חשבנו שכבר אביב. אז חשבנו...

חשבנו שכבר הגיע האביב והוצאנו מהמחסן את האופניים.
המקומים שאלו אותנו: זה חורף ראשון כאן? כשענינו שכן, אמרו לנו שזה עוד לא נגמר. כנראה שאין חכם כבעל הנסיון.

זה מה שראינו הבוקר:



כבר שוב חם (סביב האפס) ומחר עוד יתחמם, ככה שמחר בטח כבר לא ישאר כלום.

לזה מתכוונים כשאומרים מזג אויר הפכפך?

עוד אחה"צ

אחרי כמה ימים של גשם, שוב היה יבש היום. אייל כבר חיכה בקוצר רוח להזדמנות נוספת לרכב על האופניים והיא הגיעה. בגלל שנועה צריכה לעשות כל מה שאחיה עושה, הוצאתי את הבימבה שלה (היא עוד קטנה מדי לתלת אופן). ברגע שהיא ראתה את אייל עם קסדה, כמובן שהיא היתה צריכה גם.

אחרי שאייל נאלץ לנסוע את אותו מקטע הלוך וחזור מספר פעמים כי נועה לא עמדה בקצב שלו, ולמען האמת לנועה הספיק קצת, היא נכנסה בשמחה לטריילר, וכך רכבנו לנו, אייל באופניים שלו ואני באופניים שלי (עם נועה בטריילר). הקפנו פעם וחצי את השכונה. לא מרחק מאוד גדול אבל בהחלט מאוד מכובד לילד שרק התחיל לרכב.

ועוד תמונות שסתם בא לי לשים. נועה מצאה דרך של "בנות" לשחק עם כלי העבודה של אייל:


בדרך כלל הדבר מלווה בשירת: "כל..שלי", ולמי שצריך "תרגום", כל האצבעות שלי (דיג-דיג-דוג). בת או לא בת?

עוד סופ"ש אביבי

האביב התחיל באופן רשמי, ואת סוף השבוע הראשון שלו ניצלנו היטב.
הפעם אחסוך במילים, ופשוט אצרף תמונות (בטוחה שאת רובכם התמונות מעניינות יותר מהמילם).
התחלנו בשבת בבוקר בפיקניק עם חברים, על אחד מחופי האגם. 15 דקות נסיעה, וחוף אגם פרטי! היו כמה משפחות שעברו שם לטייל מידי פעם, אבל היינו היחידים שנשארו זמן ממושך (4 שעות). מצד אחד אגם, מצד שני גן משחקים. הבילוי המושלם.


בראשון נפגשנו עם אותם חברים בגן החיות. את החיות (לפחות חלקן) ראינו מקרוב במיוחד (חפשו את הטיגריס).


בשטח גן החיות יש מתקן די גדול לילדים לשחק, והילדים פשוט היו מאושרים להוציא אנרגיה. נועה התגלתה (שוב) כחסרת פחד לחלוטין, ודי הדהימה את כולם בטיפוסים. היא התגלשה במגלשה תלולה במיוחד, והגיע למטה עם חיוך נצחון בכל פעם (וכמובן העלתה חיוך על פני כל מי שראה אותה).


בדרך חזרה עצרנו לעשות קצת קניות, או יותר נכון לעזור לאייל ונועה לעשות קניות...


אחה"צ אבי חיבר לאופניים של אייל את גלגלי העזר, ולא היה מאושר ממנו. די מהר הוא תפס את הרעיון, ונסע בשמחה עד שנהייה קר (לנו, אייל היה מוכן להמשיך לרכב עוד ועוד).

שבוע טוב לכולם
:-)

St. Patrick's Day

עוד סיבה למסיבה. היום נחגג כאן החג האירי לכבוד פטריק הקדוש. חג אירי? הכל ירוק!
מה זה הכל? ה-כ-ל! נכנסנו לגן שמקושט כמובן בירוק והרבה עלי תלתן, ואז הגיע הזעזוע הגדול. באמריקה כמו באמריקה. מה אוכלים? מאפה עם גבינת שמנת ירוקה (צבע מאכל)! חשבתם שזה גרוע? מה דעתכם על חלב ירוק? כן, זה מה שהילדים שתו (עוד נקודה לטובת הגנים בארץ. מצד שני, פעם בשנה לא מזיק).

אז מעבר לזעזוע הראשוני כל דבר זה סיבה למסיבה, אז למה לא? אפו עוגיות בצורת תלתן, ואח"כ החביאו אותן והילדים חיפשו. ראיתי שדוברי האנגלית די התלהבו (אחרי שסיפרו להם שהטרולים צבעו להם הכל בירוק, אפילו את הגבינה). אייל לא נראה לי ממש הבין. כשבאתי לקחת אותו הוא הראה לי שכל הירוק זה לכבוד החג. כששאלתי איזה חג? התשובה היתה: חג cookies.

אז לכל האירים, וגם מי שלא:
Happy cookies day

שכל הימים יהיו כמו היום

הלוואי וכל הימים יהיו כמו היום!

בבוקר זכינו לביקור של עידו וג'וד שחזרו אחרי שלושה שבועות בארץ, ונועה כבר נורא התגעגעה (גם אני). אז מכיוון שהיה מזג אויר מדהים (היום היה במדיסון יותר חם מאשר בישראל) בילינו חלק נכבד מהזמן בחוץ. היה קשה לנועה לראות את עידו נוסע ב"אוטו" שלה, אז הפתרון היה לעזור לו:


בצהריים, קצת לפני שהחבר'ה קמו, אבי שלח לי הודעה שאמנון מציע להיפגש לגלידה. בית הסטודנט של האוניברסיטה נמצא ממש על האגם, עם רחבה שבה שולחנות וכסאות ובימי הקיץ מלאה בחבר'ה ששותים בירה. חוץ מזה מוכרים שם את אחת הגלידות הטובות באזור. אמרתי למה לא? תוך 10 דקות אייל התעורר (עשיתי מספיק רעש, נועה היתה ערה עוד לפני). הצעה לנסיעה בטריילר של האופניים, עם קסדה שבסופה נפגוש את יונתן לאכול גלידה גרמה לזה שיהיה לא רק ער, אלא גם ערני ובמצב רוח טוב. נועה רק שמעה את המילה גלידה וישר התיישבה בכסא האוכל שלה. הקסדה שכנעה אותה לקום ולחכות לגלידה עוד קצת. תוך 10 דקות נוספות כבר היינו שלושתנו מחוץ לדלת. 20 דקות אחר כך, נפגשנו עם אבי וגם עם אמנון וענבל (ויונתן ואיתמר) ב- Terrace. חשבנו שמנה אחת תספיק לשניהם. אז חשבנו. די מהר נשלחתי לקנות מנה נוספת. פרסרים הילדים האלו...
בחזית של ה-Terrace יש מדרגות שיורדות לאגם. נועה, שלאחרונה מדברת בצירופי מילים נעמדה על המדרגה ואמרה: "גע-גע מים לקפוץ". די ברור מה הילדה רוצה לא? הפעם הצלחנו למנוע ממנה לקפוץ למים. אני בטוחה שלא ירחק היום שהיא תטבול בהם... ולכל הפולנים, לא לדאוג, לא מדובר במקום שאפשר לטבוע בו,זה מתחיל רדוד מאוד, מקסימום הרגל נרטבת.
מהקסדות הם לא הסכימו להיפרד, ככה שלפחות ידענו שגם אם יתרחקו קצת מאיתנו לא תהיה בעיה לזהות אותם.



