קצת חורף

מאז שחזרנו למדיסון רוב הזמן קר. לפני החורף אמרו לנו שמכיוון שזו שנת אל-ניניו צפוי חורף חם יחסית. נראה לי ששכחו לספר את זה לחורף...
כשהיינו בארץ היו כאן סופות קרח, שאכן נובעות מהתחממות, ומספרים שהיה די סיוט, אז לשמחתנו זה נחסך מאיתנו. סוף השבוע אליו חזרנו היה קר במיוחד (מינוס 30) ולכן לא בילינו יותר מדי בחוץ.
השבוע השתדלנו לצאת החוצה עם הילדים אחרי הגן כשהדבר התאפשר, כי יש גבול כמה אפשר להיות בבית. מינון נכון בין סקי (לאייל) ומזחלת (לאייל ונועה) השאיר אותם מרוצים, ועדין מתלהבים מכל יציאה. יום אחד אפילו אייל אמר לי: "בישראל אין שלג, אז אי אפשר לעשות שם סקי. זה לא כיף".
באחד הימים השבוע ירד שלג יותר מ-24 שעות ברציפות, ולכן הנהיגה היתה די קשה (לא יכלו לפנות כמו שצריך). אבל מי צריך לנהוג? היו תנאים אידיאלים לקרוס-קנטרי-סקי. ברגע שאבי חזר מהעבודה, יצאנו החוצה ארבעתנו. נועה במזחלת ואייל על הסקיס. אחרי זמן לא מועט, אייל ביקש להצטרף לנועה במזחלת, אז הגיע תורי לקחת לראשונה החורף את המחלקיים שלי, וכך טיילנו לנו ברחבי השכונה, על מדרכות וכבישים לא מפונים, אבי גורר את אייל ונועה במזחלת, ואני לידם על הסקיס. כמובן שאסור לקפח אף אחד, ולכן בשלב כלשהוא נכנסתי הביתה עם הילדים, ואז הגיע תורו של אבי לסיבוב סקי משלו.

היום שוב הטמפרטורות ירדו לסביבות מינוס 20, ושקלנו להישאר בבית. אחרי שראינו שסימני שגעת החורף מתחילים להיראות על אייל ונועה, החלטנו שלא משנה מה ,יוצאים! נסענו לאגם מונונה (בדרך כלל אנחנו מגיעים לאגם מנדוטה, שנמצא במרחק הליכה), בערך 5 דקות נסיעה. באגם זה מכל מיני סיבות יש הרבה יותר דייגים מאשר במנדוטה הקרוב אלינו, ומכיוון שדייגים רבים בונים לעצמם מעין אוהלים קטנים, האגם ממש נראה כמו מושבת אוהלים. אייל ונועה היו במזחלת, ועצרנו ליד שני דייגים שרק התמקמו, והראו לנו איך הם קודחים את החור בקרח. הדייג איתו דיברנו טען שלוקחת לו בממוצע 3 דקות לדוג כל דג. לא חיכינו לראות את השלל שלו...



בשלב מסויים באמת נהייה קר, והחלטנו לקפוץ לבית קפה קרוב, ידידותי מאוד לילדים, וכך קינחנו והתחממנו כולנו בשוקו חם, כשבמקביל אייל ונועה יכלו לשחק שם בשולחן הרכבת ובדינוזאורים.


ככה הפכנו בוקר עם פוטנציאל עצום לעצבים ובוקר נפלא. חזרנו הביתה היישר לארוחת צהריים, עייפים אך מאוד מרוצים!

הביקור בארץ

נסענו, חזרנו, היה כייף!
לא מספיק מפורט? אז נתחיל מהתחלה.

