב אותם 8 שירי פורים, ועל הרצפה חבורת ילדים שהכינו מסיכות ובאמצע נחו לטובת אכילת אוזני המן. לדעתי היה מוצלח בהרבה מהמסיבה של שנה שעברה.
הנה כמה תמונות מלפני, תוך כדי וחלק מהתוצרים.
אה, וחוץ מגוני והחבר'ה של עדי ושי לא ראינו אף תמונת פורים. נשמח לראות כמובן!
עבר המון זמן מהפוסט הקודם, וזה נטו בגלל עצלנות. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על שגרת החורף, אבל מכיוון שזו שגרה... אז היא מחכה :-) חוץ מזה שאבי הבטיח לי מזמן פוסט חורפי, אז אני עדין מחכה...
ולפני שנתחיל, שאלה: מה זה "בִּי סְטִילָה"? נועה ענתה לי ככה על שאלה לפני כמה זמן. תשובה בסוף הפוסט.
כבר הבנו שהחורף כאן הולך בגלים. מרגע שהכל מתכסה שלג, רוב הזמן הכל לבן. יש חוקים מאוד ברורים-
אם אפור בחוץ, אז לא כל כך קר.
אם יש שמש שנראית הכי מפנקת בעולם אז מאוד קרררררררררררררררר (שמש שקרנית).
מידי פעם זוכים בכמה ימים חמים, סביב האפס, ואז חלק מהשלג אפילו מפשיר. כבר יש הרגשה באויר של אוטוטו אביב, ואז שוב כמה ימים מושלגים שמכסים הכל מחדש בלבן.
מזמן אני רוצה כאמור לכתוב את הפוסט הזה, אבל היום בבוקר פתאום אבי אמר שהוא היה רוצה מצלמה כזו, כמו אלו שמחברים לרכבים ואופניים, וככה נוכל פשוט לצלם את החיים שלנו. את הדרך לגן, לעבודה. מה רואים כשנוסעים לטיולים. כי עם כל התיאורים, אי אפשר באמת להבין עד שלא רואים בעיניים. אולי זה מה שהניע אותי לכתוב סוף סוף.
קודם כל, בדף הבית של גוגל, מופיעה תחזית מזג האויר. בבית כל כך חם, שזה לא מעיד כלום על מה שקורה בחוץ.
אם זוכרים מערב לפני שאמור לרדת בלילה שלג ו/או אם מתעוררים לקול המפלסות, דבר ראשון שעושים זה לבדוק מהחלון עד כמה המצב גרוע. האם 10 דקות יספיקו לפילוס השלג או שהמצב ממש קשה וצריך לשריין לפעמים גם חצי שעה. זה כמובן משפיע על קצב ההתארגנות בבוקר...
אחרי שמתארגנים, יורדים למטה לארוחת בוקר, ולא שוכחים להדליק מחשב כדי לראות מה הטמפרטורה בחוץ, וכמובן מסתכלים מהחלון החוצה. שוב, גם אם אין שלג, מהחלון למטה אפשר להראות אם יש מעט או הרבה קרח על החלון של הרכב. אם המחשב אומר שהטמפרטורה מתחת למינוס 15, רצוי גם להניע את האוטו 10 דקות לפני שיוצאים, כדי שלא יהיה קר מידי לילדים. בגלל כסאות הבטיחות שלהם, מאוד לא נוח לשבת באוטו עם מכנסי שלג, אז הם יוצאים רק עם מעיל.
לובשים מעילים ומגפי שלג, וחשוב לא לשכוח לכל אחד את קופסת האוכל (אני שולחת איתם צהריים כל יום) וכמובן את השקית עם מכנסי השלג, והכפפות והכובע במידה והם לא לובשים אותם (בד"כ לא, המרחק מהבית לאוטו הוא בערך 10 צעדים, וכאמור, כשצריך מחממים את האוטו מראש).
לפי מזג האויר ומצב הרוח, אבי מחליט איך להגיע לעבודה. באופניים/ ברגל/ בסקי/ או לפעמים איתנו ברכב (בכל מקרה עוברים ליד המשרד שלו בדרך לגן).
אחרי הצהריים משתדלים לצאת החוצה כשלא קר מידי (עד מינוס 10 זה סביר מבחינתי), ואז אם יש שלג נעים, נועה במזחלת ואייל עושה קצת קרוס קנטרי סקי, ובהמשך מוריד את הסקיס, ומצטרף לנועה, בהחלקה במדרון הקטן שיש בחצר שלנו. אם היינו מספיק זמן בחוץ, נכנסים הביתה וישר שותים שוקו חם עם מרשמלו. יאמי! (או איכס, תלוי את מי שואלים).