בדרך חזרה כבר נראינו כמו משפחה מדיסונאית טיפוסית. אבי התכוון לרוץ הביתה אחרי העבודה (אך בגלל מזג האויר היפה רץ כבר באמצע היום) כך שהיה ללא אופניים. מצד שני, היו לו בגדי ריצה. אז הוא לבש אותם, ורץ פעם נוספת. אני רוכבת על האופניים עם הילדים, ואבי רץ לידנו. עוד יחשבו שאני ספורטיבית. בטח האנשים שעברו לידנו חשבו שזה ממש יפה מצידי לרכב לאט בקצב של אבי. מה שהם לא יודעים שאבי הוא זה שרץ לאט כדי להיות בקצב שלי... (יש נסיבות מקלות, גררתי שני ילדים ששוקלים יחד 25 קילו! ולא רכבתי כל החורף).

זהו? לא! הגענו הביתה, ולפני שהספקנו לפתוח את הדלת, הילדים כבר היו בחצר מאחורי הבית. אייל התקשה להיפרד מהאופניים של יואב שקיבל אתמול (תודה לאסף ודנה!), ככה שבעיקר עמד והסתכל על ילדים אחרים (הוא עוד לא רוכב כי עדין לא חיברנו גלגלי עזר) ונועה שיחקה לה. החצר היתה מלאה בילדים ששיחקו והורים שעומדים ומרוצים ממה שהם רואים. ממש הזכיר לי את הדשא במרכז טבעון, רק שכאן זה ממש מעבר לדלת הסלון. בהמשך ג'וד, יובל ועידו באו לביקר נוסף, והילדים שוב שיחקו יחד. היה ממש נחמד.


רק כשהשמש התחילה לשקוע ונעשה קריר נכנסנו הביתה לארוחת ערב.
כן ירבו ימים כאלו!

הזכרון של אייל

כבר מזמן שמנו לב שלאייל יש זכרון מדהים.
מזהה מקומות, זוכר דברים.

הנה כמה דוגמאות שהפתיעו אותנו (ממש לא כולן, היו עוד הרבה):

עבר כבר לא מעט זמן מאז ביקרנו במוזיאון במילווקי והוא מידי פעם שולף מהזכרון דברים שראינו שם.

שלושה חודשים בערך אחרי שהגענו הוא התחיל לדבר על המטוס שדוד אמיר בנה לו (מלגו), דבר שאכן היה.

לפני שבוע הוא ביקש ללבוש את "חולצת שחרונת" (לפני שעזבנו קיבל מתנה מיונתן ושחר מהגן שלו, חולצה עם תמונה של שלושתם). מכיוון שלא לבש את החולצה מאז ספטמבר (קצרה...) הופתעתי אבל נתתי לו. כשראה את התמונה, טרח "להלשין" לי שיונתן שפך לו בועות סבון על הסנדל (דבר שקרה אי שם באוגוסט כשנפגשנו בדשא). הפעם כבר די הופתעתי. אומנם יוצא לנו לדבר על יונתן ושחרונת מידי פעם, אבל החולצה לא הוזכרה ובטח לא זה שיונתן שפך את בועות הסבון...

והדבר שהכי הפתיע אותי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה קרה היום בארוחת הערב. אכלנו פיצה, ואייל אוהב שחותכים לו אותה ולאכול עם מזלג. פתאום הוא שואל אותי אם אפשר לאכול את הפיצה ביד כמו נטע. נטע? אין כאן במדיסון שום נטע, אין במשפחה... שאלתי אותו: "איזה נטע?" בשיא הטבעיות אמר "נטע של צביק" . אי שם בקיץ האחרון אכלנו עם נטע, רינת וצביק פיצה במרכז טבעון, הילד לא טועה... (אז רינת, אם את קוראת אותנו, לא שכחנו אתכם. בטח לא אייל. הוא גם הזכיר בעבר את החיות שצביק החזיק בפינת ליטוף ברמת הדסה).

אכן זכרון מדהים, ואני רק תוהה, לאור העובדה שעשינו מעבר לא קל, (בטח לא לילד שרגיל להתבטא ופתאום לא מבינים אותו) איזה דברים וזכרונות עוד הוא צובר בבטן...

אביב הגיע?

עושה רושם שהאביב הגיע. מזג אויר נפלא יחד עם המעבר לשעון קיץ עושה פלאים.

אתמול ביקרנו בגן החיות. המקום היה מלא בילדים מחייכים דבר שכבר עושה טוב. בכניסה לגן החיות קיבל את פנינו האריה, שלאחר סיבוב דאווין בשמש, קפץ אל הסלע הגדול שלו שנמצא באמצע המתחם, נעמד כמו מופסה, מלך האריות, והתחיל בסדרת שאגות לשמחת כל הילדים (ההורים התלהבו לא פחות). בהמשך ראינו את הטיגריס (שחזר מגלות מחוץ לגן החיות), את הקרנפים (שלא ראינו כל החורף כי היו במתחם מחומם- עוד סימן שהגיע האביב) ואפילו הפלמינגו היו בחוץ ולא במתחם המחומם. רק דובי הקוטב התחבאו במקום שלהם ולא היו בחוץ במים כמו בחורף, כנראה היה להם חם מידי...
לאחר שראינו את רוב החיות, התיישבנו לנו לפיקניק בשמש הנעימה. איזה כיףףףףףףףףףףףףףףףףף!

אחרי שנ"צ עוד שיחקנו בחצר עם נוגה ויואב שעברו במקום. מסביב ילדים רוכבים על אופניים שההורים הוציאו מהר מהמחסנים, ובכלל, אנשים מחייכים. ככה זה כנראה אחרי חודשים שכולם מכונסים בתוך הבתים.

היום הוזמנו לארוחת בוקר אצל חברים, ובדרך אליהם (ברגל) הספקנו לעבור בגן משחקים. בדרך חזרה הביתה אייל נורא רצה לשחק שוב בגן משחקים, רק שהשעה היתה כבר 14:30, שעה שבה בד"כ הם כבר מתעוררים משנ"צ, אז הבטחנו לחזור אחרי שיקומו. הבטחות צריך לקיים, אז אכן חזרנו, ומצורפות שתי תמונות. חידה: מה חסר בתמונות? (תשובה מתחת).