הביקור בארץ
המסע לארץ היה מוצלח. 24 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו בנתב"ג. למרות הפוטנציאל הנפיץ של מסע כזה ארוך, הוא עבר בצורה נהדרת, ובכל מקום קיבלנו מחמאות על התנהגות הילדים.
אחרי שיצאנו מהבית בבוקר בטמפרטורה של מינוס 27 מעלות, הנחיתה בארץ כשבחוץ 44 מעלות יותר נתנה הרגשה של קיץ, ולא הצדיקה שימוש במעילים. אפילו הסווטשרטים היו כמעט מיותרים :-)

הגענו היישר לנר ראשון של חנוכה. בהמשך השבוע המשכנו להנות מהחג, גם בנופית וגם בטבעון. אייל מאוד אהב את הפן האור קולי, ונועה עדין מדקלמת את הברכות.

במהלך החג חגגנו לאייל יום הולדת. כשהוא קם בבוקר הסלון היה מקושט לכבודו, בדיוק כמו שההורים שלי קישטו לנו כשהיינו ילדים, וחיכתה לו עוגת יומולדת שסבתא נעמי הכינה לפי הזמנה שלו - עוגה עגולה עם סוכריות (מזל שאין לילד דרישות גבוהות). נכון שלא ערכנו חגיגה גדולה, אבל אייל כל כך נהנה והתרגש מתשומת הלב והאהבה שקיבל שהחיוך לא ירד לו מהפנים. נועה קצת התבלבלה מכל עניין הנרות בעוגה, ונרות בחנוכיה, ונראה לי שמעכשיו בכל יומולדת היא תשיר שירי חנוכה :-)

ניסינו לבלות בחוץ כמה שיותר (לנצל את ה"קיץ"), אם זה גני משחקים ואם סתם טיול סובב נופית ב"שביל אוהד".


לא רצינו לטרטר את הילדים, אז המחיר היה לפגוש פחות חברים. אנחנו מאוד שמחים על כל המפגשים שכן הצלחנו ליישם, ומתנצלים (באמת באמת!!) בפני כל מי שלא יצא לנו לפגוש (ויש לא מעט כאלו), אבל היה לנו חשוב שזה יהיה חופש וכייף גם לילדים ולא עונש בשבילם בנסיעות ברחבי הארץ. אייל ונועה נהנו מהרבה זמן משפחתי, אבל גם בעיקר מפגישת חברים בני גילם. אי אפשר להשוות את החופשיות ומהשחק עם ילדים בארץ לזה שיש כאן עם האמריקאים (אם בכלל יש. זה לא כל כך פשוט).

אייל קצת התבלבל מכל העברית/אנגלית, ופתאום התחיל לדבר איתנו אנגלית. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה, הוא שאל אותנו בהפתעה למה המלצר מדבר עברית?

נועה עשתה מה שאף אחד לפניה לא העז לעשות, ואמרה לסבתא: "לא ניקית טוב". השלב הבא היה לקחת סמרטוט ולהשלים את המלאכה בעצמה.

אחרי כמעט שנה וחצי שלא היינו בארץ, זה היה ביקור מאוד מוצלח. גם האיחוד מחדש עם סבים וסבתות, גם עם חברים, ובטח עם בני הדודים (אלו מהם שלא בקנדה...) ששניים מהם הצטרפו בתקופה שלא היינו, ככה שפגשנו אותם לראשונה בביקור. האירוח היה מעל למצופה, ולמרות שכבר אמרנו, לא יזיק להגיד שוב תודה (על הכביסה שהיתה מוכנה עוד לפני שקמנו בבוקר, הארוחות החמות ובמיוחד האהבה מכל כיוון).
לילדים היה מאוד כיף. כשנפרדנו בנתב"ג, נועה כל כך כעסה שהסבים/סבתות לא יכולים להמשיך איתנו, עד שהיא לא הסכימה להגיד שלום בכלל.
לפחות מבחינתנו היה ביקור מאוד מוצלח שהדגיש לנו למה אנחנו רוצים לחזור הביתה (הביתה=ישראל).