אם לוקחים בחשבון שאלא אם כן הטמפרטורות מתקרבות למינוס 20, הם יוצאים לחצר בגן כל יום, ולפעמים גם אחרי צהריים, זה מסביר למה בשבע וחצי בערב אנחנו כבר יכולים להנות משקט בבית :-)
בימי חמישי אייל גם שוחה. התחלנו מחדש, הפעם במקום אחר. הוא נמצא ב"קבוצה" של שני ילדים. בעקרון זה מקום בו הקבוצות הן עד 4 ילדים (יחס מאוד אישי) ובמקרה בזמן שרשמנו אותו, יש רק עוד ילדה אחת, שהוא מכיר מהגן! ככה שהוא הולך כל שבוע בשמחה. לכל רמה יש הגדרות ברורות מאוד מה הם צריכים ללמוד/לדעת, ככה שבונים את המיומנויות השונות ממש שלב אחרי שלב. הוא כבר הספיק לקבל בשיעור השלישי את הסרט שאומר שהוא כבר יודע לקפוץ לבד למים, בלי לתת יד לאף אחד. עוד מטרה לדוגמא בשלב שלו היא לצוף על הגב לבד במשך 10 שניות. כנראה שהשיטה עובדת, כי רואים בבריכה ילדים בני שש שוחים את כל ארבעת סגנונות השחיה.
בסופי שבוע אנחנו משתדלים לצאת מהבית. אם אפשר טיול לאיזה פארק לא רחוק, ואם לא לפחות לאיזו משחקייה שהחבר'ה יוכלו להוציא אנרגיה. גם היתה עכשיו עונת ימי הולדת שסיפקה לא מעט פעילויות בסופי השבוע.
ככה נראים החיים שלנו היום. מעניין מה יהיה שנה הבאה?!
בי סטילה, זוכרים? השיער של נועה כבר ממש ארוך. היתה תקופה שהיא רצתה כל בוקר שתי קוקיות. כל בוקר היא הלכה לגן עם שתי קוקיות (די מאפנות) שעשיתי לה, וחזרה עם שתי צמות משולבות (שתי צמות, כל אחת צמה משולבת) כאילו הרגע יצאה מהמספרה. שאלתי אותה מה הגננת אומרת לה כדי שתעמוד בשקט ולא תזוז. התשובה היתה כאמור, בי סטילה, או בשפת נועה, be still רק בנקבה...ורק שתראו, ככה זה נראה לפני הגן. תמונה של אחרי אין לי לצערי.
לקראת סוף השבוע האחרון שתי משפחות של חברים הודיעו לנו שהם נוסעים למילווקי. בהילטון במילווקי יש פארק מים (מקורה כמובן), קטן יחסית, שלהבדיל מרוב פארקי המים מיועד לילדים קטנים. מה זה אומר? שברוב המקומות שם אייל יכול להסתובב לגמרי לבד, בלי מבוגר, ושבהרבה מקומות נועה יכולה להיות לבד במים, וילד בן שבע כבר עלול להשתעמם שם, ולכן אין הרבה כאלו, ובהתאם גם כמות המתפרעים. אמרנו למה לא?
מצד שני, די מיצינו את המוזיאונים במילווקי (אבי ואני, אני מניחה שהילדים ימשיכו להנות שם אבל כמה פעמים אפשר לראות את אותו הדינוזאור?), אז החלטנו לקחת את הזמן. ביום שבת, התארגנו לאיטנו במשך הבוקר, אכלנו צהריים מוקדם בבית, ויצאנו לדרך כך שלפחות בחלקה הילדים ישנו את השנ"צ שלהם. לא שזו נסיעה כל כך ארוכה, אבל בכל זאת...
מכיוון שכמו שכתבתי לא כל כך עניינו אותנו הפעילויות בעיר, המשכנו לנסוע חצי שעה צפונית למילווקי, לפארק על גדת אגם מישיגן. לא הייתי נוסעת במיוחד יותר משעתיים לטובת חצי שעה של הסתובבות שם, אבל מכיוון שעד מילווקי נסענו בכל מקרה, היה שווה כל דקה!
קודם כל, הופתעתי לראות שלמרות הקור, היו בחניה לפחות שישה רכבים. אנשים טיילו שם, ברובם עם נעלי שלג (נעליים רחבות שנועלים על המגפיים, קצת מזכיר נעלי מוקשים, ומקלים על ההליכה בשלג), והיתה אפילו משפחה שישבה לה סביב המדורה. אני מזכירה, שמסביב הכל שלג בעונה זו של השנה, להבדיל ממה שקורה אצלכם בארץ הקודש. אחרי הליכה קצרה מגיעים לקו החוף. קו החוף מלא כולו בכדורי קרח. למי שמכיר את שדות הבולבוסים מהדרום, זה נראה אותו דבר, רק שכאן הכדורים הם מקרח, ומסביב הכל מושלג. על שפת המים יש חומת קרח שמקיפה את האגם. באמת מראה מיוחד.
ההשערה שלנו היא שכדורי הקרח קפאו בתוך האגם, ונפלטו לחוף עם הגלים. בהמשך, הגלים יצרו את החומה מסביב לאגם. אם למישהו יש השערה אחרת או שהוא יודע את הסיבה, נשמח כמובן לעדכון. בכל מקרה, המראה היה מאוד יפה. אייל ונועה, שהיו מצויידים כמובן במכנסי השלג, פשוט נעזרו ברגליים, ידיים וכל מה שאפשר כדי להתקדם, ונהנו להחליק על דופן ה"חומה". מכיוון שכל הזמן גלים מתנפצים מעבר לחומה ההיא, הדופן שלה מאוד מאוד חלקה. ההליכה בין כדורים הקרח, שצפופים מאוד קרוב לאגם, ופחות בקו החוף המרוחק יותר, היתה פחות נוחה, אבל שניהם עמדו בה בגבורה.