והתשובה: מעיל וכובע!!!!

פשוט כייף!

יריד זרעים, משחקיה ועוד

בנוסף לחגיגת פורים היה לנו סופ"ש נחמד.

למעונות של האוניברסיטה יש גינות, שניתן לשכור לשנה. אחרי שבקיץ השכנה הביאה לנו מידי פעם עגבניות מהגינה שלה, והטעם היה- של עגבניה! (להבדיל מבחנויות) החלטנו לשכור גינה כזו גם. ביום שבת בבוקר נערך יריד זרעים (seed fair) לכל שוכרי הגינות. מארגני היריד גייסו תרומות מחנויות/ חקלאים ועוד מקורות, ובמקום חילקו בחינם כמות עצומה של זרעים למגוון גידולים. השלל איתו יצאנו כולל: עגבניות, מלפפוננים, גזרים, צנוניות, תבלינים, תירס, מלון, אבטיח, אפונה, שעועית ועוד ועוד... לא רק היריד היה אטרקציה. בחוץ ירד גשם כל הבוקר, ואמרתי שנלך ברגל. באופן מפתיע אבי הוא זה שהציע שאולי בכל זאת ניסע באוטו בגלל הגשם, אבל מכיוון שאני יודעת מה יחסו של אייל לשלוליות, לא היה ספק בכלל. מגפי הגשם הירוקות האהובות, מעיל ומטריה, וככה נהננו גם מהדרך ליריד וכמובן מהיריד עצמו.

אחה"צ כאמור אירחנו לפורים ועל זה כבר פירטתי.

היום (ראשון) בבוקר פגשנו חברים במשחקייה מאוד נחמדה.

כשהחבר'ה התעוררו, בחוץ ירדו פתיתי שלג ענקיים. מכיוון שלא היה כל כך קר, שמחנו כשאייל ביקש לצאת החוצה. במשך שעה וחצי היינו כולנו בחוץ. כל הזמן הזה לא הפסיק לרדת שלג, אחרי מלחמת כדורי שלג (אבי הפסיד), בנינו יחד איש שלג שעומד לתפארת ליד דלת היציאה לחצר (ובטח ימס מחר כי הטמפרטורות יעלו). היה נחמד לגלות שפתאום כבר שש בערב, ועוד לגמרי אור בחוץ (כי הלילה עברנו לשעון קיץ), ככה שנכנסנו הביתה ישר לארוחת ערב.

הילדים הלכו לישון, ועוד סופ"ש נגמר לו.
שיהיה שבוע טוב לכולם.

חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים

מסיכות, רעשנים, שירים וריקודים...

מי שמכיר את אבי ואותי יודע, שאנחנו לא בדיוק הטיפוס שחוגג את פורים. מי שמכיר אותנו קצת יותר, יתקשה מאוד להיזכר מתי הפעם האחרונה שאחד מאיתנו התחפש.

דברים משתנים. אנחנו במדיסון הרחוקה, אין את הגן שעושה לנו את העבודה ומלמד את הילדים על פורים (יש! מצאתי משהו חיובי במערכת החינוך בארץ!), ובאופן מפתיע, אפילו אין יריד/ עדלאידע/ תהלוכת פורים לא במדיסון ולא באף עיר קרובה (בטח חוגגים בקהילה היהודית, אבל אין לנו קשר איתם בכלל).

כמו חגים אחרים, חשוב לנו שגם את פורים החבר'ה יכירו, אז אמרנו שנזמין כמה חברים לחגוג את החג, שיהיה לילדים שמח. מפה לשם, התקבצו אתמול (שבת) בביתנו הקט חבורה של 14 מבוגרים, 11 ילדים ו-3 תינוקות.
כבר ביום רביעי ניסיתי מתכון לאוזני המן בעזרתו האדיבה של אייל. ניסיתי להסביר לו למה קוראים להם אוזני המן. התחלתי להגיד שפעם היה איש רשע שקראו לו המן- באותו רגע אייל הודיע שהוא מפחד מהמן, ומאז הוא לא הוזכר יותר. סיפור המגילה יחכה קצת...
אחרי נסיונות של מתכונים שונים, עשיתי בחג הזה במצטבר יותר מ-200 אוזני המן, כמובן בהתאמה למקום ולקהל היעד, המילוי היה שוקולד או ריבה.
בשבת אחה"צ הגיעו כולם, רוב הילדים הגיעו מחופשים. למי שתהה אם התפוח נופל קרוב לעץ או רחוק ממנו, נוכל לספר שתחפושת הקוף כלל לא נלבשה, לעומת זאת אביזרים נוספים נלבשו לפני שהאורחים הגיעו, אך הוסרו מיד עם בוא האורחים הראשונים. אכן, גם אייל וגם נועה.

בסופו של דבר כולם הגיעו ואנחנו מקווים שגם נהנו. אנחנו לפחות מאוד נהננו. אייל ונועה התנהגו למופת למרות שלא היה צעצוע שנשאר במקום עד סוף הערב. הם אפילו מאוד לא רצו שהאורחים ילכו- נועה עמדה ליד הדלת וקראה בקול עצוב בשמות הילדים כשהם יצאו מהבית, אייל לעומתה קם היום בבוקר וישר הכריז שהוא רוצה שהחברים יבואו היום שוב.

אז מה היה לנו? ערב נחמד עם חברים, המון אוזני המן ועוד עוגיות שאנשים הביאו איתם (המטבח עדין נראה כמו מאפיה עם כמות העוגיות שיש כאן) וילדים שאולי יזכרו שמתחפשים גם בפורים ולא רק בהלואין.

עד לפורים הבא, הנה כמה תמונות (מזל שצילמנו את הילדים לפני שכולם באו).



חג שמח
:-)

טיול בוקר

כנראה שיש דברים שלא צריך ללמוד, כי פשוט נולדים איתם. אחד מהם הוא הצורך לדרוך בכל שלולית שרואים.

היום היה היום החם ביותר מאז שהגיע החורף. כבר כשיצאנו בבוקר לגן היה חם מהרגיל, ונועה לבשה רק גופייה דקה מתחת למעיל. אחרי תקופה ארוכה שבא יצאתי החוצה עם החבר'ה רק אחה"צ, שאלו הן השעות החמות של היום כאן, החלטתי שזה מזג אויר שבהחלט מתאים לטיול בוקר עם נועה.

