אם רושמים לא שוכחים

"אם רושמים לא שוכחים". במקרה הזה מדובר בילדים כמובן...

כמו כולם גם אנחנו לא מושלמים, ובחינוך הילדים יש דברים שמצליחים פחות ויש דברים שיותר. לפעמים זה קצת יוצא משליטה...
כל יום כשהילדים קמים מהשינה הם אוכלים משהו. היום זה היה פרוסת לחם ואחר כך תפוח. אבי די מזועזע מהרעיון שהילדים שלו אוכלים לחם עם מזלג ולא עם היד, אבל הוא משלים עם זה. מה הוא היה אומר אילו היה רואה אותם היום אוכלים את התפוח עם מזלג???
כנראה שאם זה לא יהיה רשום, אף אחד לא יאמין לי בעתיד.

ומה עוד לא נזכור אם לא נרשום?

שנועה קוראת לתפוח פּוּקָה וללחם לֶקֶם במבטא רוסי כבד. קַבִי זה לקרב אותי ותוֹבַה זה לפתוח ולסגור. או שהיא נותנת נשיקה לדובי שבוכה בסיפור, שלא יהיה עצוב.

שכשנסענו ליד האגם נועה אמרה דגים. אייל: "אבל אני לא רואה דגים", אני:"כי הם שוחים בתוך המים אז אי אפשר לראות אותם", אייל: "ובלילה עוד יותר לא רואים אותם". מה שנכון נכון.

נועה יושבת באוטו בכסא שהיה בעבר של אייל. אייל:"פעם כשהייתי קטן ונסעתי עם אבא ישבתי בכסא הזה. נועל'ה היתה חמודה ונתנה לי לשבת בכסא שלה". מי אני שאשבור לו את המילה?

ושובר את הלב שאחרי שמונה חודשים כאן:
אני: אייל, אתה רוצה בקיץ לטוס במטוס עם אבא, אמא ונועה כדי לטייל?
אייל: לא, אני רוצה לטוס במטוס לישראל.

בלה בלה בלה

הקטע הזה של הכותרת. ומה כותבים כשיש סתם עוד עדכון שוטף על מעללינו כאן?

אחרי הקיץ של יום שישי והבילוי באגם, שבת התחילה עם סופת רעמים וברקים המלווים בגשם (וצניחה של יותר מעשרים מעלות) ולכן את רוב היום בילינו בבית (חוץ מגיחה קטנה לסידורים. לא נחשב). בראשון בבוקר היה בקמפוס אירוע שנקרא Breakfast on the farm. זה דבר שמתרחש כאן במקומות שונים במהלך האביב/קיץ, והפעם התרחש בקמפוס. יש בקמפוס בנין שנקרא Stock Pavilion. בנין עתיק, יפה ומוזר, שברגע שנכנסים רואים רחבה ענקית לא מרוצפת (אלא אם כן קש נקרא ריצוף) ומסביב טריבונות. הדבר נראה כמו מקום שיועד במקור לתצוגת בקר או משהו בסגנון. מחוץ לבניין היו אוהלים בהם הוגשה ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית (אפשר ורצוי לוותר) וחולקו גלידות וגבינות מתוצרת מקומית (דווקא טעים מאוד), ובתוך הבניין היו פינות ליטוף רבות (שכללו גם חיות שבד"כ בארץ לא תמצאו בפינת ליטוף...), פינה להכנת עציצים (כוסות, אדמה, זרעים), פינת יצירה, וכל מיני עמדות שיועדו למבוגרים יותר עם הסברים על החקלאות. הילידם מאוד נהנו.




דרך אגב, במקרה, בכניסה לבניין ההוא יש שני חדרים שמשמשים את המעבדה של אבי, ובמקרה שם הוא יושב. לפני שחזרנו הביתה נכנסנו לחדר שלו (ככה זה כשאין במקום פינת החתלה). זו הזדמנות לראות באיזה תנאים אבי עובד:


אחרי שנת צהריים טיילנו ברגל כאן באזור, טיול נחמד מאוד של 45 דקות שכלל חיפוש (ומציאת) שלוליות.


כנראה זה לא הספיק לו, כי כשחזרנו, אייל רץ ישר לאופניים ואחרי כמעט שעתיים של רכיבה הייתי צריכה לשכנע אותו להיכנס הביתה. היה כייף ומסתבר שלפחות לאייל גם מעייף (ומסביר למה ישן שעתיים יותר הלילה).

ולקינוח היום המוצלח, אחרי שהילדים הלכו לישון הזמנו כרטיסים לחופשה ביוני! פרטים בהמשך...

אה, וזה מה שצומח לנו ליד דלת היציאה למרפסת:

ביקור ראשון בים לעונה הזו

אתמול היינו פעם ראשונה העונה בים. טוב, לא באמת ים, אבל דומה. הלכנו לחוף הרחצה של אגם Wingra, כאן במדיסון, בצמוד לגן החיות.

היתה רוח חזקה אבל חמה. נועה נרתעה מללכת יחפה. בקיץ שעבר היא הסתובבה רק יחפה, אבל אחרי החורף הארוך כנראה שיקח לה זמן להתרגל מחדש לתחושה. אייל לעומתה, שמח על כל הזדמנות להוריד שכבות. כבר חודשיים הוא מבקש ללכת עם חולצות קצרות, גופיות וסנדלים. אם בחורף על כל מכנס שני הוא אמר "זה קטן" , "זה לא טוב", הרי שאתמול הוא לבש בשמחה את המכנס הקצר (שסוף סוף התחיל ללחוץ לו בבטן, מידה 18 חודש... הוא בן 3 וחצי אוטוטו).

מזג אויר משוגע כבר אמרנו? אחרי ה-30 מעלות של אתמול, היום היתה כאן סופת ברקים ורעמים עם גשם שלא הפסיק לרדת. מעניין מה יהיה מחר.