"שדה הבולבוסים", או קו החוף של לייק מישיגן בחורף:
ה"חומה" שנוצרה מהגלים סביב האגם:
נועה ואייל מנסים לטפס של החומה החלקה:
בדרך חזרה לאוטו ראינו עקבות של איילים. תמיד בנסיעות בשטחים הלא עירוניים אנחנו מסתכלים לצדדים ומחפשים כל הזמן חיות, אבל העקבות חידדו את החושים האלו... בערך חמש דקות אחרי שיצאנו משטח הפארק, אבי הבחין פתאום לצד הכביש בחבורה של שישה איילים. מהר הוא עצר וחזר למקום, ובמשך כמה דקות יכלנו להסתתכל עליהם עומדים בשקט ובוחנים את הסביבה.
חזרנו למלון ופגשנו את החברים לארוחת ערב.
למחרת בבוקר התייצבנו בפארק בדיוק בשעת הפתיחה, ואכן, כמו שהבטיחו לנו, המקום אידיאלי לילדים. נועה מאז ומתמיד פחות התחברה למים. כבר כשניסינו איתה שחיית תינוקות בארץ זה לא ממש הצליח, וגם בחוג כאן במדיסון היא בעיקר נצמדה אלינו ולא היתה משוחררת בכלל. היא נהנתה ללכת איתנו במים הרדודים מאוד יד ביד. מדי פעם הצענו לה שוב לעלות על מגלשה, והיא סירבה. באיזה שלב היא פתאום אמרה לי: "אני לא רוצה להתגלש בכלל בכלל. רק לשחק כל היום!". וזה מה שהיה, ככה שהיא נהנתה בדרכה שלה. אייל לעומתה, נהנה מכל רגע. אחרי פעמיים שעשה את המגלשות הארוכות עם אבי, הוא הבין שהוא יכול גם לבד והחיוך הענק נשאר עליו (אין תמונות לצערי). אחרי שעה וחצי שיכנענו אותו שכדאי לנוח קצת, ואולי לאכול ולשתות משהו. יש שם גם חדר עם משחקי מחשב, ולדעתי במשך שעה הוא הסתכל על ילדים אחרים משחקים. אחר כך הוא חזר לסיבוב נוסף במים. נכנסנו לאוטו, ואחרי דקה בערך נשמעו נשימות עמוקות עד מאוד מהספסל האחורי...
חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים!
וזו היתה רק הכנה לנסיעה של סוף השבוע המתקרב. נוסעים שלוש וחצי שעות צפונה, לסוף השבוע המסורתי של המעבדה של אבי (למי שזוכר משנה שעברה). חוויות בהמשך...
זה לא בלוג אוכל. אף פעם לא היה כזה, וגם לא יהפוך לכזה. אבל בכל זאת, במהלך השהות שלנו כאן יוצא לי לנסות לא מעט דברים חדשים, ואני מרגישה צורך לשתף.
אני לא מממציאי המתכונים, ובטח לא מגיע לי קרדיט על אף אחד מהם. מה כן? יש לי מזל ואני מוצאת מתכונים מוצלחים, אז למה לא לשתף?
סביר להניח שאני לא אנסה מתכון מסובך או כזה שיש בו יותר מידי שלבים, ככה שאתם יכולים להיות רגועים שמה שמופיע כאן הוא קל ופשוט להכנה.
אני כמובן לא אצרף את את כל התפריט שלנו, אלא רק את הדברים שלדעתי ממש מוצלחים ולא יהיה הוגן להסתיר מכם. באופן (ממש לא) מפתיע רוב המתכונים יהיו לדברים מתוקים :-)
שני מתכונים ראשונים הם מבלוג מאוד מוצלח לדעתי. באחד משיטוטי ברשת "נפלתי" עליו. החלטתי להתחיל לחפש בו מתכונים מכיוון שהכותבת גרה בארה"ב, וקיוויתי למצוא מתכונים במידות המוזרות שיש כאן. מסתבר שמהיותה ישראלית, גם אם המתכון המקורי הוא באתר אמריקאי, היא "מתרגמת" אותו למידות ישראליות, ככה שמהבחינה הזו היא לא עזרה לי. מצד שני, שני מתכונים מאוד מוצלחים בינתיים כבר יצאו משם, והיד עוד נטויה.
עוגיות פאי פקאן, או כמו שאני קוראית להן, עוגיות דאווין. למה? כי הן נראות מאוד מרשימות ולא מסגירות בכלל את קלות ההכנה (ובים המתכונים שאצרף כאן, זה לדעתי מקום ראשון!).
עוגת לימון, במתכון המקורי יש גם אוכמניות. אני עשיתי בלי ("מישהו" הטיל וטו בנושא) ויוצא נהדר.
בשני המתכונים, כמו ברוב המתכונים שמגיעים אלי, הקמח הרגיל עם התוספות למיניהן (אבקת אפיה, סודה לשתיה) מוחלפים בקמח תופח.