לכבוד טמפרטורה של 12 מעלות (מעל האפס לשם גיוון), ויתרנו סוף סוף על מכנסי השלג (וגם על השכבה הנוספת מתחת למעיל). השכונה שלנו כל כך נחמדה, והכל כל כך קרוב, שלא צריך לקחת תיק ולא כלום (חוץ ממפתח לבית, שגם את זה אני לא בטוחה כמה הכרחי. תמיד אני מתלבטת אם יש צורך בכלל לנעול את הדלת). מגפיים, מעיל, כובע והופ- יוצאים החוצה. בערך חצי שעה של טיול בשכונה, כשנועה מובילה משלולית לשלולית. תחשבו שעד לא מזמן הכל היה מכוסה שלג, ועד לפני יומיים הרוב היה מכוסה קרח. מה קיבלתם? המון שלוליות! נועה פשוט רצה לה משלולית אחת לשניה, כאשר בכל שלולית היא בדקה מה הרדיוס הכי גדול אליו היא יכולה להשפריץ את המים. אם תהיתם פעם איך אפשר לעשות ילדים מאושרים? ש ל ו ל י ו ת ! !

אני מדברת רק על מזג אויר, נכון? ככה זה כאן. לא מזמן נשאלתי אם אני רואה קצת חדשות מקומיות. האמת? לא ממש. במהדורת חדשות מדברים לפחות 60% מהזמן על מזג האויר. אין להם כאן ממש חדשות חוץ מזה. דווקא השבוע כן ראיתי חדשות והיתה ידיעה מסעירה. נעצרה אישה על הטרדת המשטרה. היא התקשרה שלוש פעמים להתלונן על כך שבסניף מקדונלדס המקומי נגמרו הנגטס. אכן, חיים קשים.

אז באוירה אופטימית זו, שלעולם לא ייחסר נגטס במקדונלדס (עוד לא היינו). אמן!

גן

אייל התחיל ללכת לגן בתחילת ספטמבר. כבר בימים הראשונים מאוד בלט לנו ההבדל מהגן בארץ. קשה לי לתאר כי זה כל כך הרבה פרטים, אבל בימים האחרונים הדבר שוב בולט מאוד.
אחרי שהייתי כל כך גאה שהחבר'ה לא היו חולים בכלל במשך 5 החודשים הראשונים שלנו כאן.... כנראה שלא הייתי צריכה לפתוח את הפה. מאז נועה היתה חולה פעמיים ואייל שלוש. אולי זה שאני כותבת על העניין שוב יפסיק את רצף המחלות :-)

ואיך זה קשור לגן? מסתבר שיש כאן נוהג. ילד שלא מגיע לגן עד סביבות השעה 10, מתקשרים להורים לוודא שהוא בבית והכל בסדר (לא קשור לסיבת ההיעדרות, מחלה, חופשה, חייבים לוודא שיש מי שיודע איפה הילד נמצא). כמובן שכשהילד חוזר הוא זוכה ליחס בהתאם.
ומה בכל זאת גרם לי לכתוב על זה? היום אייל נפל בגן (ככה זה כשהולכים, סליחה, רצים עם סנפירים על הרגליים), וכנראה בנפילה נשך לעצמו את הלשון. כשהגעתי לקחת אותו, לאחר עדכון לפרטי פרטים (לא רצה קרח אז נתנו לו למצוץ קרטיב להפסקת הדימום) קיבלתי טופס. הזכיר לי את דו"חות התאונה בצבא... דף עם פירוט מלא, מתי איפה ולמה זה קרה, מה עשו וכו'... הכל מתועד כמובן אצלם ומבקשים שנעדכן בכל התפתחות. אולי זה קצת מוגזם, אבל לא היתה מזיקה התייחסות בחצי הרצינות למה שהילדים עוברים.

אחרי שבועיים ש"למדו" בהם על המדבר (נמאס לגננת מהקור, מן נסיון פסיכולוגי לחימום), הם עברו "ללמוד" על האוקיינוס. מדהים מה אפשר לעשות מצלחת חד פעמיות... לגזור חתיכה קטנה (גזרה) שתהייה הפה ויש דג, לחתוך לחצי, להדביק לחלק השטוח 2 רצועות של קרפ ויש מדוזה.... כל בוקר מחכות צלחות בצורה מתאימה על השולחן, הילדים צובעים ואח"כ תולים על הקיר על רקע כחול כמובן. הגן נראה כל כך שמח ומקושט, והכל מתעדכן כל שבועיים! כל כך פשוט וכל כך יפה! כמובן שהמשחקים בגן משתנים גם. בשבועיים של המדבר היו חיות מתאימות. אייל משום מה בחר להתחבר לנחש. כל בוקר כשהגענו זה הדבר הראשון שביקש. עכשיו עם המעבר לים בהתחלה הוא התחבר לתמנונים, אך ברגע שגילה את החכה ואת הסנפירים זנח את התמנון. מכיוון שבאחד הפרקים של ג'ורג' הסקרן (אחד מהגיבורים של אייל, לצד תומס הקטר) הוא צולל בעזרת סנפירים, אייל זרח מאושר כשראה אותם ולפי עדות הגננת מסתובב איתם כל היום בגן.

אחרי שבארץ לא הייתי שלמה עם הגן, והתלבטתי כן/לא להשאיר בגן, לפחות כאן אנחנו מאוד מרוצים ואין ספק לגבי ההמשך בגן הזה. מה גם שהמבנה בו הם נמצאים הולך לעבור שיפוץ בשנתיים הקרובות, כך שהם עוברים למבנה זמני שנמצא בערך 50 מ' מהבית שלנו, בשטח המעונות. משהו יותר נוח מזה לא יכולתי לבקש (שנה הבאה גם אייל וגם נועה ילכו לגן הזה).

אחר הצהרים

הרבה חדש אין. חשבתי לכתוב היום סתם על איך מעבירים את הזמן בבית (ועם כל הפעילות שעושים בחוץ עדין נשאר די הרבה זמן לבלות בבית). זה לא שעושים משהו מיוחד, אבל זו הזדמנות להעלות תמונות שאני אוהבת ועוד לא העלנו :-) ואז, כאילו שאייל הבין שאין לי באמת משהו מעניין לכתוב, הוא החליט לספק לי כזה...