כמה תמונות מאתמול:

סנובירד, יוטה

"שלום, אני ליזי, אפשר להצטרף אליך?" אומרת הבלונדינית ונעמדת לידי, שנינו עם בירה ביד. אנחנו בין הראשונים שהגיעו לאולם הקטן עם החלון הגדול הפונה אל המדרונות המושלגים של אתר הסקי סנובירד, יוטה. כשלא מכירים אף אחד, הפתרון האמריקאי הוא להושיט יד ללחיצה, לחייך, ולהתחיל לדבר. אני עדיין מחכה לטובי ולדניאל, שהגיעו לכאן יומיים לפני, ולא מכיר אף אחד מהמקדימים להגיע לערב הפתיחה הלא רשמי של הכנס. עשר דקות אחר כך נכנסת דון, מכרה מהכנס של שנה שעברה, וליזי עוברת בחיוך לדבר עם מישהו אחר.
מאוחר יותר, בבר שבקומה העליונה, אני מדבר עם טובי ודניאל על כדורגל אירופי כשבלונדינית אחרת נעמדת בינינו ואומרת "אני מצטרפת לשיחה. אני שילה. איך קוראים לכם?". היא מתמודדת בגבורה עם המבטאים הזרים שלנו, גרמנים וישראלי, ומבלה איתנו את שארית הערב.

מינגלינג. אמנות אמריקאית במיטבה. בארבעת הימים שלי בסנובירד, כל מי שהתיישב לידי בשולחן, עלה איתי במעלית, שטף את הידיים לצידי בשירותים או סתם פגש בי במסדרון, הציג את עצמו והתעניין בי ובמעשי. בהתחלה זה מפתיע, אחר כך זה נחמד, ובסוף אי אפשר בלי זה.

אחרי הארוחה החגיגית של הכנס אנחנו חוזרים לאולם לשתות עוד בירה ולדבר. שני גרמנים, בלגי ממוצא איראני שנשוי לאמריקאית, אמריקאי, וישראלי. השיחה, משום מה, מגיעה לפשעי מלחמה. אני שותק ומקשיב. "אז איפה סבא שלכם היה במלחמת העולם השניה" שואל כריס את טובי ודניאל. "הוא לא דיבר על זה, אבל הוא היה במזרח, בסטלינגרד, ובכל מערב אירופה" עונה טובי. סבא של דניאל מת כשהוא היה ילד אז הוא לא הספיק לשאול אותו. אני מצפה לשאלה או מבט שלא מגיעים, וטוב שכך. אין לי שום דבר נגדם. אתמול היה יום השואה הראשון שלי מחוץ לישראל, ועם השגרה של עבודה וילדים הוא לא היה שונה מכל יום אחר. ישראל מעולם לא נראתה רחוקה יותר.

קצת על כל דבר

וואו. הצטברו יותר מידי דברים.

אז מה היה לנו?
אבי היה כל השבוע שעבר (ראשון בבוקר עד חמישי בערב) בכנס.
אז לא שהיה לי ספק, אבל קיבלנו שוב הוכחה שאפשר לסמוך על החבר'ה כאן. ביום ראשון בבוקר הבאנו את אבי לשדה התעופה כאן במדיסון. שעה אחרי שחזרתי כבר קיבלתי הזמנה לפיקניק (רק תבואי, אנחנו נדאג לכל השאר). חזרתי הביתה עם ילדים ישנים. אחרי הצהריים, אותם חברים באו לשחק איתנו בחצר. בשני הוזמנו אחה"צ לחברים, ובשלישי לחברים אחרים לארוחת ערב. בלילה אחרי שחזרתי, קיבלתי טלפון מחברים אחרים שקפצו לראות מה איתנו, אבל לא היינו כאן... ככה המשיך כל השבוע.

בחמישי, אחרי ביקור בגן חיות ובפארק שצמוד לו, משחק בחצר (כשחזרנו הביתה הילדים רצו ישר לחצר, לא עברו בכלל בבית) וארוחת ערב, נסענו כולנו לקחת את אבי. לפני המפגש המרגש, האמריקאים הצליחו שוב להפתיע אותי. בטרמינל, יש מקום לעצור להורדת והעלאת נוסעים כמו בהרבה טרמינלים אחרים. כמובן שמותר לעצור לפרק זמן קצר בלבד. אז איפה ההפתעה? בדיוק לפני שמגיעים למבנה, בצד הכביש יש חניה ולפניה השלט הבא:

CELL PHONE LOT
PARK AND WAIT FOR
ARRIVING PASSENGERS

לא היתה לי מצלמה אז תצטרכו להאמין לי.

המפגש היה פיצוי הולם להיעדרות של חמישה ימים. אייל אומנם היה חגור בכסא ולא יכל לקפוץ לשמים, אבל החיוך שלו אמר הכל. נועה ניסתה לכעוס על אבי ולהסתכל הצידה, אבל לא כל כך הצליחה והחיוך נמרח גם לה על הפנים.

בשישי אבי הלך לעבוד, אבל בגלל שהיה מזג אויר כל כך מדהים (אפילו לבשנו קצר!), ברגע שהילדים קמו מהשינה, שמתי אותם בטריילר של האופניים, ורכבנו ל-Terrace, לפגוש את אבי, לאכול גלידה ולהנות ממוזיקה שניגנו שם על הבמה. עוד לא ראיתי את המקום עד כדי כך עמוס. היה מאוד שמח!

אתמול (שבת) עוד היה מזג אויר יפה, ובגלל שידענו שהחל מהיום (ראשון) הגשם חוזר לביקור, בילינו בחוץ. נסענו על הבוקר ליער שנמצא לא רחוק מכאן, ויש בו גן משחקים נהדר. הילדים שיחקו ונהנו וגם אנחנו. משם נסענו לאירועי הספורט של האביב שהיו בעיר. ידענו שיש את האירועים והחלטנו "לעבור" שם, להבדיל מהמקומיים שכמראה מחכים בקוצר רוח לאירוע. היינו היחידים מתוך ההמונים שלא לבשו אדום (הפעם בטעות, פעם הבאה זה יהיה בכוונה. אחלה דרך לזהות אחד את השני מתוך ההמון) ושלא הגיעו מצויידים בפריטי הערצה מסוגים שונים. היו אירועים רבים בעיר, ואנחנו ביקרנו בשניים מהם. האחד הוגדר כאירוע לילדים. בפועל, אולם ספורט, בו ילדים מסתובבים עם חולצות/ כובעים/ קסדות/ כדורים וכל פריט אחר הקשור לספורט, ומבקשים משחקני הנבחרות לחתום עליהם (ומדובר בסטודנטים! לא הליגות המקצועיות), או לחילופין, עומדים שעה בתור כדי לנסות להבקיע שער בכדורגל, או לחבוט בכדור עם אלת בייסבול. ככה זה היה נראה:


מכיוון שהיה כל כך עמוס, המשכנו ישר לאצטדיון, והגענו יחסית מוקדם. מכיוון שהקדמנו, יכולנו לשבת יחסית מול מרכז המגרש, בשורה הראשונה! מילא לראות את השחקנים בקרוב, אבל לראות את באקי!!!! ואם עוד לא הבנתם, מדובר בבובת הקמע של הקבוצה כמובן. כשהגענו השחקים ערכו חימום (בעיקר בשביל הקהל) לקראת משחק האביב, משחק ראווה בין הסטודנטים שנבחרו לקבוצה לעונה הבאה לבין אלו שלא (וכדי שיהיה מעניין, אלו שלא נבחרו יקבלו ניקוד כפול על כל מהלך). היה מאוד נחמד לראות את האצטדיון מתמלא לו בנהר אנושי אדום. לראות זאטוטים שבקושי מדברים ובעננים מלראות את המתרחש. הספקנו לאכול ג'אנק אמריקאי ולעמוד לשירת ההמנון (הרגשה ממש מוזרה). 10 דקות אחרי שהתחיל המשחק פרשנו.... זה הרי החלק הפחות מעניין :-)
תמונה בדרכינו החוצה:

גינה לי, גינה לי

גינה לי חביבה...
קיבלנו את חלקת הגינה שלנו, ונועה נרתמה לעבודה (ביום של ליל הסדר אבי לקח יום חופש, ובבוקר הלכנו לעבוד קצת בגינה בעזרתה האדיבה של נועה).
זה לא כזה מעניין, אבל רק תירוץ טוב לתמונות הבאות:

בדרך לגינה

גן המשחקים שליד היה יותר מעניין

חוזרים הביתה עייפים

פסח 2009

גם אנחנו אחרי הסדר.
הכל התחיל לפני חודש בערך כשהתחילו דיבורים על החג. עם מי עושים? איפה? למה וכמה. מתוך החברים הקרובים יותר, מסתבר שיש משפחה אחת בלבד ששומרת כשרות. לא רק שהם היחידים שמקפידים על אי אכילת חמץ, הם גם שומרים על מטבח כשר (כולל כלים לפסח) ולא אוכלים בחג במקום לא כשר. הם הזמינו לחג (כי הם לא יכולים לאכול אצל אף אחד אחר). היינו בסה"כ 23 איש (מהם 2 תינוקות ו- 7 ילדים).
אחרי הכנות אל תוך הלילה (המטבח הוכשר רק בשלישי בלילה ואז החלו הבישולים, כך שהלכנו לעזור בבית שלהם, הרי אי אפשר לבשל בבית אחר ולהביא...), הגיע יום רביעי אחה"צ.
יצאנו מהבית. החניה היתה ריקה יחסית (חלק מהשכנים עוד היו בעבודה, וחלק נסעו לרגל חופשת האביב). היחידים שהיו בחניה היו משפחה ישראלית נוספת, שגם הם, בדומה אלינו העמיסו כסאות וציוד על האוטו, לבושים חגיגי, בדרכם אל אותו הסדר שאנחנו היינו בו. האמת? הורגשה באויר אוירת החג, ממש בדומה לתחושה שיש בארץ לקראת ליל הסדר. התחושה הזו התפוגגה די מהר. בערך אחרי 2 דקות נסיעה, כבר היינו בקמפוס הומה האנשים הממהרים ממקום למקום שהזכירו לנו שאותם פסח לא ממש מעניין.

הסדר עצמו היה ממש נחמד. בהחלט אוירה ביתית (הסדר האחרון שלי בחו"ל היה בנפאל. היתה חוויה נפלאה אבל לא ממש סדר), היה שמח, טעים והילדים נהנו.
והיום בבוקר (חמישי)? אבי הלך לעבודה, אייל לגן... עולם כמנהגו נוהג. ורק כדי לזכור שזה עדין פסח, אייל לקח לגן מצות :-)

לשנה הבאה בירושלים הבנויה? נחכה ונראה.

פסח שמח לכולם

הולך ומדרדר לו הדור...

אם נותנים ציונים לדרכים השונות לאחל חג שמח, רואים שהמצב הולך ומדרדר משנה לשנה. פעם, היו מתחילים להשקיע שבועיים בערך לפני החג בשיחות ארוכות עם כל החברים/משפחה וכו'. בהמשך, השיחות התרכזו ליומיים-שלושה שלפני החג, שיחות קצרות, כי הרי יש הרבה להספיק. כשהטלפונים הניידים נכנסו לשוק חשבנו שהגענו לתחתית המדרגה בשליחת ה SMS (בהתחלה אישי, בהמשך גם זה לא, אלא אחד כללי שנשלח לקבוצת מספרים יחד).

מסתבר שאפשר לרדת יותר נמוך אפילו
איך?
הנה:

חג שמח

מודה, הייתי שמחה לדבר עם כולכם (בהנחה שמי שקורא אותנו הוא כזה שאכפת לו מאיתנו ולנו ממנו) אחד אחד. לאור הפרשי השעות והעובדה שיש כאן שני ילדים שדורשים תשומת לב, אני אוותר. אם יש מישהו שמוכן לקבל שיחת טלפון אחרי 4 (לפנות בוקר) או לפני 6 (תלוי בנקודת המבט. מדובר בלילה או יום?) שירים את ידו.

יאללה, חג שמח, תהנו מהחופש ואנחנו נעדכן אחרי הסדר.

קצת עלינו

רוב הפוסטים הם בעיקר על איפה היינו ומה עשינו. אז היום בא לי לכתוב קצת יותר על אייל ונועה.
אנחנו כאן כבר שבעה חודשים, מה שאומר שהחבר'ה גדלו לא מעט.