ממקור אחר, בייגלה טורקי. נכון שרובכם יכולים להיכנס למאפיה ולקנות את זה, אבל לפחות משפחה אחת שכנראה קוראת אותנו יושבת כמונו רחוק מהבית. כמה פשוט , ככה טעים. עכשיו רק נשאר לקנות זעתר (שחברה כבר אמרה לי שהיא יודעת איפה יש) וזה יהיה מושלם.
עוד משהו שכבר כמה זמן לא הכנתי (ועכשיו כשנזכרתי כנראה אכין בקרוב מאוד שוב), שבלולי שמרים וקינמון. גם זה שייך למשפחת הדברים שבעבר נראו לי בלתי אפשריים ושברור שקונים מוכן. מסתבר שהשד ממש לא מורא. הבעיה העיקרית היא שאם לא מקפיאים מיד לא נשאר מה להקפיא...
באגף "האוכל האמיתי" החבר'ה לא נותנים לגוון יותר מידי. בסוף חוזרים לכדורי בשר/ שניצל/ ובעיקר פסטה במגוון צורות וטעמים. די מזמן, נתקלתי במתכון להמבורגר (אין לי כבר מושג איפה). מכיוון שבשר אנחנו קונים כמעט רק אורגני (לכו תדעו מה דוחפים כאן לבשר), אנחנו קונים רק בשר לא מעובד. נראה פשוט, אז ניסיתי. הצלחה לא נורמלית! בארוחה אחת אייל זולל לפחות המבורגר שלם (של 100ג') אם לא יותר.
איך מכינים? 500 ג' בשר טחון, 3 כפות שמן, 1 כף קטשופ, 1 כפית מלח. עד כאן לחבר'ה שלי. אם זה לכם, תמיד אפשר להוסיף פלפל, בצל (מטוגן או שלא), פטרוזיליה וכל מה שבא לכם. לשים 5 דקות, ומכינים את הקציצות (אני מכינה 5 מכמות כזו). מכינים על מחבת פסים או על האש, וזהו! איך להגיש? זה כבר כל אחד וטעמו. לחמניה וירקות או לצד סלטים ופשטידות. בתאבון!
ואם יש לכם מתכון ממש מוצלח ששווה לשתף בו, אשמח לשמוע (ואני מניחה שגם שאר בני הבית יודו לכם).
אייל נמצא בגן בכיתת קואלה. בערך חודשיים-שלושה אחרי תחילת השנה הם התחילו בפרוייקט שנקרא: Koala of the week. כל שבוע, יש ילד אחר שהוא "ילד השבוע". לפי התכנון המקורי אייל היה אמור להיות כזה ישר אחרי חופשת החורף (מנסים שאם אפשר הילד יהיה ילד השבוע בשבוע יום ההולדת שלו, אנחנו היינו בארץ ביום ההולדת של אייל וגם היתה ילדה אחרת שחגגה באותו שבוע). כשחזרנו מהחופשה, הגננת הודיעה שזה ידחה בשבוע מכיוון שהרבה ילדים עוד לא חזרו מהחופשה, וזה שבוע קצת "הפוך" לחלקם אחרי שבועיים ללא גן. לקראת סוף החופשה כשסיפרנו לאייל שהוא עומד להיות "ילד השבוע" הוא מאוד התנגד, ואמר בתוקף שהוא לא רוצה. במשך השבוע הראשון שלאחר החופשה, לאט לאט הוא התחיל לצפות לכך. כבר בסוף השבוע שקדם קיבלנו "שיעורי בית". דף עם משפטים שעלינו להשלים לפי דברי אייל (אני הכי אוהב לאכול... נולדתי ב... החיה האהובה עלי...) ובהמשך לגזור, ולהביא ביום שני לגן בצרוף מספר תמונות שלו.
במהלך השבוע הילד הוא אכן המרכז. הוא זוכה להבהב את האור כשמגיע הזמן לסדר (זה הסימן לילדים לסדר בין פעילויות שונות במקביל לשיר clean up, השיר האהוב על נועה). אחרי פעילות במעגל אם צריך לשטוף ידיים ילד השבוע בוחר אם להגיד למי מותר ללכת (הולכים אחד אחד כדי למנוע התנפלות) או אם הוא רוצה ללכת ראשון, ועוד כל מיני דברים שנותנים לו להרגיש מיוחד. בנוסף, מקובל שהההורים של הילד מארגנים 2-3 פעילויות לגן במהלך השבוע.
ביום הראשון, שמחנו לשמוע מהגננת שאייל מאוד התרגש, הראה לילדים את התמונות (ואחר כך הדביק על הפלקט שנשאר תלוי בכניסה לגן כל השבוע) וענה על כל השאלות ששאלו אותו! כנראה שהגננת עזרה לו עם חלק מהתשובות כי אחת התמונות היא משביל סובב-נופית, עם סבא ברקע. כשלקחתי אותו מהגן הוא אמר לי: "זה grandpa שלי". אמרתי שנכון, ואז הוא שאל: "מה זה grandpa?"