אחרי שבשבת ירדו בערך 20 ס"מ שלג, זכינו לעוד כמה ימים לבנים. בשלישי אחרי הצהרים יצאתי עם החבר'ה לטיול ואח"כ לשלג בחצר שמאחורי הבית לנצל את העובדה שהתחמם. נועה, שרק לפני 5 חודשים התחילה ללכת, כבר הולכת בשלג ממש כמו גדולה, והנה, עדות לכך שהיא הלכה ליידי בשלג, מצא את ההבדלים:


אתמול המשיך להתחמם והשלג התחיל להיעלם לו, והיום, זכינו ל"חורף ישראלי" (כשיש בארץ חורף). גשם, גשם, ועוד גשם (וקצת ברד, בלי שלג), ככה שרוב השלג כבר איננו. אייל ראה את הגשם כשהתעורר מהשנ"צ שלו, וישר ביקש לצאת לשלוליות. הבטחתי שברגע שאבי יחזור, אחד מאיתנו יצא איתו. דווקא היום אבי חזר מאוחר מהרגיל (ש... שלא ישמעו אותי, זה עדין מוקדם ביחס להרבה אחרים) וכבר התחיל להחשיך. אני שכחתי לגמרי מההבטחה, אבל יש דברים שילדים לא שוכחים. אייל ישר זינק על הדלת בדרישה לצאת. מכיוון שהבטחות צריך לקיים, נעלתי נעליים, לבשתי מעיל, אייל נעל את מגפי הגשם שלו ומעיל ויצאנו. בגלל כל השלג שנמס/ קפא/ גשם שירד עליו, כל האזור שמאחורי הבית מוצף. אמרתי לו פעם אחת שיזהר במקומות העמוקים ושיזהר מהקרח כי זה חלק. למרות שעל כל צעד שני שלו הייתי בטוחה שהנה, הנפילה מגיעה, התגברתי על הצד הפולני ולא הערתי לו יותר (בידיעה שאנחנו במרחק דקה מהבית, מקסימום נכנסים ישר). ואכן, יש דברים שאמא לא טועה בהם. לא עבר זמן רב (עדות לכך היא שלא הספקנו אפילו לצלם אותו ואת מגפי הגשם הירוקות שהוא כל כך אוהב) והילד ישב לו בתוך השלולית הכי גדולה (ולא מבחירה...). נכנס הביתה בבכי, הורדתי לו את הבגדים, וכבר בדרך למעלה ללבוש משהו יבש הוא ביקש לצאת שוב לשלולית.
לא צריך הרבה כדי לשמח אותם.

אז מה עושים אח"כ בבית? משתוללים!!!

ככה,

ואז ככה,


ובסוף ככה

והנה, סוף סוף מצאתי תירוץ לשים את התמונות האלו. יש!

ואם כבר תמונות, החבר'ה גדלים.
הנה עוד כמה תמונות עדכניות (אייל- לפני ואחרי התספורת). לאייל יש את חיוך המצלמה שזכיתם כבר לראות (כי קשה לצלם אותו בלי, ברגע שהוא רואה את המצלמה החיוך הזה נדבק לפנים ולא יורד) ועכשיו גם לנועה יש, שכמו בכל דבר מחקה את אחיה, ומדביקה לעצמה לפרצוף את החיוך הזה, במקום החיוך האמיתי שלה.

פיקניק על הקרח

פיקניק על הקרח. ככה אבי החליט לקרוא לבלוג, בעקבות תמונה שהדהימה אותנו של חבורה שעושה פיקניק על האגם הקפוא.

אחרי תקופה "חמה" יחסית, רוב השלג בעיר נמס. אז כדי להראות לנו שהחורף לא באמת נגמר, ביממה האחרונה ירדו כאן 20 ס"מ שלג (לאט לאט אנחנו מתחילים להתרגל לאינצ'ים, אין ברירה, אבל אני נחמדה ומתרגמת למידות נורמליות). יש שלג? אפשר לחזור לקרוס-קנטרי סקי בסופ"ש בזמן שהילדים ישנים :-)
אחרי שהחבר'ה הלכו לישון שנ"צ, נסעתי לי לאגם (דקה וחצי נסיעה), ולשם גיוון הפעם עשיתי סקי על האגם. פגשתי דייג שבדיוק הצליח לדוג דג (ראשון, אחרי שהוא ישב שם מהזריחה בערך, לא יום משהו בכלל בשבילו), אחר כך ברוב כשרוני הצלחתי להניח את אחד המוטות בזמן שהחלקתי לי בדיוק בחור של דייגים שכוסה בשלג (שניה אחת של לחץ! לשמוע את הקרח מתנפץ לו) ולבסוף, הרחתי את הריח המוכר של המנגל! אכן, זו לא אגדה, פיקניק על הקרח! כסאות פיקניק, בקבוקי בירה (אלא מה?), צידניות, מנגל אחד וכמה חבר'ה שעוברים מסביב בין הבורות שלהם לראות אם איזה דג נתפס במלכודת שלו.

הזוי. זה רק לי נדמה או שאני חיה בסרט?

והתמונות.... אופס, כרגיל הייתי בלי מצלמה. כן, גם בבוקר המצלמה נשארה בבית כשאבי ואייל ביקרו בתערוכת רכבות.

חצי שנה, אבל מי סופר?

מסתבר שאת המעבר הזה סופרים כמו גיל של תינוקות. בהתחלה בשבועות, אח"כ בחודשים ולבסוף שנים. מפה לשם, אנחנו כאן כבר חצי שנה.
היום חזרתי בערב עם אייל מסידורים, כשכבר חושך בחוץ. בעליה המובילה ל"שכונה" שבה אנחנו גרים שאלתי אותו אם הוא שם לב איפה אנחנו וכמה אנחנו קרובים הביתה. ואז חשבתי לעצמי? הביתה? אנחנו גרים כאן כבר שישה חודשים, אבל זה לא מרגיש לי כמו בית. אנחנו גרים כאן, טוב לי כאן, מאוד אוהבת את הבית והאיזור, אבל בכל זאת, לא מרגיש לי בית. אני מרגישה כאילו שתלו אותי באיזה סרט, ושאני חיה חיים של מישהו אחר. מביאה בבוקר את אייל לגן אמריקאי, נוסעת לסוף שבוע של סקי, קונה בסופר אמריקאי, בקיצור, עושה דברים יומיומיים אבל לא שלי, של אנשים אחרים. אולי ההרגשה תשתנה בהמשך, אבל עדין העסק מוזר לי ומרגיש שונה.

אז מה "למדנו" בחצי שנה האחרונה. שהאמריקאים יודעים לחיות. לא סתם אומרים באמריקה..... הנוחות בחיי היום-יום זה משהו שבהחלט לא הכרנו.

כמות הדברים שאפשר לקנות (במחירים מצחיקים) שעושים את החיים קלים (וזה שכמעט כל דבר אפשר לקנות באינטרנט בלי לצאת מהבית בכלל).

הסבלנות. בכביש, בסופר, בקופת חולים, בכל מקום.

המחשבה על האנשים. בחורף, ומתוך הבנה למשמעות של חורף כזה, יש המון פעילויות לילדים בסופי שבוע (החל מספריות שרק בחורף פתוחות גם בסופ"ש, דרך הופעות חינם לילדים תערוכות ועוד).