החזרה
המסע חזרה היה פחות מוצלח אבל גם עבר בשלום. העיקר שהגענו הבית עייפים (מאוד). אייל ונועה נרדמו באוטובוס בדרך משיקגו למדיסון, ומכיוון שמבחינתם זו היתה שנת לילה (אחרי מעט שינה ב"לילה" הקודם במטוס), היה מאוד קשה להעיר אותם עם ההגעה למדיסון. אייל לא ממש התאושש כל אחר הצהריים (נכנסו הביתה בשתיים וחצי), וככה הצלחנו למשוך אותם עד שש וחצי בערב. בשעה הזו נרדמנו כולנו, וקמנו למחרת בבוקר לקראת שמונה (פחות שעתיים בערך בלילה שהם לא ממש ישנו. נפלאות הג'ט לג).

אמרתי שהביקור בארץ היה מוצלח והזכיר למה אנחנו רוצים לחזור? אז הנחיתה כאן הזכירה את הטוב שמקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שקהילת הישראלים כל כך מצומצמת, אני חושבת שמבחינת ההתייחסות אחד לשני, זה יותר כמו משפחה מאשר חברים.
חבר אחד הביא אותנו עם הרכב שלנו לאוטובוס ביום שיצאנו. לא רצינו לבקש ממנו לאסוף אותנו, כי הפעם נסיעה ברכב שלנו דרשה פינוי של השלג שהצטבר בתקופה שלא היינו, אז ביקשנו מחבר אחר, שיש לו רכב גדול וגם כסאות מתאימים לאייל ונועה מהילדים שלו. הוא כמובן הסכים. בעודנו בשיקגו, חבר אחר התקשר להציע איסוף, ואז גם סיפר שאין בעיה לבוא עם הרכב שלנו, כי חבר נוסף דאג לפינוי השלג. כבר, עוד לפני ההגעה חזרה הביתה, זה חימם לנו מאוד את הלב.
הגענו לבית עם מקרר מלא! שלוש משפחות שונות דאגו (ללא תיאום ביניהן) להשאיר כל טוב במקרר, החל מחלב לחם פירות וירקות, ועד עוגה ופשטידה. למי שחזר הביתה אחרי שלושה שבועות, אני לא צריכה לספר איזה כיף זה שלא חסר כלום, ולא צריך לרוץ לקניות ישר כשחוזרים.
אני בספק אם מישהו מהם קורא את הבלוג (שמכוון מן הסתם יותר לחברים ומשפחה שבארץ), אבל במידה וכן- רק שתדעו שממש התרגשנו! תודה! תודה! תודה!

היום שאחרי
הגענו הביתה עייפים, אבל אחרי שינה טובה קמנו כמו חדשים. כמו שכתבתי לא היינו צריכים לדאוג למילוי המקרר, ולכן התפננו למשהו שמחכה הרבה זמן. כבר שנה שעברה, קנינו לאייל זוג מגלשי סקי, לטובת החורף הנוכחי. ייעדנו אותם כמתנת יום הולדת. על הבוקר, נסענו ל REI, להשלים את החסר (נעליים שלא ידענו מראש מה תהייה המידה וזוג מקלות). כשחזרנו הביתה אייל התלבש חם וטוב, ויצא מדלת הסלון אל החצר בה צולמו כבר לא מעט תמונות. בעזרתו של אבי ועם חיוך ענק, אייל גלש לראשונה קרוס-קאנטרי-סקי, ונהנה מכל רגע. זו נראית כמו תחילתה של ידידות נפלאה... אתם יכולים לראות את סימני הסקיס מדלת הסלון לכיוון החצר.

בערב הוזמנו לחברים למסיבת ילדים לכבוד השנה החדשה. היתה מסיבה נחמדה וכייפית. חזרנו הביתה עייפים, אבל... הידד! נראה לי שאפשר להגיד שהג'ט לג (כמעט) מאחורינו.

שנה אזרחית נפלאה לכולם!

תמונות

הסערה המובטחת אכן הגיעה.
צריך לנקות את האוטו?