אייל התחיל לאחרונה לקשקש באנגלית. אוצר מילים מאוד מגוון המיושם בבית בעיקר כלפי נועה: mine, don't touch it, sit, no Noa. הבנתם את הרעיון, נכון? לספור הוא מעדיף באנגלית, אבל בעיקר חשובה לו ההפרדה. אם אבי או אני ננסה להגיד לו משהו באנגלית זה לא יתקבל בשמחה, ובטח לא אם הגננת תנסה להגיד לו שלום כשהוא הולך הביתה במקום בי בי. אייל מאוד אוהב שחברים באים אליו, וכל היום מבקש שנזמין חברים. אומנם כרגע זה קורה בעיקר עם הישראלים, אבל כנראה שדרכו ניצור את הקשר עם המקומיים (או הסינים). כל פעילות בחוץ תתקבל בברכה בהתאם לעונה (התפלשות בשלג, דריכה בשלוליות או רכיבה על אופניים וגן משחקים). הוא מאוד מאוד מתגעגע לארץ, ומבטא את זה בדרכו שלו. הייתי מתה לדעת איך יגיב לביקור בארץ, אבל כנראה שנאלץ לחכות קצת כדי לראות את זה.

נועה הגיעה לכאן בגיל שנה, ככה ששבעה חודשים זה המון! הילדה עמוק בגיל שנתיים (לא כרונולוגית, אבל המבין יבין). מדברת, אם יש ברקע שיר תשלים סוף כל משפט, ואם לא, תשיר לעצמה. ממש ככה שאפשר לזהות את השירים. מבחינת דיבור היא הגיעה לצירוף של 3-4 מילים. אין כמו לשבת בבית בשקט, להתעטש, ולשמוע "בריאו" (לבריאות) שנפלט לו אוטומטית תוך כדי בניה בלגו. ברגע שמתחיל סבב ה"בתאבון" שלה הוא לא יעצור עד שכולם יגידו לה תודה. בתאבון אבא (תודה) בתאבון אמא (תודה) בתאבון (א)יילי. ולפעמים, אם ממש התמזל מזלנו, נזכה בסיבוב נוסף של בתאבון. הילדה מטפסת בלי פחד על כל דבר, ונהנית לשחק בכל המשחקים של אייל, לצייר ולהדביק מדבקות.

וביחד? אז יש יותר ויותר ביחד. עדין יש לא מעט מריבות, בעיקר בגלל שכל אחד רוצה בדיוק את מה שהשני לקח, אבל יש פרקי זמן הרבה יותר ממושכים של משחק משותף. ומה הם אוהבים לעשות ביחד? חוץ מזה שכשאחד עושה משהו שאסור, השני מעודד אותו בצחוק רם, הם מאוד אוהבים לרוץ בסלון ואם אפשר תוך כדי דחיפת הכסאות הקטנים שלהם (מזל שאין לנו שכנים מלמטה), וכמובן... להשפריץ באמבטיה! אין כמו האמבטיות המשותפות. שניהם מתחילים להשפריץ, כמה שיותר חזק, אנחנו מתרחקים והם כל כך מאושרים!

(בטח יש עוד מליון דברים שרציתי לכתוב על הילדים ואני אזכר אחרי שהפוסט יפורסם)

ואנחנו? אבי עובד לו במרץ ועושה רושם שמרוצים ממנו מאוד (ארחיב כשהוא לא יהיה באזור לצנזר...) ואני בבית עם הילדים. אייל חוזר מהגן בצהריים, מה שמשאיר לי בערך שלוש שעות עם נועה בבוקר. בספטמבר היא תלך לגן. בינתיים אני אשאר בבית (כי אין לי שום כוונה לעבוד כל היום כדי רק כדי לראות את הילדים שעתיים לפני שילכו לישון) וככה אוכל לקחת את הילדים מוקדם מהגן, אז אם מישהו יודע על עבודה שניתן לעשות מהבית (באמצעות המחשב), זה המקום לגלות לי :-) אם נמצא משהו ממש כדאי נשקול זאת, אבל כרגע אנחנו מאוד מרוצים מהסידור הנוכחי.

אז זה אנחנו נכון להיום :-)

ברור לי שהפוסט הזה מעניין בעיקר את החברות שלי, ואילו את החבר'ה של אבי פחות... אממ.... בעיה שלכם. תתחילו ללחוץ עליו אתם שיכתוב משהו!

חשבנו שכבר אביב. אז חשבנו...

חשבנו שכבר הגיע האביב והוצאנו מהמחסן את האופניים.
המקומים שאלו אותנו: זה חורף ראשון כאן? כשענינו שכן, אמרו לנו שזה עוד לא נגמר. כנראה שאין חכם כבעל הנסיון.

זה מה שראינו הבוקר:



כבר שוב חם (סביב האפס) ומחר עוד יתחמם, ככה שמחר בטח כבר לא ישאר כלום.

לזה מתכוונים כשאומרים מזג אויר הפכפך?

עוד אחה"צ

אחרי כמה ימים של גשם, שוב היה יבש היום. אייל כבר חיכה בקוצר רוח להזדמנות נוספת לרכב על האופניים והיא הגיעה. בגלל שנועה צריכה לעשות כל מה שאחיה עושה, הוצאתי את הבימבה שלה (היא עוד קטנה מדי לתלת אופן). ברגע שהיא ראתה את אייל עם קסדה, כמובן שהיא היתה צריכה גם.

אחרי שאייל נאלץ לנסוע את אותו מקטע הלוך וחזור מספר פעמים כי נועה לא עמדה בקצב שלו, ולמען האמת לנועה הספיק קצת, היא נכנסה בשמחה לטריילר, וכך רכבנו לנו, אייל באופניים שלו ואני באופניים שלי (עם נועה בטריילר). הקפנו פעם וחצי את השכונה. לא מרחק מאוד גדול אבל בהחלט מאוד מכובד לילד שרק התחיל לרכב.