רוצים לראות סרט? אני חושבת שמאז שהגענו לכאן ראיתי יותר סרטים ממה שראיתי בשנתיים האחרונות בארץ. "ספריות הוידאו" כאן זה פשוט דבר גאוני. ולמי שלא מכיר- יש אתר שנקרא Netflix. ספריית וידאו מקוונת. איך העסק עובד? נכנסים לאתר, "מזמינים" סרט, ותוך יום וחצי הוא מגיע הביתה בדואר. סיימתם לראות- באותה מעטפה מחזירים את הסרט (בתיבת הדואר יש גם מקום למשלוח דואר. כשהדוור מחלק דואר הוא גם אוסף דואר יוצא, ככה שלשלוח דואר לא דורש להתרחק יותר מ-10 צעדים מהבית). בינתיים אפשר לייצר "תור" של 6 סרטים, וברגע שמגיע אליהם הסרט המוחזר (תוך יום בערך) ישר נשלח הביתה הסרט הבא. בנוסף, יש מאגר לא מבוטל בכלל של סרטים ברשת (דרך המנוי לאתר). עם כבל פשוט מחברים את המחשב לטלויזיה, ורואים סרטים ב-HD ללא מאמץ, מעבר לאלו המוזמנים בדואר.
אחרי שהשלמתי את כל הסרטים שהיו לי ברשימה בשנתיים האחרונות (כולל סרטים ישראלים), אתם יותר ממוזמנים להתחיל לחלק המלצות על סרטים!

ובטח אתם כבר אומרים לעצמכם, נו, הם כבר לא יחזרו. אז לא. מסתבר שגם כאן יש החסרונות משלהם כמו לכל מקום. רק היום קיבלנו חוזה לגן לשנה הבאה. לא נלאה אתכם בפרטים, אבל זו מכונה משומנת היטב למסחטת כספים מההורים (אפילו יותר מבארץ).

רק חצי שנה כאן ובהחלט מתגעגעים!

עברית - אנגלית

יש לגוגל כלי שמתרגם טקסטים שלמים מממגוון שפות למגוון שפות. נתקלתי באפשרות הזו לאחר פרסום הפוסט על סוף השבוע בצפון, וחשבתי לעצמי, למה לא להוסיף אותו לבלוג? (ניתן לשים אייקון לצד הבלוג, שבלחיצה עליו כל הבלוג מתורגם). יש משפחה וחברים שלא קוראים עברית, וזה יכול להיות נחמד לשתף גם אותם באופן זה.
כבר כמעט הוספתי את האייקון, ואז החלטתי לבדוק את האיכות של התרגום. מזל! אומנם יצא טקסט די משעשע (בתנאי שיודעים מה המקור) אבל יכול לגרום גם אי נעימות.

הינה דוגמא קטנה.

הטקסט המקורי:

מי שלא קרא את הפוסט על הסופ"ש בצפון מוזמן לקרוא אותו קודם (למטה), מי שקרא, טוב, נתחיל. אז למרות המחלות הלא מתוכננות היה כייף. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש לנו חופש מהסוג הזה. חופשה עם אנשים שלמעשה הקשר היחיד איתם הוא דרך העבודה ומעבר לכך אין הכרה מוקדמת (לאבי מן הסתם כן, אבל אני מדברת בשם עצמי). גם נחשפנו לתרבות שאנחנו לא כל כך מכירים, ככה שהרבה היה חדש לנו.

והתרגום:

Who did not read the post on the north Hsof"s are welcome to read it first (down), who called, well, we will begin.
So even though the disease was fun planned. I think it was the first time that we have freedom of this nature. Vacation fact contact with people is the only way to work with them and that there is no recognition of prior (my father probably yes, but I speak on behalf of myself). Even Nhsfno culture so that we do not know, so many were new to us.

ובכן, לפחות עד שהמתכנתים בגוגל ישפרו את הכלי הזה, אנחנו נשאיר את התענוג לאחרים.

חוויה תרבותית

מי שלא קרא את הפוסט על הסופ"ש בצפון מוזמן לקרוא אותו קודם (למטה), מי שקרא, טוב, נתחיל.
אז למרות המחלות הלא מתוכננות היה כייף. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש לנו חופש מהסוג הזה. חופשה עם אנשים שלמעשה הקשר היחיד איתם הוא דרך העבודה ומעבר לכך אין הכרה מוקדמת (לאבי מן הסתם כן, אבל אני מדברת בשם עצמי). גם נחשפנו לתרבות שאנחנו לא כל כך מכירים, ככה שהרבה היה חדש לנו.

ליום שבת תוכנן דיון אקדמי. בכל זאת, המשותף לכולם היה מקום העבודה, ולכן שלחו לכולם מראש שני מאמרים שעליהם רצו לדון. ככה מצאנו את עצמנו ביום שבת, בשעה ארבע אחה"צ, אחרי שכולם חזרו מהפעילויות השונות, לקראת שעת תה (עם הרבה ויסקי) אקדמית. כמובן שכל חברי המעבדה שנכחו בטיול השתתפו, אבל גם בני הזוג (אלו שלא היו עסוקים עם ילדים כמובן) נכחו. הדיון ארך כמעט שעתיים, ולגרום לחברה הקטנים להיות בשקט כל כך הרבה זמן זו לא משימה פשוטה. שוב, ה DVD בא לעזרתנו. אז בזמן ש"הגדולים" דיברו על כל מיני נושאים אקולוגים, והקטנים ממש היו בידיים של אבא/אמא בתקווה שלא ירעישו יותר מידי, ככה נראו הילדים הטיפה יותר גדולים:


נועה הגיחה מידי פעם לסלון בקריאות שמחה, קיבלה חיוכים מכולם וחזרה אלינו. כדי ליעל את הזמן בין הביקורים שלה, אבי, שישב קרוב למסדרון, עשה לה תרגולת כלב, כשהוא זרק לה כדור רחוק ככל האפשר ומחכה שתחזיר אותו.

בהמשך, לאחר ארוחת ערב מקסיקנית שהוכנה על ידי ארגנטינאי וגרמני, ולאחר שהילדים הלכו לישון, נשארו רק המבוגרים. אני מניחה שבקבוצה ישראלית זה היה הזמן המתאים לשליפת קלפים למיניהם. כאן, חלק נכבד מהנוכחים בחר להעביר את הערב בצריכת כמויות אלכוהול מוגזמות בשילוב עם פעילות פרועה במיוחד:


אז אחרי שלוש ארוחות שונות בשבת, שכולן היו פחות או יותר סטנדרטיות, או לפחות לא חשפו שגעונות אמריקאים מעבר לאלו שאנחנו כבר מכירים (לעולם אל תגיש ארוחת צהרים ללא שקית ציפס ליד!), הגיעה ארוחת הבוקר של יום ראשון ושברה את כללי המשחק הקרדיולוגים:


פנקייקים עם פירות וכמויות מייפל, בייקון מטוגן, תפוחי אדמה מטוגנים, פירות חתוכים - מה לעזעזל הקשר בין כל מרכיבי השומנים של הארוחה? או כמו שמישהו אמר, מה אתה רוצה לאכול? שומנים מסוג X או שומנים מסוג Y ?