כן, אבל קודם צריך להגיע אליו...

אחרי שפינינו שבילים בטוחים אייל שמח לטפס על הערמות שהבובקט יצר כשפינה את השלג (היה יותר מידי למפלסות, הן לא הצליחו לעבור).

נועה פשוט טיילה לה מסנוורת מהלבן.

ואם תהיתם מה סטודנטים עושים ביום בו האוניברסיטה סגורה, או לחילופין, איך נראית מלחמת שלג של מאות אנשים.


ועוד כמה תמונות. סתם.

וואוו

פשוט וואו!!

הרגע (יום שלישי, עשר וחצי בלילה) חזרתי משוטטות של שעה בחוץ עם חברה. פשוט מדהים.
הכל התחיל אתמול בכל מיני הפחדות על סופת שלג שמתקרבת ובאה. צפויים לרדת תוך 24 שעות יותר מ-30 ס"מ שלג. תכננתי לעשות מחר קניות אחרונות לקראת הנסיעה (דברים לדרך), אבל אחרי שהודיעו שמחר לא כדאי לנהוג אלא אם כן חייבים, החלטתי שעדיף לנסוע היום. החנות היתה מ-פ-ו-צ-צ-ת! נראה שכולם מתכוניים למצור. עשר בבוקר, אמצע השבוע, החניה מלאה, כל הקופות מאויישות ומלאות. עוד לא ראיתי את החנות במצב כזה.
אחר הצהריים הלכתי עם אייל, נועה והמזחלת לירידה שיש כאן בין שני חלקים של המעונות. יחד עם עוד לא מעט ילדים בגילאים שלהם הם ירדו במדרון שוב ושוב, עד שהחשיך והייתי צריכה לשכנע אותם שהגיע הזמן לחזור הביתה (נשארנו שם אחרונים). זה אחרי שגם אתמול בזמן שאני לימדתי עברית, אבי בילה איתם שם במשך שעה וחצי. הכייף הוא שיש כבר שלג מעולה, אבל עוד לא ממש קר (הכל יחסי) ואפשר להישאר המון זמן בחוץ. בעוד חודש, כשהטמפרטורות יצנחו בעוד 10-20 מעלות אני מאמינה שכבר לא נוכל להישאר בחוץ כל כך הרבה זמן.
התמונה הראשונה אומנם מטושטשת, אבל לא יכולתי לוותר עליה. בהתחלה נועה ואייל גלשו יחד (אפשר לראות אותה מאחוריו). בהמשך, גלשו לבד, בתורות.

אך, מה יהיה עם החיוכים המלאכותיים האלו למצלמה?

בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, והשלג המשיך להצטבר לו, אבי החליט לבדוק אם הברך שלו מספיק חזקה, שלושה חודשים אחרי שהוא קרע את הרצועה ברגל שמאל. ערב לפני, הוא הלך עם החב'רה מהעבודה לראות משחק פוטבול של הפאקרז בפאב. בין קנקן בירה למשנהו, הם דיברו על הסופה הקרבה. אחד מהם אמר שסופות כאלה הן הזמן המושלם לסקי עירוני, כי בלילה מפלסים את השלג בתדירות נמוכה, דבר שגורם לו להצטבר על הכבישים בשכבה שמאפשרת גלישה. "אין כמו סקי ברחובות בשתיים בלילה". בגלל הרגל, אבי חשב שהוא יוותר על סקי השנה.
בזמן המקלחת של הילדים, הוא ראה מהחלון את השכן ממול יוצא החוצה, שם פנס על הראש, מתחבר לסקיס ומתחיל לגלוש. רגל שמגל. תוך עשר דקות הוא שלף מהמחסן את הציוד, התחבר לסקיס, ויצא לדרך. הוא נהנה. מאוד. לברך שלום.