ועוד תמונות שסתם בא לי לשים. נועה מצאה דרך של "בנות" לשחק עם כלי העבודה של אייל:


בדרך כלל הדבר מלווה בשירת: "כל..שלי", ולמי שצריך "תרגום", כל האצבעות שלי (דיג-דיג-דוג). בת או לא בת?

עוד סופ"ש אביבי

האביב התחיל באופן רשמי, ואת סוף השבוע הראשון שלו ניצלנו היטב.
הפעם אחסוך במילים, ופשוט אצרף תמונות (בטוחה שאת רובכם התמונות מעניינות יותר מהמילם).
התחלנו בשבת בבוקר בפיקניק עם חברים, על אחד מחופי האגם. 15 דקות נסיעה, וחוף אגם פרטי! היו כמה משפחות שעברו שם לטייל מידי פעם, אבל היינו היחידים שנשארו זמן ממושך (4 שעות). מצד אחד אגם, מצד שני גן משחקים. הבילוי המושלם.


בראשון נפגשנו עם אותם חברים בגן החיות. את החיות (לפחות חלקן) ראינו מקרוב במיוחד (חפשו את הטיגריס).


בשטח גן החיות יש מתקן די גדול לילדים לשחק, והילדים פשוט היו מאושרים להוציא אנרגיה. נועה התגלתה (שוב) כחסרת פחד לחלוטין, ודי הדהימה את כולם בטיפוסים. היא התגלשה במגלשה תלולה במיוחד, והגיע למטה עם חיוך נצחון בכל פעם (וכמובן העלתה חיוך על פני כל מי שראה אותה).


בדרך חזרה עצרנו לעשות קצת קניות, או יותר נכון לעזור לאייל ונועה לעשות קניות...


אחה"צ אבי חיבר לאופניים של אייל את גלגלי העזר, ולא היה מאושר ממנו. די מהר הוא תפס את הרעיון, ונסע בשמחה עד שנהייה קר (לנו, אייל היה מוכן להמשיך לרכב עוד ועוד).

שבוע טוב לכולם
:-)

St. Patrick's Day

עוד סיבה למסיבה. היום נחגג כאן החג האירי לכבוד פטריק הקדוש. חג אירי? הכל ירוק!
מה זה הכל? ה-כ-ל! נכנסנו לגן שמקושט כמובן בירוק והרבה עלי תלתן, ואז הגיע הזעזוע הגדול. באמריקה כמו באמריקה. מה אוכלים? מאפה עם גבינת שמנת ירוקה (צבע מאכל)! חשבתם שזה גרוע? מה דעתכם על חלב ירוק? כן, זה מה שהילדים שתו (עוד נקודה לטובת הגנים בארץ. מצד שני, פעם בשנה לא מזיק).

אז מעבר לזעזוע הראשוני כל דבר זה סיבה למסיבה, אז למה לא? אפו עוגיות בצורת תלתן, ואח"כ החביאו אותן והילדים חיפשו. ראיתי שדוברי האנגלית די התלהבו (אחרי שסיפרו להם שהטרולים צבעו להם הכל בירוק, אפילו את הגבינה). אייל לא נראה לי ממש הבין. כשבאתי לקחת אותו הוא הראה לי שכל הירוק זה לכבוד החג. כששאלתי איזה חג? התשובה היתה: חג cookies.

אז לכל האירים, וגם מי שלא:
Happy cookies day

שכל הימים יהיו כמו היום

הלוואי וכל הימים יהיו כמו היום!

בבוקר זכינו לביקור של עידו וג'וד שחזרו אחרי שלושה שבועות בארץ, ונועה כבר נורא התגעגעה (גם אני). אז מכיוון שהיה מזג אויר מדהים (היום היה במדיסון יותר חם מאשר בישראל) בילינו חלק נכבד מהזמן בחוץ. היה קשה לנועה לראות את עידו נוסע ב"אוטו" שלה, אז הפתרון היה לעזור לו:


בצהריים, קצת לפני שהחבר'ה קמו, אבי שלח לי הודעה שאמנון מציע להיפגש לגלידה. בית הסטודנט של האוניברסיטה נמצא ממש על האגם, עם רחבה שבה שולחנות וכסאות ובימי הקיץ מלאה בחבר'ה ששותים בירה. חוץ מזה מוכרים שם את אחת הגלידות הטובות באזור. אמרתי למה לא? תוך 10 דקות אייל התעורר (עשיתי מספיק רעש, נועה היתה ערה עוד לפני). הצעה לנסיעה בטריילר של האופניים, עם קסדה שבסופה נפגוש את יונתן לאכול גלידה גרמה לזה שיהיה לא רק ער, אלא גם ערני ובמצב רוח טוב. נועה רק שמעה את המילה גלידה וישר התיישבה בכסא האוכל שלה. הקסדה שכנעה אותה לקום ולחכות לגלידה עוד קצת. תוך 10 דקות נוספות כבר היינו שלושתנו מחוץ לדלת. 20 דקות אחר כך, נפגשנו עם אבי וגם עם אמנון וענבל (ויונתן ואיתמר) ב- Terrace. חשבנו שמנה אחת תספיק לשניהם. אז חשבנו. די מהר נשלחתי לקנות מנה נוספת. פרסרים הילדים האלו...
בחזית של ה-Terrace יש מדרגות שיורדות לאגם. נועה, שלאחרונה מדברת בצירופי מילים נעמדה על המדרגה ואמרה: "גע-גע מים לקפוץ". די ברור מה הילדה רוצה לא? הפעם הצלחנו למנוע ממנה לקפוץ למים. אני בטוחה שלא ירחק היום שהיא תטבול בהם... ולכל הפולנים, לא לדאוג, לא מדובר במקום שאפשר לטבוע בו,זה מתחיל רדוד מאוד, מקסימום הרגל נרטבת.
מהקסדות הם לא הסכימו להיפרד, ככה שלפחות ידענו שגם אם יתרחקו קצת מאיתנו לא תהיה בעיה לזהות אותם.