אני מניחה שכל זה אופייני לרוב קבוצות האמריקאים (ויסקונסין היא המדינה השמנה ביותר בארה"ב). אבל מה משוף לחבורה הזאת? סקי! החבר'ה שם ערוכים בצורה שלא תיאמן. חוץ מזוג אחד ששכר ציוד כולם הגיעו עם הציוד שלהם. לנו יצא לעשות סקי כמה פעמים כאן, אבל שם הבנתי מה זה באמת לעשות סקי. אני נראית כמו ילד בכיתה א' שלא יודע לקרוא לעומתם. פשוט יפה לראות את החבר'ה האלו משייטים על השלג כאילו זו הצורה היחידה ללכת. השיא היה טום, ויסקונסינאי מלידה, שהיה מצוייד... אין מילים. כמובן שסקי'ס לו ולאשתו. לו ולילדה היו גם נעליים להליכה על השלג, מזחלות לילדים, והדבר הכי יפה, טריילר לשלג. זוכרים את הטריילר שקנינו לחבר לאופנים בקיץ? אז כזה עם רתמה שמחברים להורה, ובמקום גלגלים יש סקי'ס, ואז אפשר לטייל בכל מקום בהליכה או בגלישה.
החבר'ה המנוסים יצאו לטיול של 5 שעות על סקי'ס בשטח הפתוח (back-country ski, מקביל לאוף פיסטה בדאון היל סקי). מי יודע, אולי עם קצת אימון בשנה הבאה נהייה גם אנחנו יותר רציניים?

(אהם, וגם עם קצת פחות מחלות)

סופ"ש בצפון

עוד לפני שהגענו לכאן, ידענו שיש במעבדה של אבי מסורת לבלות יחד שני סופ"שים בשנה. אחד בקיץ, לטיול קייאקים, והשני בחורף, המוקדש לקרוס קאנטרי סקי. כאשר יש פעילות לכל המעבדה, ילדים מוזמנים בשמחה. אומנם כבר היינו פה כשהיה טיול הקייאקים, אבל נראה לנו קצת לא מתאים עם שני ילדים קטנים, אז ויתרנו, בדומה לרוב ההורים לילדים קטנים. הסופ"ש האחרון היה זה המוקדש לסקי.
בצפון ויסקונסין, כ 3.5 שעות נסיעה צפונה ממדיסון נמצא אזור מלא באגמים. לאוניברסיטה של אבי יש שם תחנת מחקר הפעילה בעיקר בקיץ. בחורף, כאשר האגם קפוא האזור כמעט נטוש, ולכן ישנן מעבדות המנצלות את המבנים הקיימים לטובת בילוי. זה בערך מה שידענו עד שהגענו למקום. לא ממש היה לנו מושג לגבי מה נמצא שם, ונראה לי שלאבי לא היה נעים לחקור את החבר'ה שהיו שם בעבר. המקום נמצא כ-20 דקות צפונית ל-Woodruff (ולמה אני כותבת את זה? כי יש לפחות אחד שאני יודעת שיפתח את אתר המפות של גוגל לראות איפה זה. נכון אבא?)

יום שישי

ביום שישי יצאנו בצהרים. יצאנו כשעה וחצי אחרי השעה בה בדר"כ הילדים הולכים לישון, ככה שלא התרחקנו הרבה וכבר שניהם ישנו מאחורה. משימה אחת הושגה! הדבר יעזור להעביר את הנסיעה... יאמר לזכותם שגם אחרי שהתעוררו התנהגו יפה והיו סבלניים מאוד. לאחר שעתיים וקצת של נסיעה הגיע הזמן לעצור. השאלה היא איפה? ידענו שמחכה לנו עוד שעה נסיעה עד למסעדה בה קבעו כולם להיפגש לארוחת ערב, וגם היו לנו נשנושים משלנו, אז איפה עוצרים? לאבי היה רעיון מבריק. ברנס-אנד-נובל'ס! כל הסניפים שלהם די דומים בכל המדינה ככה שידענו למה לצפות. שירותים? יש! איזור לילדים עם רכבת מעץ לשחק? יש! ספרים לקרוא? יש! בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולאכול (קנינו שתיה להצדיק את הישיבה שם)? יש! מה צריך יותר מזה? אז אחרי הפסקה ארוכה בה הספקנו לאכול, לשתות, לשחק, לקרוא וללכת לשירותים היינו מוכנים להמשך הדרך. כבר התחיל להחשיך בחוץ וזה היה הזמן המתאים לשלוף את השפן מהכובע - DVD נייד. עוד כשהיינו בארץ התנגדנו להמצאה הזו, אבל כשהבנו איזה מרחקים ניסע אם נרצה לטייל הרבה, הבנו שזה לא כל כך רע, וככה הגענו בזמן למסעדה לפגוש את כולם. אייל ונועה התנהגו למופת (מה? היא אוכלת סלט כרוב? כן, כן, היא אוכלת הכל....). לקראת תשע הגענו לתחנה. היה חשוך ולא ראינו יותר מידי את הסביבה. נכנסנו לבקתה שלא היתה מביישת אף צימר. הוחלט שבבית המרכזי, הגדול מכולם ישנו המשפחות עם הילדים, ואלו בלי הילדים ישנו בבקתות הקטנות יותר מסביב. אייל היה מאושר, ואם נוסיף לזה את העובדה שבד"כ הוא ישן כבר בשמונה בערב, קיבלנו ילד שהתרוצץ בכל רחבי הבקתה, מאושר וצוחק (היפר לגמרי). לאחר התארגנות קצרה בחדר, והכנתו ללילה, קראתי לאייל. לבש פיג'מה, צחצח שיניים וכאילו שכיבינו את כפתור האנרגיה, הילד נשכב במיטה וניסה להירדם. אומנם לקח הרבה זמן עם כל הרעש, וצרחות של ילדים אחרים שלא רוצים ללכת לישון ברקע, אבל בסוף הוא נרדם. זה היה עוד אחד מהרגעים שהבנתי כמה מזל יש לנו. נכון, לכל ילד יש את השעות שבהם יותר קשה איתו (אם נהייה עדינים), אבל כשהלכתי לישון באותו ערב, חשבתי איזה מזל יש לנו!