אני יותר פחדנית מאבי, ולמרות שבגלל כל הלבן הזה סך הכל די מואר בחוץ, אני לא אוהבת להסתובב לבד בחוץ בלילה, ולכן ויתרתי בצער על ההחלקה. כשאבי חזר התקשרתי לחברה והצעתי לה לטייל יחד. זה מה שהצלחנו לצלם, אחרי שהמצלמות השתגעו כי מרוב לבן לא ידעו על מה להתמקד. אני רק אציין שבמציאות זה הרבה הרבה יותר יפה ומרשים. תאלצו להאמין לי (או לבוא לבקר ולראות בעצמכם).

למרות שהשלג הגיע מאוחר השנה, הספקנו לקבל טעימה לא רעה בכלל שתשאיר טעם טוב לפני הנסיעה.
מחר כולם בבית, כי כל בתי הספר והגנים באזור סגורים, ומי שלא מוגדר עובד חיוני מתבקש לא להגיע לעבודה. הסופה צפוייה לעבור רק בלילה בין רביעי לחמישי. נקווה שבשדה התעופה בשיקגו יתגברו על כל הבלגן שיווצר עד חמישי בצהריים, כדי שהתוכניות שלנו לא ישתבשו.

ובסוף זה הגיע

חשבתי שלא יהיה עוד פוסט לפני הנסיעה, אבל טעיתי.
חיכינו, חיכינו התענגנו על ימי שמש, ובסוף זה הגיע בבום!

אתמול פתאום הכל התכסה לבן, והחורף הגיע בגדול (מינוס 12 לשם ההתחלה מספיק לנו).
נכון שזה עוד כלום לעומת מה שיגיע, ובסוף כבר נחכה שהכל ימס, אבל אין כמו הלבן של השלג הראשון, וכמו היום הראשון בחורף שבו פתאום כל הילדים מגיעים לגן עם מגפי שלג, מכנסי שלג וכל מה שצריך.
אחרי שאייל הכריז בבוקר שהוא לא יאכל שלג כי זה לא טעים, בעקבות שכן שטעם אתמול, הוא החליט כן לטעום בגן בחצר. היתה לו מסקנה מאוד מעניינת: "השלג לא טעים כי הוא קר". כל הנסיעה חזרה מהגן עברה בנסיונות להסביר למה השלג קר. לא פשוט. אבל למה???

וככה זה נראה הבוקר:

שיקגו

שוב עבר פרק זמן ארוך יחסית מהבלוג הקודם. מצד אחד, אני לא כותבת הרבה כי אין על מה. מצד שני, כשאני כבר מתיישבת לכתוב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל...

השגרה ממשיכה לה. בינתיים נועה ואייל היו חולים. כל אחד מהם, בתורו כמובן, היה משהו כמו 4-5 ימים עם חום גבוה. כן שפעת? לא שפעת? כן חזירים? לא חזירים? זה באמת משנה? העיקר שעכשיו כולם בריאים. סוף השבוע האחרון היה ארוך במיוחד בגלל חג ההודיה. ארבעה ימים שלמים ברצף בבית. מצד אחד, זה חג אמריקאי לגמרי ללא קשר לשום דת, כך שאין מניעה לחגוג אותו. מצד שני, הלו? אנחנו (עדין) ממש לא מרגישים אמריקאים. מה הקשר שלנו לחג הזה?
התכנון המקורי שלנו היה לנסוע לסיינט לואיס, שש שעות דרומה מכאן. זוהי עיר חביבה, עם שלל פעילויות לילדים, במרחק נסיעה סביר, ומזג האוויר יותר נעים (או פחות קר). ברגע שנועה התחילה עם המחלה, אבי ואני החלטנו לחכות עם הזמנת הכרטיסים, כי היה ברור שהמחלה של אייל היא עניין של זמן. יום לפני תחילת החופש היה היום הראשון בו אייל היה ללא חום. מגוון שיקולים של הרגע האחרון הביאו לשינוי היעד מסיינט לואיס לשיקגו. תצחקו, אבל השיקול העיקר היה שעדין לא קר כל כך ואפשר לטייל בשיקגו, ואת סיינט לואיס כדאי לשמור לימים קרים יותר, כך שנרוויח יותר מהנסיעה דרומה. מה הכוונה לא קר מספיק? טמפרטורות מעל האפס! שום דבר שמעיל טוב, כובע וכפפות מתרגשים ממנו.