אחרי ששברנו את הראש מה אפשר לעשות עם הילדים שיהיה כייף וגם מיוחד, נזכרנו שבימי הולדת של חברים שיחקו לא פעם "חבילה הגיעה" והאמריקאים מאוד התלהבו מהמשחק החדש והלא מוכר. התאמנו את המשחק לגיל של הילדים בגן (החבילה עוברת בין הילדים ועוצרת כשהמוסיקה מפסיקה, בכל פעם במקום משימה יש תמונה של חיה והילדים צריכים להתנהג כמו החיה), ובמרכז שמנו מעטפה ובה פאזל עם ציור של עוגה. לאחר שהגיעו למרכז החבילה והרכיבו את הפזל, כולם ישבו לאכול עוגת יומולדת (כי כאמור אייל לא היה בגן ולכן לא יצא לנו להביא עוגה עדיין). נרשמה התלהבות!
לגבי הפעילות הנוספת היה לנו ברור מה נעשה. כמו בגן בקיבוץ, נעשה חלות בשישי בבוקר. ביום שישי, קמתי מוקדם מהרגיל ללוש קילו וחצי של בצק, כדי שיהיה מוכן בתשע וחצי אחרי התפחה. הגעתי לגן עם הבצק, ואחרי הסבר קצר לילדים הם התיישבו סביב השולחנות וכל ילד קיבל חתיכת בצק. בהמשך הם מרחו ביצה על החלה שלהם ופיזרו שומשום. בסוף היום, כל ילד הלך הביתה עם חלה בשקית. בעקבות הריח שהיה בכל המבנה של הגן (החלות נאפו במטבח בגן) הגננת של נועה הזמינה חלות לאחד מימי שישי הבאים :-)
למרות החששות, וההתנגדות הראשונית של אייל לגבי היותו ילד השבוע, זה היה אחד השבועות המוצלחים ביותר עבורו בגן! החיוך שהיה מרוח על הפנים שלו כל יום. אח, תענוג.
יום שישי, סיימתי לאפות עבורם את כל החלות, וחשבתי שזהו, נגמרה העבודה. אז זהו, שלא. קיבלנו הביתה לסוף השבוע את התיק של "קואלה-לו". בתיק יש ארבעה ספרים על קואלות, מתנה קטנה לאייל (ספר), בובת קואלה (הלא היא קואלה-לו, עם תיק גב ובו כרית ושמיכה) ומחברת. למה מחברת? כי אנחנו צריכים לכתוב בה על מעללי קואלה-לו איתנו בסוף השבוע. מה עשינו איתה? איך היא בילתה? וכמובן לצרף תמונות. האמת שזה נחמד, כי זו מן מחברת מסע עבה מאוד, שהדף הראשון בה מולא לפני שלוש שנים. מסורת נחמדה.
היום יצאנו לטייל. קואלה-לו נשארה בבית כי היא רצתה לישון... טיילנו במסלול קצר יחסית, שכולו עליה אל מצוק שמשקיף על נהר הויסקונסין (אם אתם קוראים מתמידים וזה נשמע לכם מוכר, אז זה אכן דומה לטיול שעשינו בעבר, אבל במיקום אחר). הצלחנו לגרום לאייל ונועה ללכת בעצמם בערך 100 מטר ואת שאר הדרך אבי גרר אותם במזחלת. הדרך חזרה עברה מהר יותר, מכיוון שהיתה כולה בירידה, ואז לסירוגין, אחד מאיתנו דהר איתם במזחלת או שאבי היה עסוק בלבלום אותם מלעוף את כל הירידה חזרה לאוטו.
כנראה שתצטרכו להגדיל את התמונות אם תרצו לראות הבדלים ביניהן...
המצוק:
בדרך למעלה:
ויורדים:
יש לפנינו עוד יומיים של סוף שבוע (תודות למרטין לות'ר קינג. אם רק היה אפשר שסופי השבוע הארוכים האלו יהיו בקיץ...), אז נקווה שמחר קואלה-לו תרצה להצטרף אלינו, שיהיו תמונות ליומן המסע שלה...
מאז שחזרנו למדיסון רוב הזמן קר. לפני החורף אמרו לנו שמכיוון שזו שנת אל-ניניו צפוי חורף חם יחסית. נראה לי ששכחו לספר את זה לחורף...
כשהיינו בארץ היו כאן סופות קרח, שאכן נובעות מהתחממות, ומספרים שהיה די סיוט, אז לשמחתנו זה נחסך מאיתנו. סוף השבוע אליו חזרנו היה קר במיוחד (מינוס 30) ולכן לא בילינו יותר מדי בחוץ.
השבוע השתדלנו לצאת החוצה עם הילדים אחרי הגן כשהדבר התאפשר, כי יש גבול כמה אפשר להיות בבית. מינון נכון בין סקי (לאייל) ומזחלת (לאייל ונועה) השאיר אותם מרוצים, ועדין מתלהבים מכל יציאה. יום אחד אפילו אייל אמר לי: "בישראל אין שלג, אז אי אפשר לעשות שם סקי. זה לא כיף".