יום שבת

התעוררנו, וראינו מהחלון רק עצים מלאי שלג. כאן במדיסון כמעט כל השלג נמס, והתחלנו לראות את היתרונות של המצב בו אין שלג, אבל... אין כמו הלבן הזה! פשוט מקסים! זה מה שראינו מהחלון:



ואילו הבקתה בה אנחנו היינו נראתה כך:


אחרי ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית, החבר'ה התחילו לצאת לסקי. המנוסים שבחבורה יצאו בתורות (אחד שומר על הילדים, אחד בחוץ, או זוג ששומר על ילדים של זוג אחר). אנחנו לא הכרנו כל כך את העסק, ויצאנו עם שני החבר'ה. עד עכשיו עשינו סקי רק במקומות ללא grooming (שביל שבו שני חריצים בשלג שמיועדים לקרוס-קנטרי סקי) ככה שלא היתה בעיה להסתובב שם עם החבר'ה במזחלות. מכיוון שזה אזור מסודר שמיועד לסקי מהסוג הזה, עם הרבה מסלולים, לא מתאים להסתובב שם עם הילדים כי המזחלות הורסות את הנתיבים הקיימים. קצת מאוכזבים, חזרנו לבקתה, עם ילד אחד קצת "מעוך". לא ייחסנו לזה יותר מידי חשיבות. כשהגענו, להפתעתנו אייל ביקש לישון, ומכיוון שהיה כל כך מעוך, חשבנו שזה רעיון טוב. אולי הוא עייף כי לא ישן טוב בלילה, ושינה קצרה תעשה לכולנו רק טוב. בזמן הזה אבי יצא לסיבוב סקי. אחרי שהוא חזר ואחרי ארוחת צהריים קלה הגיעה תורה של נועה לישון שנ"צ. אבי נשאר איתה, ואייל ואני, יחד עם עוד חלק מהילדים הקטנים, יצאנו לסיבוב מזחלות. ככה זה נראה בהתחלה:


די מהר שני הקטנטנים (בת 7 חודשים ובן 9 חודשים) לא היו מרוצים יותר מידי ופרשו. אנחנו הגענו לאגם, אבל אחרי פעמיים שהחלקנו את הירידה לאגם (אני איתו, כי הוא ביקש לא מהר) אייל ביקש לחזור לביקתה. בהמשך כל חלקי הפאזל התחברו... רוצה לישון מוקדם, לא מהר בירידה, לחזור לבקתה במקום להישאר בחוץ... אופס, יש לנו ילד חולה. בשש בערב הוא כבר נכנס למיטה מיוזמתו לאחר שקיבל תרופה. בהמשך הבנו שאבי מצטרף אליו וגם לא מרגיש משהו. לאור הנסיבות כבר לא יצאנו מהביקתה באותו היום.

יום ראשון

ושוב קמנו לעוד ארוחת בוקר אמריקאית, כפולה בערך מזו של היום הקודם (פירטו בפוסט הבא). אחרי לילה שבו אייל היה רותח! היה ברור שהוא לא הולך לצאת לשלג. ישר אחרי ארוחת בוקר אני יצאתי לסיבוב סקי. עשיתי את המסלול הכי קצר (שאכן היה קצר) כדי לחזור מהר אל אבי שהיה עם שני החבר'ה, כשגם הוא לא במצב אידיאלי. התכנון היה אח"כ לקחת את נועה במזחלת, מגיע גם לה להיות קצת בחוץ, אבל אבי רצה להתאוורר אז הוא יצא עם נועה לסיבוב ואני נשארתי עם אייל, שמאוד רצה לצאת והתעקש שהוא לא חולה ויכול לצאת (בעצם, למה לא? זו אחלה דרך להוריד את חום הגוף...). אבי לקח את נועה לאגם, ובדרך עברו מולו חבר'ה שחזרו בדיוק מסיבוב. הכלבה באה להגיד לנועה שלום. לי לא נראה שנועה נהנתה מהשלום הידידותי הזה יותר מידי, אבל אבי טוען אחרת...


לאחר ארוחת הצהרים יצאנו חזרה, והפעם הצלחנו להגיע עד הבית ללא עצירות בכלל (3.5 שעות נהיגה רצופה עם עצירת פיפי אחת).

כמובן שבסוף השבוע ירד שלג במדיסון אחרי הרבה זמן שלא היה כאן, אז ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת כאן, אבי בחוץ מפנה את השלג מהחניה.
יש עוד המון מה לספר, אבל זה יהיה בנפרד.

טיול אחה"צ

חשבתי שהעדכון הבא יהיה רק אחרי הסופ"ש, אבל הנה, יש עוד אחד בדרך.

החבר'ה התחילו לקצר את השנ"צ שלהם, מה שמגדיל בצורה משמעותית את הזמן שיש לנו לבלות אחה"צ. הדרך לבלות עם כמה שפחות מריבות/ ויכוחים/ היא חטפה לי/ היא לקחה לי וכו'.... היא פשוט לבלות בחוץ, אז זה מה שעושים.

החלטתי לצאת לטיול ארוך מהרגיל (יחסית לטיולים שאני עושה עם שניהם, בלי אבי). כדי להדעת איך להתלבש בדקתי מה הטמפרטורה בחוץ. 1 (מעלה אחת) שמרגיש כמו -3 (מינוס 3, אכן, בגלל הרוח). לא נורא חשבתי לעצמי.... ואז המחשבה הבאה היתה, מי היה מאמין שלפני שנה אגיב כך לכזו טמפרטורה. התלבשנו בהתאם (איך? נועה עם חליפת שלג כי היא סטטית במנשא, אייל ויתר על כפפות, ואני עם פליז דק כי אני סוחבת את נועה. אמרתי, לא נורא...) ויצאנו. ממש מתוך המעונות אפשר להיכנס ליער קטן ונחמד. באוקטובר הוא היה נראה ככה:

אז היום היער נראה כך:



הלכנו הליכה לא ארוכה ביער, יצאנו מהיער, חצינו כביש, ועברנו לשביל שהולך לאורך האגם. היה חלק למדי (החום המיס את השלג, שאח"כ קפא. הבעיה היא רק בשבילים כי בהם עברו אנשים שדחסו את השלג ודווקא בהם הכי חלק). אחרי טיול נחמד לאורך האגם (בחלק מהמסלול מעט מעל מפלס הקרח, בחלקו ממש על "חוף" האגם הקפוא) חזרנו למעונות. סה"כ הליכה רצופה של 40 דקות על קרח/ שלג - כל הכבוד לאייל!
כמובן שלא הספיק לו, הרי עוד חם, אז בדרך הביתה עצרנו באחד מגני המשחקים הרבים המפוזרים במעונות:







בשלב הזה אני החלטתי שמספיק לי אחרי שהפסקתי להרגיש את האצבעות בכפות הידיים שלי (הרי חם, מי צריך כפפות? לא יודעת מה חשבתי לעצמי) וחזרנו הביתה. אני נכנסתי הביתה אבל אייל המשיך לשחק בגן המשחקים שמאחורי הבית. ברגע שהצעתי שוקו חם הוא מיד הצטרף אלינו פנימה...