יחי האינטרנט! ברביעי בלילה הזמנו מקומות לחמישי ושישי במלון במיקום ממש מרכזי. טיפ קטן למי מכם שנמצא גם בארה"ב ואולי עוד לא יודע (כי לנו גילו רק עכשיו). אם אתם נוהגים להזמין חופשות דרך הוטוייר או פרייסליין, יש פורום מיוחד ברשת שבו אנשים כותבים איזו מלונות יצאו להם או איזו הצעה הם נתנו שהתקבלה (בהתאם לאופי האתר) וכך ההזמנה מושכלת יותר. מי שלא הבין מילה מהמשפט האחרון, זה בסדר, אפשר להמשיך :-)

יצאנו לדרך בנחת בחמישי בבוקר. אחרי יותר משנה כאן הילדים התרגלו לישיבה באוטו, וה-DVD שהבאנו איתנו למקרה הצורך אפילו לא הוצא מהאריזה. ביום חמישי ביקרנו ב- Field Museum , מוזיאון טבע ענק שכיסינו רק חלק קטן ממנו.

לאחר מכן צעדנו חזרה לאורך חוף לייק מישיגן לכיוון המלון. חברים שביקרו בשיקגו בחג ההודיה לפני מספר שנים סיפרו שבערב הכל היה סגור. אחרי צעדה של שעה וחצי הם אכלו מקדונלדס בתחנה המרכזית. אי לכך, הצטיידנו בבית מראש בארוחת ערב. הרגשתי כאילו אני מתארגנת לקמפינג באמצע שום מקום ולא כאילו אני נוסעת לעיר גדולה, אבל אחרי הצעידה למלון, כשבכל זאת, לא היה חם בחוץ, היה מאוד מוצלח לשבת בחדר ולאכול ארוחת ערב ולא להלביש שוב את הילדים בכל השכבות ולהתחיל לחפש מקום.
למחרת בבוקר נסענו ברכבת ל- Shed Aquarium. אמנם היינו שם לפני כמעט שנה, אבל זה מקום שאפשר לחזור אליו שוב ושוב.

זה הנוף שראינו בערב הקודם כשיצאנו מהמוזיאון:


וממש לא רחוק משם, כך זה נראה בבוקר, לפני הכניסה לאקווריום:

בביקור הקודם ההופעה לא היתה ולכן זה הדבר הראשון שהלכנו לראות. הופעה של אריות ים, פינגווינים, בז, בלוגות ודולפינים כמובן. נועה די מהר מיצתה, אבל אייל לעומתה לא הפסיק לחייך כל ההופעה. בהמשך גילינו עוד הרבה דברים שלא הספקנו לראות בביקור הקודם, ובסופו של דבר בילינו שם כחמש שעות.

נועה כשעוד ישבה בהופעה:

זוהי הבלוגה למי שלא מכיר:


זה באזור שבנוי כמו מושבה של פינגווינים והילדים מתלבשים ומשחקים. אפשר לראות שביום הזה נועה שיתפה יותר פעולה עם המצלמה:


בחמש דקות הנסיעה באוטובוס חזרה, שני הילדים נרדמו. אמנם שלפנו ממעמקי המחס את העגלה למקרה שמישהו מהם יתעייף, אבל רק ילד אחד נכנס אליה. מה עושים? נכנסים לסניף בורדרס (חנות ספרים) הקרוב, ומשכיבים את החבר'ה על הרצפה. מה לעשות?

משם המשכנו לפארק המילניום.