באחד הימים השבוע ירד שלג יותר מ-24 שעות ברציפות, ולכן הנהיגה היתה די קשה (לא יכלו לפנות כמו שצריך). אבל מי צריך לנהוג? היו תנאים אידיאלים לקרוס-קנטרי-סקי. ברגע שאבי חזר מהעבודה, יצאנו החוצה ארבעתנו. נועה במזחלת ואייל על הסקיס. אחרי זמן לא מועט, אייל ביקש להצטרף לנועה במזחלת, אז הגיע תורי לקחת לראשונה החורף את המחלקיים שלי, וכך טיילנו לנו ברחבי השכונה, על מדרכות וכבישים לא מפונים, אבי גורר את אייל ונועה במזחלת, ואני לידם על הסקיס. כמובן שאסור לקפח אף אחד, ולכן בשלב כלשהוא נכנסתי הביתה עם הילדים, ואז הגיע תורו של אבי לסיבוב סקי משלו.
היום שוב הטמפרטורות ירדו לסביבות מינוס 20, ושקלנו להישאר בבית. אחרי שראינו שסימני שגעת החורף מתחילים להיראות על אייל ונועה, החלטנו שלא משנה מה ,יוצאים! נסענו לאגם מונונה (בדרך כלל אנחנו מגיעים לאגם מנדוטה, שנמצא במרחק הליכה), בערך 5 דקות נסיעה. באגם זה מכל מיני סיבות יש הרבה יותר דייגים מאשר במנדוטה הקרוב אלינו, ומכיוון שדייגים רבים בונים לעצמם מעין אוהלים קטנים, האגם ממש נראה כמו מושבת אוהלים. אייל ונועה היו במזחלת, ועצרנו ליד שני דייגים שרק התמקמו, והראו לנו איך הם קודחים את החור בקרח. הדייג איתו דיברנו טען שלוקחת לו בממוצע 3 דקות לדוג כל דג. לא חיכינו לראות את השלל שלו...
בשלב מסויים באמת נהייה קר, והחלטנו לקפוץ לבית קפה קרוב, ידידותי מאוד לילדים, וכך קינחנו והתחממנו כולנו בשוקו חם, כשבמקביל אייל ונועה יכלו לשחק שם בשולחן הרכבת ובדינוזאורים.
ככה הפכנו בוקר עם פוטנציאל עצום לעצבים ובוקר נפלא. חזרנו הביתה היישר לארוחת צהריים, עייפים אך מאוד מרוצים!
נסענו, חזרנו, היה כייף!
לא מספיק מפורט? אז נתחיל מהתחלה.
הביקור בארץ
המסע לארץ היה מוצלח. 24 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו בנתב"ג. למרות הפוטנציאל הנפיץ של מסע כזה ארוך, הוא עבר בצורה נהדרת, ובכל מקום קיבלנו מחמאות על התנהגות הילדים.
אחרי שיצאנו מהבית בבוקר בטמפרטורה של מינוס 27 מעלות, הנחיתה בארץ כשבחוץ 44 מעלות יותר נתנה הרגשה של קיץ, ולא הצדיקה שימוש במעילים. אפילו הסווטשרטים היו כמעט מיותרים :-)
הגענו היישר לנר ראשון של חנוכה. בהמשך השבוע המשכנו להנות מהחג, גם בנופית וגם בטבעון. אייל מאוד אהב את הפן האור קולי, ונועה עדין מדקלמת את הברכות.
במהלך החג חגגנו לאייל יום הולדת. כשהוא קם בבוקר הסלון היה מקושט לכבודו, בדיוק כמו שההורים שלי קישטו לנו כשהיינו ילדים, וחיכתה לו עוגת יומולדת שסבתא נעמי הכינה לפי הזמנה שלו - עוגה עגולה עם סוכריות (מזל שאין לילד דרישות גבוהות). נכון שלא ערכנו חגיגה גדולה, אבל אייל כל כך נהנה והתרגש מתשומת הלב והאהבה שקיבל שהחיוך לא ירד לו מהפנים. נועה קצת התבלבלה מכל עניין הנרות בעוגה, ונרות בחנוכיה, ונראה לי שמעכשיו בכל יומולדת היא תשיר שירי חנוכה :-)
ניסינו לבלות בחוץ כמה שיותר (לנצל את ה"קיץ"), אם זה גני משחקים ואם סתם טיול סובב נופית ב"שביל אוהד".
לא רצינו לטרטר את הילדים, אז המחיר היה לפגוש פחות חברים. אנחנו מאוד שמחים על כל המפגשים שכן הצלחנו ליישם, ומתנצלים (באמת באמת!!) בפני כל מי שלא יצא לנו לפגוש (ויש לא מעט כאלו), אבל היה לנו חשוב שזה יהיה חופש וכייף גם לילדים ולא עונש בשבילם בנסיעות ברחבי הארץ. אייל ונועה נהנו מהרבה זמן משפחתי, אבל גם בעיקר מפגישת חברים בני גילם. אי אפשר להשוות את החופשיות ומהשחק עם ילדים בארץ לזה שיש כאן עם האמריקאים (אם בכלל יש. זה לא כל כך פשוט).
אייל קצת התבלבל מכל העברית/אנגלית, ופתאום התחיל לדבר איתנו אנגלית. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה, הוא שאל אותנו בהפתעה למה המלצר מדבר עברית?
נועה עשתה מה שאף אחד לפניה לא העז לעשות, ואמרה לסבתא: "לא ניקית טוב". השלב הבא היה לקחת סמרטוט ולהשלים את המלאכה בעצמה.