בדרך חזרה כבר נראינו כמו משפחה מדיסונאית טיפוסית. אבי התכוון לרוץ הביתה אחרי העבודה (אך בגלל מזג האויר היפה רץ כבר באמצע היום) כך שהיה ללא אופניים. מצד שני, היו לו בגדי ריצה. אז הוא לבש אותם, ורץ פעם נוספת. אני רוכבת על האופניים עם הילדים, ואבי רץ לידנו. עוד יחשבו שאני ספורטיבית. בטח האנשים שעברו לידנו חשבו שזה ממש יפה מצידי לרכב לאט בקצב של אבי. מה שהם לא יודעים שאבי הוא זה שרץ לאט כדי להיות בקצב שלי... (יש נסיבות מקלות, גררתי שני ילדים ששוקלים יחד 25 קילו! ולא רכבתי כל החורף).

זהו? לא! הגענו הביתה, ולפני שהספקנו לפתוח את הדלת, הילדים כבר היו בחצר מאחורי הבית. אייל התקשה להיפרד מהאופניים של יואב שקיבל אתמול (תודה לאסף ודנה!), ככה שבעיקר עמד והסתכל על ילדים אחרים (הוא עוד לא רוכב כי עדין לא חיברנו גלגלי עזר) ונועה שיחקה לה. החצר היתה מלאה בילדים ששיחקו והורים שעומדים ומרוצים ממה שהם רואים. ממש הזכיר לי את הדשא במרכז טבעון, רק שכאן זה ממש מעבר לדלת הסלון. בהמשך ג'וד, יובל ועידו באו לביקר נוסף, והילדים שוב שיחקו יחד. היה ממש נחמד.


רק כשהשמש התחילה לשקוע ונעשה קריר נכנסנו הביתה לארוחת ערב.
כן ירבו ימים כאלו!

הזכרון של אייל

כבר מזמן שמנו לב שלאייל יש זכרון מדהים.
מזהה מקומות, זוכר דברים.

הנה כמה דוגמאות שהפתיעו אותנו (ממש לא כולן, היו עוד הרבה):

עבר כבר לא מעט זמן מאז ביקרנו במוזיאון במילווקי והוא מידי פעם שולף מהזכרון דברים שראינו שם.

שלושה חודשים בערך אחרי שהגענו הוא התחיל לדבר על המטוס שדוד אמיר בנה לו (מלגו), דבר שאכן היה.

לפני שבוע הוא ביקש ללבוש את "חולצת שחרונת" (לפני שעזבנו קיבל מתנה מיונתן ושחר מהגן שלו, חולצה עם תמונה של שלושתם). מכיוון שלא לבש את החולצה מאז ספטמבר (קצרה...) הופתעתי אבל נתתי לו. כשראה את התמונה, טרח "להלשין" לי שיונתן שפך לו בועות סבון על הסנדל (דבר שקרה אי שם באוגוסט כשנפגשנו בדשא). הפעם כבר די הופתעתי. אומנם יוצא לנו לדבר על יונתן ושחרונת מידי פעם, אבל החולצה לא הוזכרה ובטח לא זה שיונתן שפך את בועות הסבון...

והדבר שהכי הפתיע אותי וגרם לי לכתוב את הפוסט הזה קרה היום בארוחת הערב. אכלנו פיצה, ואייל אוהב שחותכים לו אותה ולאכול עם מזלג. פתאום הוא שואל אותי אם אפשר לאכול את הפיצה ביד כמו נטע. נטע? אין כאן במדיסון שום נטע, אין במשפחה... שאלתי אותו: "איזה נטע?" בשיא הטבעיות אמר "נטע של צביק" . אי שם בקיץ האחרון אכלנו עם נטע, רינת וצביק פיצה במרכז טבעון, הילד לא טועה... (אז רינת, אם את קוראת אותנו, לא שכחנו אתכם. בטח לא אייל. הוא גם הזכיר בעבר את החיות שצביק החזיק בפינת ליטוף ברמת הדסה).

אכן זכרון מדהים, ואני רק תוהה, לאור העובדה שעשינו מעבר לא קל, (בטח לא לילד שרגיל להתבטא ופתאום לא מבינים אותו) איזה דברים וזכרונות עוד הוא צובר בבטן...

אביב הגיע?

עושה רושם שהאביב הגיע. מזג אויר נפלא יחד עם המעבר לשעון קיץ עושה פלאים.

אתמול ביקרנו בגן החיות. המקום היה מלא בילדים מחייכים דבר שכבר עושה טוב. בכניסה לגן החיות קיבל את פנינו האריה, שלאחר סיבוב דאווין בשמש, קפץ אל הסלע הגדול שלו שנמצא באמצע המתחם, נעמד כמו מופסה, מלך האריות, והתחיל בסדרת שאגות לשמחת כל הילדים (ההורים התלהבו לא פחות). בהמשך ראינו את הטיגריס (שחזר מגלות מחוץ לגן החיות), את הקרנפים (שלא ראינו כל החורף כי היו במתחם מחומם- עוד סימן שהגיע האביב) ואפילו הפלמינגו היו בחוץ ולא במתחם המחומם. רק דובי הקוטב התחבאו במקום שלהם ולא היו בחוץ במים כמו בחורף, כנראה היה להם חם מידי...
לאחר שראינו את רוב החיות, התיישבנו לנו לפיקניק בשמש הנעימה. איזה כיףףףףףףףףףףףףףףףףף!

אחרי שנ"צ עוד שיחקנו בחצר עם נוגה ויואב שעברו במקום. מסביב ילדים רוכבים על אופניים שההורים הוציאו מהר מהמחסנים, ובכלל, אנשים מחייכים. ככה זה כנראה אחרי חודשים שכולם מכונסים בתוך הבתים.

היום הוזמנו לארוחת בוקר אצל חברים, ובדרך אליהם (ברגל) הספקנו לעבור בגן משחקים. בדרך חזרה הביתה אייל נורא רצה לשחק שוב בגן משחקים, רק שהשעה היתה כבר 14:30, שעה שבה בד"כ הם כבר מתעוררים משנ"צ, אז הבטחנו לחזור אחרי שיקומו. הבטחות צריך לקיים, אז אכן חזרנו, ומצורפות שתי תמונות. חידה: מה חסר בתמונות? (תשובה מתחת).


והתשובה: מעיל וכובע!!!!

פשוט כייף!

יריד זרעים, משחקיה ועוד

בנוסף לחגיגת פורים היה לנו סופ"ש נחמד.

למעונות של האוניברסיטה יש גינות, שניתן לשכור לשנה. אחרי שבקיץ השכנה הביאה לנו מידי פעם עגבניות מהגינה שלה, והטעם היה- של עגבניה! (להבדיל מבחנויות) החלטנו לשכור גינה כזו גם. ביום שבת בבוקר נערך יריד זרעים (seed fair) לכל שוכרי הגינות. מארגני היריד גייסו תרומות מחנויות/ חקלאים ועוד מקורות, ובמקום חילקו בחינם כמות עצומה של זרעים למגוון גידולים. השלל איתו יצאנו כולל: עגבניות, מלפפוננים, גזרים, צנוניות, תבלינים, תירס, מלון, אבטיח, אפונה, שעועית ועוד ועוד... לא רק היריד היה אטרקציה. בחוץ ירד גשם כל הבוקר, ואמרתי שנלך ברגל. באופן מפתיע אבי הוא זה שהציע שאולי בכל זאת ניסע באוטו בגלל הגשם, אבל מכיוון שאני יודעת מה יחסו של אייל לשלוליות, לא היה ספק בכלל. מגפי הגשם הירוקות האהובות, מעיל ומטריה, וככה נהננו גם מהדרך ליריד וכמובן מהיריד עצמו.

אחה"צ כאמור אירחנו לפורים ועל זה כבר פירטתי.

היום (ראשון) בבוקר פגשנו חברים במשחקייה מאוד נחמדה.

כשהחבר'ה התעוררו, בחוץ ירדו פתיתי שלג ענקיים. מכיוון שלא היה כל כך קר, שמחנו כשאייל ביקש לצאת החוצה. במשך שעה וחצי היינו כולנו בחוץ. כל הזמן הזה לא הפסיק לרדת שלג, אחרי מלחמת כדורי שלג (אבי הפסיד), בנינו יחד איש שלג שעומד לתפארת ליד דלת היציאה לחצר (ובטח ימס מחר כי הטמפרטורות יעלו). היה נחמד לגלות שפתאום כבר שש בערב, ועוד לגמרי אור בחוץ (כי הלילה עברנו לשעון קיץ), ככה שנכנסנו הביתה ישר לארוחת ערב.

הילדים הלכו לישון, ועוד סופ"ש נגמר לו.
שיהיה שבוע טוב לכולם.

חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים

מסיכות, רעשנים, שירים וריקודים...

מי שמכיר את אבי ואותי יודע, שאנחנו לא בדיוק הטיפוס שחוגג את פורים. מי שמכיר אותנו קצת יותר, יתקשה מאוד להיזכר מתי הפעם האחרונה שאחד מאיתנו התחפש.

דברים משתנים. אנחנו במדיסון הרחוקה, אין את הגן שעושה לנו את העבודה ומלמד את הילדים על פורים (יש! מצאתי משהו חיובי במערכת החינוך בארץ!), ובאופן מפתיע, אפילו אין יריד/ עדלאידע/ תהלוכת פורים לא במדיסון ולא באף עיר קרובה (בטח חוגגים בקהילה היהודית, אבל אין לנו קשר איתם בכלל).

כמו חגים אחרים, חשוב לנו שגם את פורים החבר'ה יכירו, אז אמרנו שנזמין כמה חברים לחגוג את החג, שיהיה לילדים שמח. מפה לשם, התקבצו אתמול (שבת) בביתנו הקט חבורה של 14 מבוגרים, 11 ילדים ו-3 תינוקות.
כבר ביום רביעי ניסיתי מתכון לאוזני המן בעזרתו האדיבה של אייל. ניסיתי להסביר לו למה קוראים להם אוזני המן. התחלתי להגיד שפעם היה איש רשע שקראו לו המן- באותו רגע אייל הודיע שהוא מפחד מהמן, ומאז הוא לא הוזכר יותר. סיפור המגילה יחכה קצת...
אחרי נסיונות של מתכונים שונים, עשיתי בחג הזה במצטבר יותר מ-200 אוזני המן, כמובן בהתאמה למקום ולקהל היעד, המילוי היה שוקולד או ריבה.
בשבת אחה"צ הגיעו כולם, רוב הילדים הגיעו מחופשים. למי שתהה אם התפוח נופל קרוב לעץ או רחוק ממנו, נוכל לספר שתחפושת הקוף כלל לא נלבשה, לעומת זאת אביזרים נוספים נלבשו לפני שהאורחים הגיעו, אך הוסרו מיד עם בוא האורחים הראשונים. אכן, גם אייל וגם נועה.

בסופו של דבר כולם הגיעו ואנחנו מקווים שגם נהנו. אנחנו לפחות מאוד נהננו. אייל ונועה התנהגו למופת למרות שלא היה צעצוע שנשאר במקום עד סוף הערב. הם אפילו מאוד לא רצו שהאורחים ילכו- נועה עמדה ליד הדלת וקראה בקול עצוב בשמות הילדים כשהם יצאו מהבית, אייל לעומתה קם היום בבוקר וישר הכריז שהוא רוצה שהחברים יבואו היום שוב.

אז מה היה לנו? ערב נחמד עם חברים, המון אוזני המן ועוד עוגיות שאנשים הביאו איתם (המטבח עדין נראה כמו מאפיה עם כמות העוגיות שיש כאן) וילדים שאולי יזכרו שמתחפשים גם בפורים ולא רק בהלואין.

עד לפורים הבא, הנה כמה תמונות (מזל שצילמנו את הילדים לפני שכולם באו).



חג שמח
:-)

טיול בוקר

כנראה שיש דברים שלא צריך ללמוד, כי פשוט נולדים איתם. אחד מהם הוא הצורך לדרוך בכל שלולית שרואים.

היום היה היום החם ביותר מאז שהגיע החורף. כבר כשיצאנו בבוקר לגן היה חם מהרגיל, ונועה לבשה רק גופייה דקה מתחת למעיל. אחרי תקופה ארוכה שבא יצאתי החוצה עם החבר'ה רק אחה"צ, שאלו הן השעות החמות של היום כאן, החלטתי שזה מזג אויר שבהחלט מתאים לטיול בוקר עם נועה.

לכבוד טמפרטורה של 12 מעלות (מעל האפס לשם גיוון), ויתרנו סוף סוף על מכנסי השלג (וגם על השכבה הנוספת מתחת למעיל). השכונה שלנו כל כך נחמדה, והכל כל כך קרוב, שלא צריך לקחת תיק ולא כלום (חוץ ממפתח לבית, שגם את זה אני לא בטוחה כמה הכרחי. תמיד אני מתלבטת אם יש צורך בכלל לנעול את הדלת). מגפיים, מעיל, כובע והופ- יוצאים החוצה. בערך חצי שעה של טיול בשכונה, כשנועה מובילה משלולית לשלולית. תחשבו שעד לא מזמן הכל היה מכוסה שלג, ועד לפני יומיים הרוב היה מכוסה קרח. מה קיבלתם? המון שלוליות! נועה פשוט רצה לה משלולית אחת לשניה, כאשר בכל שלולית היא בדקה מה הרדיוס הכי גדול אליו היא יכולה להשפריץ את המים. אם תהיתם פעם איך אפשר לעשות ילדים מאושרים? ש ל ו ל י ו ת ! !

אני מדברת רק על מזג אויר, נכון? ככה זה כאן. לא מזמן נשאלתי אם אני רואה קצת חדשות מקומיות. האמת? לא ממש. במהדורת חדשות מדברים לפחות 60% מהזמן על מזג האויר. אין להם כאן ממש חדשות חוץ מזה. דווקא השבוע כן ראיתי חדשות והיתה ידיעה מסעירה. נעצרה אישה על הטרדת המשטרה. היא התקשרה שלוש פעמים להתלונן על כך שבסניף מקדונלדס המקומי נגמרו הנגטס. אכן, חיים קשים.

אז באוירה אופטימית זו, שלעולם לא ייחסר נגטס במקדונלדס (עוד לא היינו). אמן!

גן

אייל התחיל ללכת לגן בתחילת ספטמבר. כבר בימים הראשונים מאוד בלט לנו ההבדל מהגן בארץ. קשה לי לתאר כי זה כל כך הרבה פרטים, אבל בימים האחרונים הדבר שוב בולט מאוד.
אחרי שהייתי כל כך גאה שהחבר'ה לא היו חולים בכלל במשך 5 החודשים הראשונים שלנו כאן.... כנראה שלא הייתי צריכה לפתוח את הפה. מאז נועה היתה חולה פעמיים ואייל שלוש. אולי זה שאני כותבת על העניין שוב יפסיק את רצף המחלות :-)

ואיך זה קשור לגן? מסתבר שיש כאן נוהג. ילד שלא מגיע לגן עד סביבות השעה 10, מתקשרים להורים לוודא שהוא בבית והכל בסדר (לא קשור לסיבת ההיעדרות, מחלה, חופשה, חייבים לוודא שיש מי שיודע איפה הילד נמצא). כמובן שכשהילד חוזר הוא זוכה ליחס בהתאם.
ומה בכל זאת גרם לי לכתוב על זה? היום אייל נפל בגן (ככה זה כשהולכים, סליחה, רצים עם סנפירים על הרגליים), וכנראה בנפילה נשך לעצמו את הלשון. כשהגעתי לקחת אותו, לאחר עדכון לפרטי פרטים (לא רצה קרח אז נתנו לו למצוץ קרטיב להפסקת הדימום) קיבלתי טופס. הזכיר לי את דו"חות התאונה בצבא... דף עם פירוט מלא, מתי איפה ולמה זה קרה, מה עשו וכו'... הכל מתועד כמובן אצלם ומבקשים שנעדכן בכל התפתחות. אולי זה קצת מוגזם, אבל לא היתה מזיקה התייחסות בחצי הרצינות למה שהילדים עוברים.

אחרי שבועיים ש"למדו" בהם על המדבר (נמאס לגננת מהקור, מן נסיון פסיכולוגי לחימום), הם עברו "ללמוד" על האוקיינוס. מדהים מה אפשר לעשות מצלחת חד פעמיות... לגזור חתיכה קטנה (גזרה) שתהייה הפה ויש דג, לחתוך לחצי, להדביק לחלק השטוח 2 רצועות של קרפ ויש מדוזה.... כל בוקר מחכות צלחות בצורה מתאימה על השולחן, הילדים צובעים ואח"כ תולים על הקיר על רקע כחול כמובן. הגן נראה כל כך שמח ומקושט, והכל מתעדכן כל שבועיים! כל כך פשוט וכל כך יפה! כמובן שהמשחקים בגן משתנים גם. בשבועיים של המדבר היו חיות מתאימות. אייל משום מה בחר להתחבר לנחש. כל בוקר כשהגענו זה הדבר הראשון שביקש. עכשיו עם המעבר לים בהתחלה הוא התחבר לתמנונים, אך ברגע שגילה את החכה ואת הסנפירים זנח את התמנון. מכיוון שבאחד הפרקים של ג'ורג' הסקרן (אחד מהגיבורים של אייל, לצד תומס הקטר) הוא צולל בעזרת סנפירים, אייל זרח מאושר כשראה אותם ולפי עדות הגננת מסתובב איתם כל היום בגן.

אחרי שבארץ לא הייתי שלמה עם הגן, והתלבטתי כן/לא להשאיר בגן, לפחות כאן אנחנו מאוד מרוצים ואין ספק לגבי ההמשך בגן הזה. מה גם שהמבנה בו הם נמצאים הולך לעבור שיפוץ בשנתיים הקרובות, כך שהם עוברים למבנה זמני שנמצא בערך 50 מ' מהבית שלנו, בשטח המעונות. משהו יותר נוח מזה לא יכולתי לבקש (שנה הבאה גם אייל וגם נועה ילכו לגן הזה).