וזה הדאון-טאון:


אחרי שאייל התחיל לעשות קולות של קר לי, עייף לי, רעב לי... נכנסנו לבית קפה קרוב, ואחרי תדלוק בעוגת שוקולד, יכלנו להמשיך להסתובב. זה היה יום שישי, ישר אחרי חג ההודיה, הלוא הוא Black Friday, יום הקניות המשוגע! הסתובבנו ברחוב הקניות המטורף של שיקגו (מישיגן אווניו) ופשוט היה שם פקק תנועה אנושי. נכנסנו לשתי חנויות סתם להתרשם (כל פעם אחד מאיתנו, השני המשיך עם הילדים). אני נכנסתי באופן מאוד מפתיע לחנות של דיסני. לא להאמין כמה שהם קונים! יום השישי השחור זו מעין יריית הפתיחה לקניות לקראת חג המולד. בחנות שהייתי בה כלום לא היה במבצע (וגם לא בזול) ועדין אנשים יצאו משם עם שקים! ללא ספק זו היה חוויה. אבי נכנס לחנות של אפל. באופן מפתיע גם הוא יצא בידיים ריקות.
את היום האחרון בחרנו לביקור במוזיאון הילדים. גם מקום מוצלח ביותר.

אמרו לנו ששיקגו מדהימה. למרות שרב הפעילות היתה במקומות סגורים (בעיקר בגלל הילדים והקור) הצלחנו לספוג גם קצת מהעיר עצמה, והיא בהחלט תצדיק ביקור נוסף, עדיף כשקצת יותר נעים בחוץ:-)

אני מניחה שזה הפוסט האחרון לפני הביקור שלנו בארץ הקודש.
למי שיש עדין את הנייד שלי, אז שלא ינסה להתקשר :-)
לפני הנסיעה לכאן ביטלנו את הקו הזה.
סביר להניח שנהייה עם הנייד של אבי (שאמור להיות פעיל אבל מן הסתם לא נוסה בשנה++ האחרונות).
כמובן שלא נתנתק מכלי התקשורת העיקרי שלנו מאז המעבר לכאן, הלא הוא ידידנו המחשב, כך שהמייל וסקיייפ בהחלט ימשיכו לשרת אותנו.

איך אומרים?
להתראות!

יציאות מילוליות

כבר כתבתי בעבר שאני מתכוונת לנצל את הבלוג גם לתיעוד הברקות מילוליות של החבר'ה (וגם אם אלו לא הברקות אלא סתם דברים שנחמד לזכור).
אייל כבר מקשקש יותר ויותר באנגלית. אנחנו זוכים לשמוע אותו רק מידי פעם, בעיקר בגן ומעט באינטרקציות עם ילדים אחר הצהריים. אני מניחה שלא יקח הרבה זמן עד שיתחילו השיבושים שמערבבים עברית ואנגלית, כמו שאנחנו שומעים אצל ילדים של חברים.
בינתיים, נועה ממשיכה לדבר בעברית. אומנם היא הולכת לגן כבר שלושה חודשים, אבל זה ממש לא מפריע לה לשאת מונולוגים שלמים (ולא קצרים בכלל) לכל הגננות והחברים בגן.
אומנם יש הרבה יציאות לשוניות מוצלחות, אבל אני אנסה לשחזר את המוצלחות ביניהן.
לא מזמן, לקחתי את אייל ונועה אחרי הגן לטיול שלוליות בגשם, עם מגפיים ומטריות. בדרך חזרה ראינו שהתזמורת מנגנת. אייל התעניין, ודיברנו על זה שאחר כך צריך לטפל בכלי הנגינה. פתאום נועה מתחילה לשיר בספסל האחורי:
"אני מנגן,
מה אתה מנגן?
אני מנגן, מנגן בגשם!"

היא גם הפנימה את עניין הפידבק, והיום בזמן שאבי חתך לה את הספגטי בארוחת הערב היא אמרה לו: "יופי אתה חותך את הפסטה".