אחרי כמעט שנה וחצי שלא היינו בארץ, זה היה ביקור מאוד מוצלח. גם האיחוד מחדש עם סבים וסבתות, גם עם חברים, ובטח עם בני הדודים (אלו מהם שלא בקנדה...) ששניים מהם הצטרפו בתקופה שלא היינו, ככה שפגשנו אותם לראשונה בביקור. האירוח היה מעל למצופה, ולמרות שכבר אמרנו, לא יזיק להגיד שוב תודה (על הכביסה שהיתה מוכנה עוד לפני שקמנו בבוקר, הארוחות החמות ובמיוחד האהבה מכל כיוון).
לילדים היה מאוד כיף. כשנפרדנו בנתב"ג, נועה כל כך כעסה שהסבים/סבתות לא יכולים להמשיך איתנו, עד שהיא לא הסכימה להגיד שלום בכלל.
לפחות מבחינתנו היה ביקור מאוד מוצלח שהדגיש לנו למה אנחנו רוצים לחזור הביתה (הביתה=ישראל).
החזרה
המסע חזרה היה פחות מוצלח אבל גם עבר בשלום. העיקר שהגענו הבית עייפים (מאוד). אייל ונועה נרדמו באוטובוס בדרך משיקגו למדיסון, ומכיוון שמבחינתם זו היתה שנת לילה (אחרי מעט שינה ב"לילה" הקודם במטוס), היה מאוד קשה להעיר אותם עם ההגעה למדיסון. אייל לא ממש התאושש כל אחר הצהריים (נכנסו הביתה בשתיים וחצי), וככה הצלחנו למשוך אותם עד שש וחצי בערב. בשעה הזו נרדמנו כולנו, וקמנו למחרת בבוקר לקראת שמונה (פחות שעתיים בערך בלילה שהם לא ממש ישנו. נפלאות הג'ט לג).
אמרתי שהביקור בארץ היה מוצלח והזכיר למה אנחנו רוצים לחזור? אז הנחיתה כאן הזכירה את הטוב שמקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שקהילת הישראלים כל כך מצומצמת, אני חושבת שמבחינת ההתייחסות אחד לשני, זה יותר כמו משפחה מאשר חברים.
חבר אחד הביא אותנו עם הרכב שלנו לאוטובוס ביום שיצאנו. לא רצינו לבקש ממנו לאסוף אותנו, כי הפעם נסיעה ברכב שלנו דרשה פינוי של השלג שהצטבר בתקופה שלא היינו, אז ביקשנו מחבר אחר, שיש לו רכב גדול וגם כסאות מתאימים לאייל ונועה מהילדים שלו. הוא כמובן הסכים. בעודנו בשיקגו, חבר אחר התקשר להציע איסוף, ואז גם סיפר שאין בעיה לבוא עם הרכב שלנו, כי חבר נוסף דאג לפינוי השלג. כבר, עוד לפני ההגעה חזרה הביתה, זה חימם לנו מאוד את הלב.
הגענו לבית עם מקרר מלא! שלוש משפחות שונות דאגו (ללא תיאום ביניהן) להשאיר כל טוב במקרר, החל מחלב לחם פירות וירקות, ועד עוגה ופשטידה. למי שחזר הביתה אחרי שלושה שבועות, אני לא צריכה לספר איזה כיף זה שלא חסר כלום, ולא צריך לרוץ לקניות ישר כשחוזרים.
אני בספק אם מישהו מהם קורא את הבלוג (שמכוון מן הסתם יותר לחברים ומשפחה שבארץ), אבל במידה וכן- רק שתדעו שממש התרגשנו! תודה! תודה! תודה!
היום שאחרי
הגענו הביתה עייפים, אבל אחרי שינה טובה קמנו כמו חדשים. כמו שכתבתי לא היינו צריכים לדאוג למילוי המקרר, ולכן התפננו למשהו שמחכה הרבה זמן. כבר שנה שעברה, קנינו לאייל זוג מגלשי סקי, לטובת החורף הנוכחי. ייעדנו אותם כמתנת יום הולדת. על הבוקר, נסענו ל REI, להשלים את החסר (נעליים שלא ידענו מראש מה תהייה המידה וזוג מקלות). כשחזרנו הביתה אייל התלבש חם וטוב, ויצא מדלת הסלון אל החצר בה צולמו כבר לא מעט תמונות. בעזרתו של אבי ועם חיוך ענק, אייל גלש לראשונה קרוס-קאנטרי-סקי, ונהנה מכל רגע. זו נראית כמו תחילתה של ידידות נפלאה... אתם יכולים לראות את סימני הסקיס מדלת הסלון לכיוון החצר.
בערב הוזמנו לחברים למסיבת ילדים לכבוד השנה החדשה. היתה מסיבה נחמדה וכייפית. חזרנו הביתה עייפים, אבל... הידד! נראה לי שאפשר להגיד שהג'ט לג (כמעט) מאחורינו.
שנה אזרחית נפלאה לכולם!
פשוט וואו!!
הרגע (יום שלישי, עשר וחצי בלילה) חזרתי משוטטות של שעה בחוץ עם חברה. פשוט מדהים.
הכל התחיל אתמול בכל מיני הפחדות על סופת שלג שמתקרבת ובאה. צפויים לרדת תוך 24 שעות יותר מ-30 ס"מ שלג. תכננתי לעשות מחר קניות אחרונות לקראת הנסיעה (דברים לדרך), אבל אחרי שהודיעו שמחר לא כדאי לנהוג אלא אם כן חייבים, החלטתי שעדיף לנסוע היום. החנות היתה מ-פ-ו-צ-צ-ת! נראה שכולם מתכוניים למצור. עשר בבוקר, אמצע השבוע, החניה מלאה, כל הקופות מאויישות ומלאות. עוד לא ראיתי את החנות במצב כזה.
אחר הצהריים הלכתי עם אייל, נועה והמזחלת לירידה שיש כאן בין שני חלקים של המעונות. יחד עם עוד לא מעט ילדים בגילאים שלהם הם ירדו במדרון שוב ושוב, עד שהחשיך והייתי צריכה לשכנע אותם שהגיע הזמן לחזור הביתה (נשארנו שם אחרונים). זה אחרי שגם אתמול בזמן שאני לימדתי עברית, אבי בילה איתם שם במשך שעה וחצי. הכייף הוא שיש כבר שלג מעולה, אבל עוד לא ממש קר (הכל יחסי) ואפשר להישאר המון זמן בחוץ. בעוד חודש, כשהטמפרטורות יצנחו בעוד 10-20 מעלות אני מאמינה שכבר לא נוכל להישאר בחוץ כל כך הרבה זמן.
התמונה הראשונה אומנם מטושטשת, אבל לא יכולתי לוותר עליה. בהתחלה נועה ואייל גלשו יחד (אפשר לראות אותה מאחוריו). בהמשך, גלשו לבד, בתורות.
אך, מה יהיה עם החיוכים המלאכותיים האלו למצלמה?
בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, והשלג המשיך להצטבר לו, אבי החליט לבדוק אם הברך שלו מספיק חזקה, שלושה חודשים אחרי שהוא קרע את הרצועה ברגל שמאל. ערב לפני, הוא הלך עם החב'רה מהעבודה לראות משחק פוטבול של הפאקרז בפאב. בין קנקן בירה למשנהו, הם דיברו על הסופה הקרבה. אחד מהם אמר שסופות כאלה הן הזמן המושלם לסקי עירוני, כי בלילה מפלסים את השלג בתדירות נמוכה, דבר שגורם לו להצטבר על הכבישים בשכבה שמאפשרת גלישה. "אין כמו סקי ברחובות בשתיים בלילה". בגלל הרגל, אבי חשב שהוא יוותר על סקי השנה.
בזמן המקלחת של הילדים, הוא ראה מהחלון את השכן ממול יוצא החוצה, שם פנס על הראש, מתחבר לסקיס ומתחיל לגלוש. רגל שמגל. תוך עשר דקות הוא שלף מהמחסן את הציוד, התחבר לסקיס, ויצא לדרך. הוא נהנה. מאוד. לברך שלום.
אני יותר פחדנית מאבי, ולמרות שבגלל כל הלבן הזה סך הכל די מואר בחוץ, אני לא אוהבת להסתובב לבד בחוץ בלילה, ולכן ויתרתי בצער על ההחלקה. כשאבי חזר התקשרתי לחברה והצעתי לה לטייל יחד. זה מה שהצלחנו לצלם, אחרי שהמצלמות השתגעו כי מרוב לבן לא ידעו על מה להתמקד. אני רק אציין שבמציאות זה הרבה הרבה יותר יפה ומרשים. תאלצו להאמין לי (או לבוא לבקר ולראות בעצמכם).
למרות שהשלג הגיע מאוחר השנה, הספקנו לקבל טעימה לא רעה בכלל שתשאיר טעם טוב לפני הנסיעה.
מחר כולם בבית, כי כל בתי הספר והגנים באזור סגורים, ומי שלא מוגדר עובד חיוני מתבקש לא להגיע לעבודה. הסופה צפוייה לעבור רק בלילה בין רביעי לחמישי. נקווה שבשדה התעופה בשיקגו יתגברו על כל הבלגן שיווצר עד חמישי בצהריים, כדי שהתוכניות שלנו לא ישתבשו.
חשבתי שלא יהיה עוד פוסט לפני הנסיעה, אבל טעיתי.חיכינו, חיכינו התענגנו על ימי שמש, ובסוף זה הגיע בבום!אתמול פתאום הכל התכסה לבן, והחורף הגיע בגדול (מינוס 12 לשם ההתחלה מספיק לנו).נכון שזה עוד כלום לעומת מה שיגיע, ובסוף כבר נחכה שהכל ימס, אבל אין כמו הלבן של השלג הראשון, וכמו היום הראשון בחורף שבו פתאום כל הילדים מגיעים לגן עם מגפי שלג, מכנסי שלג וכל מה שצריך.אחרי שאייל הכריז בבוקר שהוא לא יאכל שלג כי זה לא טעים, בעקבות שכן שטעם אתמול, הוא החליט כן לטעום בגן בחצר. היתה לו מסקנה מאוד מעניינת: "השלג לא טעים כי הוא קר". כל הנסיעה חזרה מהגן עברה בנסיונות להסביר למה השלג קר. לא פשוט. אבל למה???וככה זה נראה הבוקר:
