שבוע ראשון בגן מאחורינו

הסתיים לו השבוע הראשון בגן.
בארץ רוב הגנים מתחילים את השנה בראשון בספטמבר. כאן, לכל מדינה יש את הזמנים שלה לגבי בתי הספר, ואילו הגנים- אין ממש חוק. כל גן והתאריכים שלו.
אייל ונועה הולכים לגן ששייך לאוניברסיטה, ולכן לוח השנה שלהם תואם את זה האוניברסיטאי. השבוע היה השבוע הראשון. בעצם, לא ממש שבוע.
ביום שני- הצוות התארגן.
ביום שלישי- היה "יום פתוח" במשך שעתיים אחר הצהריים, כדי שהילדים יכירו את הגננות והחברים החדשים.
ביום רביעי- התחיל הגן.
אנחנו נפרדנו בבוקר מסבא וסבתא שנסעו לשדה התעופה בדרכם הביתה לאחר ביקור של עשרה ימים, ורק אז המשכנו לגן. קודם הלכנו לכיתת ה"קואלה" של אייל. מחצית מהילדים היו איתו בקבוצה בשנה בעברה, את הילדים האחרים הוא פגש לעיתים קרובות בחצר וגם את הגננות הוא כבר הכיר. בכל זאת הוא לא כל כך רצה להיפרד, אבל ברגע שאמר שלום, הוא חייך ושיחק עם החברים הישנים/חדשים.
המשכתי עם נועה לכיתת ה"צ'יפמאנק". ידעתי שנועה מכירה את הכיתה, ושמחה ללכת לגן, ועוד יותר מתרגשת מתיק האוכל החדש שלה, אבל גם חששתי שהכל טוב ויפה כל עוד אני איתה אבל יראה אחרת כשאלך. מסתבר שהיא לא שמה עלי יותר מדי! חיכיתי קצת, היא שיחקה ומדי פעם העיפה מבט חטוף אלי. אחרי כמה דקות אמרתי לה שאני צריכה ללכת. היא אמרה בי, וזהו! אני לא קיימת יותר. חזרתי בצהריים. איך היה? היה לי כייף!!! מאז, כל מה שאנחנו שומעים: היה לי כייף! פאטי לקחה אותי לשירותים, היה לי כייף! התגלגלתי, היה לי כייף!
חמישי ושישי עברו להם, החבר'ה נהנים, ומי זוכר שפעם, מזמן, לפני שלושה ימים, עוד הייתי ימים שלמים עם נועה בבית וכבר מהצהריים המוקדמים גם עם אייל.
בשנה שעברה, בכל פעם ששאלתי את אייל איך היה בגן, התשובה היתה "לא כייף" ולא משנה כמה הוא שיחק, צחק ונהנה. אף פעם לא קיבלתי יותר פרטים.
אתמול, כששאלתי אותם איך היה, הם ממש נאבקו אחד בשני מי יספר ראשון, וכל אחד בתורו ניסה להשחיל משפט לפני שהשני יתחיל.

כמה שקט יש כשסומכים על הגן והגננות!

שנה קלה ומוצלחת לכל מי שמתחיל גן/ בית ספר בשבוע הבא :-)

שנה חלפה, שנה באה...

לא להאמין, אבל אנחנו כאן כבר שנה!
בימים האחרונים אבי ואני חושבים המון על השנה הזו, מנסים להבהיר לעצמנו את המצב, מה אוהבים יותר? מה פחות? רוצים לחזור (זה הנושא היחיד לגביו אנחנו לא מתואמים...)? מתי לחזור?
הראש מלא במחשבות, וגם התחלתי לכתוב פוסט שמהווה מעין "סיכום שנה" עבורנו בעיקר, לגבינו, לגבי הילדים ועל השנה האחרונה בכלל.
בינתיים הפוסט הזה יחכה לו בטיוטות... אולי יום אחד גם יהיה לי אומץ לפרסם אותו...

בינתיים אנחנו כאן. אתמול ניצלנו את העובדה שההורים שלי כאן בביקור וישנים בבית צמוד אלינו, ויצאנו! כן, פעם ראשונה מאז שהגענו! גם יציאה פעם בשנה זה משהו...
מחר נחגוג לנועה יומולדת שנתיים עם החברים, ובשבוע הבא אייל יתחיל ללכת בגן לכיתה של הקואלה, הכיתה של ה"גדולים", ונועה לעומתו, תלך לראשונה לכיתת ה"צ'יפמאנק", זו שאייל היה בא בשנה האחרונה, אחרי שנתיים שהיתה בבית.
אני אתחיל ללמד פעם בשבוע עברית חבורת ילדים אמריקאים (מי היה מאמין שאני אהיה מורה?? בסוף), ולגבי הבקרים עוד לא ממש התחלתי לחפש משהו... זה יקרה ברגע שהילדים יקלטו בגן.
ואבי? ממשיך לכתוב מאמרים בקצב. מבחינתו, כי זה מה שהוא יודע לעשות, טוב בו, ולזה משלמים לו. מבחינתי? כי זה יכול להגדיל את הסיכוי למצוא משרה בארץ בזמן הקרוב (ואם תחזרו לחוסר התאום בפסקה הראשונה, נחשו מי חושב מה?).

בינתיים נמשיך לטייל ולנסות למצות את הטבע המדהים שפה לפני בוא החורף, בו נסתגר חזרה בבית.

אוכל

היום היה בסימן אוכל.

זה התחיל בנסיעה לגן, בנסיון לקבל עזרה מאייל ברעיונות לארוחות. עזרה לא קיבלתי אבל שיחה נחמדה, בהחלט כן.

אני: אייל, מה אתה רוצה לאכול מחר?
אייל: לשתות שוקו.
אני: בסדר, אבל איזה דברים אתה אוהב לאכול?
אייל: כל מיני דברים מתוקים אבל הם לא בריאים.
אני: אז איזה דבר בריא אתה רוצה לאכול?
אייל: לא משנה. מה שיוצא אני מרוצה.

זה המשיך בארוחת צהריים. אני מכינה לנועה ולי אורז עם תבשיל הודי. נכון שלי כל דבר חריף, אבל נראה לי די תמוה שאני הייתי זקוקה לכמה כוסות מים ליד האוכל, ונועה רק ביקשה עוד (מהתבשיל, את האורז היא אכלה בנפרד).

ואז גם נזכרתי בטלפון שקיבלתי מקרן, לפני שביקרנו אותם. היא רצתה לדעת אילו דרישות יש לילדים שלי לגבי אוכל לפני שהיא הולכת לקניות. אמרתי שהם יאכלו מה שיהיה בבית, לא צריך שום דבר מיוחד.

וכל מי שמכיר אותי וענייני אוכל, יכול רק לתהות- איך יצאו לי ילדים כאלו??????
אני יודעת שלא מגיע לי, אבל מה איכפת לי!

נועה בת שנתיים

נועה כבר בת שנתיים, לא יאומן איך שהזמן טס.

את החגיגה עם החברים נקיים בהמשך. בינתיים, מכיוון שהילדים הגיעו לגיל שהם מבינים ונהנים מזה כייף לעשות יום הולדת משפחתי.
קמנו כרגיל בבוקר, וכשנועה ירדה לסלון חיכה לה "כסא יומולדת" עם מתנות ובלונים. אייל שמח כשנועה נתנה לו לפתוח את המתנה שהוא קנה "לה" (משהו שהוא מאוד רצה מהחנות ולא עזב אותו כל היום. מזל שלנועה זה לא מזיז עדיין).

אחרי ההתלהבות מהמתנות (אבל בעיקר מהבלונים) התיישבנו לאכול ארוחת בוקר וראינו שפשוט חושך בחוץ. בדרך כלל בשעה הזו כבר הכל מואר כמו באמצע היום.

היה גשם מטורף, שבהמשך הוביל גם להפסקת חשמל (זה קורה גם כאן מסתבר). אחרי שראינו שהחשמל לא חוזר (והגשם לא מפסיק לרדת) יצאנו לסידורים ואכלנו בחוץ במקום מאוד מוצלח לילדים (שבו היה חשמל...). כשנכנסנו למסעדה בחוץ ירד גשם. כשיצאנו כבר היתה שמש חזקה וחם ולח.
כשחזרנו סוף סוף יכולתי להקציף את הציפוי לעוגה, וכשהילדים קמו משנת הצהרים אכלנו את העוגה.

ברור לי שאני לא אובייקטיבית, אבל היא פשוט מדהימה!

בערב בילינו עם חברים וכך הסתיים לו יום ההולדת.

ואם כבר כתבתי פוסט, הנה עוד כמה תמונות מהשבוע האחרון.
באחת מארוחות הערב אייל סיים לאכול. ואז הוא החליט שבעצם הוא עוד קצת רעב, אז נועה התנדבה להאכיל אותו.

וזה כשאבי החליף לי צמיגים לאופניים, ואייל ועוד חבר הבינו שמצאו אוצר.

מי צריך לקנות צעצועים?

ביקור ספונטני בקנדה

בתחילת יולי קיבלנו "שכנים" חדשים. טוב, לא ממש שכנים אבל יחסית לנופית קנדה קרובה מאוד. אחרי שכמעט שנה לא ראינו את בני הדודים, ידענו שהעובדה ש(חלקם לפחות) התקרבו אלינו פיזית תאפשר להיפגש סוף סוף. לפני שבועיים בערך אבי שם לב שמבחינת העבודה יש לו אפשרות לקחת חופש בשבוע האחרון של יולי ולא ברור מתי תהיה הזדמנות נוספת. ביררנו עם נדב וקרן אם אפשר לנחות עליהם רק שבועיים אחרי שהגיעו לקנדה, ואחרי קבלת האישור התחלנו לבדוק מה האפשרויות. היה לנו די ברור שניסע באוטו. בגלל שמדובר ב-16 שעות נסיעה, תכננו מסלול ככה שגם נראה משהו בדרך, והתכוונו לצאת לדרך בשישי אחר הצהריים. כבר היו לנו מפות והכל היה מסודר, עד שביום חמישי בערב חברים שכנעו אותנו שזה די מטורף לנסוע, ואולי אפילו יותר כלכלי לטוס. החלטנו לטוס. מצאנו טיסה. עד שהזמנו את הכרטיס המחירים קפצו. החלטנו לדחות את הנסיעה לאוקטובר וכבר הודענו לקרן שלא נבוא. שגענו אותם עוד קצת, ובסוף, בחמישי בלילה הזמנו כרטיסי טיסה ליום ראשון!

קמנו מוקדם בבוקר ונסענו למילווקי. משם טסנו לברלינגטון (ורמונט, צפון החוף המזרחי), שכרנו רכב ונסענו כשעה צפון מערבה, למדינת ניו-יורק, שם ישנו. למחרת בבוקר טיילנו בפארק האדירונדקס (צפון מדינת ניו-יורק) בקניון מקסים.

לאחר הטיול נסענו לאוטווה, קנדה. לא תפסתי את קרן בטלפון (הייתי אמורה להודיע מתי בדיוק נגיע) ככה שבארבע פשוט חנינו לפני הבית שלהם, בדיוק כשהם יצאו לכיוון בריכה קרובה כדי להאכיל את הברווזים. הילדים מאוד מאוד שמחו להיפגש, ואחרי חיבוקים הלכו יד ביד לכיוון הברווזים.

רק כדי לראות את החיוך של אייל למראה בני הדודים היה שווה להגיע. את עמית ממש לא הכרנו (הוא קטן מנועה בארבעה חודשים, ככה שכשעזבנו עוד היה ממש תינוק), אבל שלושת הגדולים לא כל כך השתנו ואייל ממש הכיר אותם. אני מניחה שנועה לא זכרה אותם מהארץ, אבל שיחות הסקייפ בהחלט עזרו והם לא היו זרים לה.

למחרת בבוקר טיילנו באחד הפארקים בקרבת העיר. נסענו כדי לראות את המשפחה, ולכן לא כל כך היה חשוב לנו מה נעשה, העיקר להיות ביחד.
הנה כמה תמונות מהטיול. ניסינו לצלם את כל החבר'ה יחד, אבל לתפוס שישה ילדים בגילאי שנה וחצי עד שתים עשרה כשכולם מחייכים זו... לא משימה קלה.

ניצלנו את ההזדמנות כדי להצטלם תמונה משפחתית סוף סוף. בטיול הקודם, כל פעם שנתנו את המצלמה למישהו, אייל ונועה סירבו בתוקף להסתכל עליו. עכשיו יובל היה הצלם ואיתו הם שיתפו פעולה.

ביום האחרון, בתיאום מושלם, כל הבנים לבשו כתום לטובת מקורותיהם ההולנדים (ואם לא הבנתם, זה היה מקרי לחלוטין!).
בטיסה חזרה מיד לאחר הנחיתה נועה ביקשה לשירותים. הדיילת שישבה לידנו (היינו שורה אחרונה) אמרה לאבי ברגע שהמטוס עצר שירוץ קדימה כי רק שם יש שירותים. אתם יודעים איך זה, בשניה שהמטוס עוצר כולם נעמדים. ברגע שכולם נעמדו הדיילת לקחה את המיקרופון, והודיעה שהיא מבקשת מכולם לפנות את המעבר כי יש ילדה קטנה שצריכה להגיע לשירותים. אתם יכולים לדמיין את החיוך של כולם כשאבי חלף על ידם. אני חושבת שפינוי הדרך היה יעיל מזה שאמבולנסים זוכים לו...

חזרנו הביתה עייפים, אך מאוד מרוצים. היה מאוד מוצלח חוץ מפאשלה אחת ענקית. קרן כתבה בבלוג שלהם שיש בחנות לידם החל-סלאח (מי שלא יודע מה זה, שיתבייש. אני לא הולכת להסביר) והיה ברור לנו שנקנה מלאי, ו... שכחנו! אם נגיע בקרוב שוב לקנדה תדעו מה הסיבה...

קישואים, קישואים ועוד קישואים

למישהו יש מתכון?

פעם כתבתי פה על יריד הזרעים בו חילקו חינם זרעים לבעלי הגינות.
היו בין היתר סוגים שונים ומשונים של קישואים.
כשזרעתי את הזרעים בגינה רציתי מגוון של סוגים, וגם הייתי בטוחה שהרוב לא יצליח אז הייתי נדיבה...
ומה קורה כשזורעים במרווחים קטנים ממה שמומלץ?
למרות שדיללתי לא מעט מהשיחים, עדין השיחים שנשארו צפופים מידי וכך קורה שמפספסים דברים. אני משתדלת פעם ביום או יומיים לקפוץ לראות מה קורה שם. היום להפתעתי גיליתי זוקיני שהגיע למימדי ענק מכיוון שלא ידעתי בכלל על קיומו.

אז אם יש למישהו מתכון מומלץ לקישואים (פרט ללחלק לשכנים כי זה גם קורה) תרגישו חופשי לשתף אותנו.

נועה

החלטתי שהפעם מגיע לכל נושא פוסט משלו, ובמיוחד לנועה.
מכיוון שנועה מאוד מפותחת (אמרה האמא האובייקטיבית) חשבנו שזו הזדמנות טובה לגמול אותה מחיתול לפני שיתחיל הגן.
התארגנו כך שאבי יוכל להביא את אייל לגן וגם להחזיר אותו כדי שאצטרך לנקות כל היום רק את הבית ולא את האוטו...
ביום שני הורדתי לה את החיתול, ומה נגיד? מעולם הרצפה בבית הזה לא היתה נקייה יותר. אני חושבת שכל עשר דקות בערך ניקיתי אותה...
זה היה ביום הראשון בלבד. כבר מהיום השני היה שיפור מדהים.

לא אלאה אתכם בפרטים. עברו להם ארבעה ימים, וביום החמישי, הילדה מסרבת לסיר. מעכשיו רק שירותים!

נכון, עדין יש שימוש בחיתול (בלילה בלבד), אבל אחרי שלוש שנים ושבעה חודשים שבהם לא היה יום שלא החלפתי בו כמה וכמה חיתולים, אין מאושרת ממני (וגאה. פולניה או לא?).

סופ"ש אמריקאי במיוחד

כנראה שעדין לא קלטתי שאנחנו גרים באמריקה ולפעמים נדמה לי שאני חיה בסרט.
כל פעם מחדש שאני נתקלת במשהו אמריקאי טיפוסי אני די מופתעת שזה כמו בסרטים. לא יודעת למה, אבל כמו שאומרים לילדים על הרבה דברים שזה לא באמת אלא רק בסיפור, כנראה שכל מיני דברים נתפסו לי בראש כ"רק בסרטים" ולא בחיים האמיתיים. אז זו המציאות.

במהלך השבוע האחרון התקיים במדיסון Dane County Fair, וחברים אמרו שכדאי מאוד ללכת עם הילדים. היריד נפתח כל יום רק בצהרים ונמשך עד חצות. כשקמנו בבוקר גילינו שנועה הכינה לנו הפתעה לסוף השבוע, חום גבוה, ככה שהיא יצאה מהתכניות. בבוקר אבי רכב עם אייל באופניים לאחד הרחובות המרכזיים בעיר (State St) שבו היה גם סוג של פסטיבל המתרחש פעם בשנה ובו כל החנויות מוציאות לרחובות סחורה רבה בחצי מחיר. כיאה לכל מה שקשור לקניות האמריקאיים עושים מזה חגיגה של ממש. כשאייל קם משנת הצהריים לקחתי אותו ליריד. אחרי התעכבות ליד פרות רבות שהיו שם בתצוגה ראינו תחרויות של סוסים (לא ממש הבנו מה היה שם), המשכנו להאכיל עזים ולַמוֹת, לרכב על פוני ואז הגענו לאזור המתקנים. תחשבו יריד שרואים בסרטים (למשל בסרט Big) וזה מה שהיה שם. אמריקאים מגודלים מסתובבים עם שקיות פופקורן עצומות ביד אחת ובובות ענק שזכו בהן בדוכנים ביד שניה. אנחנו הלכנו לכיוון גלגל הענק ושם פגשנו את כיילב, חבר של אייל מהגן. בהמשך הם עלו על עוד המון מתקנים בעצמם והרגישו גדולים. מצלמה לא לקחתי אז תאלצו להאמין.

ביום ראשון נועה הייתה עדין עם חום. את הבוקר העברנו בעיקר בבית כשאייל בא לעזור לי קצת בגינה. אחרי הצהריים הבנים נסעו למשחק בייסבול (אמריקאי או לא?) של הקבוצה המקומית. אבי קבע מראש ללכת עם חברים, ובמקרה, כשדיברתי עם ג'ורדן, אבא של כיילב בערב ביריד, הסתבר שגם הם הולכים למשחק עם עוד חברים (שהם שכנים שלנו). כולם קבעו להיפגש יחד בכניסה והעבירו אחר צהריים בבילוי האמריקאי הלאומי. הקבוצה של מדיסון, ה- Mallards (איזשהו ברווז) משחקת רק בקיץ בליגה נמוכה, משהו כמו ליגה א' בכדורגל בישראל. השחקנים הם סטודנטים בקולג'ים שעושים השלמת הכנסה בקיץ. כמה אנשים באים לראות משחק כזה?

(וכאן המקלדת עוברת הלאה)
6000, איצטדיון מלא. בייסבול הוא משחק איטי משהו, אז הקהל מעביר את הזמן בזלילה וסביאה. דייב, חבר מעבדה שלי אומר שהוא הולך למשחקים האלה מדי פעם רק כדי להשתכר כי רמת המשחק, אפעס, לא משהו. מההיבט הקולינארי, ראינו בדיוק מאיפה מגיע בשר החזיר ללחמניות: היה שם חזיר שלם על האש, משופד מאף ועד טוסיק. בעהה. הקהל, כמו בהרבה אירועי ספורט כאן מורכב ממשפחות ולא מערסים. יש שלושה מגרשי משחקים לילדים (שאפשר לראות מהם את המגרש) והמון מתנות והפעלות. אייל נתן כיפים לקמע של הקבוצה, ברווז ענק, וזכה בצפצפה בעלת צליל מרגיז במיוחד מהברווז האמור , ובכדור בייסבול.

לסיכום,
שני כרטיסי כניסה: 15 דולר
בראט בשבילי: 3 דולר
אוכל לאייל: חינם
והחיוך הזה:


פרייסלס!

(אה, והמלארדס ניצחו 12 - 8)

כל ההמצאות הטובות התגלו במקרה

סוף השבוע האחרון היה עמוס מהנה במיוחד.

התחזית אמרה שבשבת יהיה מזג אויר יפה ובראשון גשום. לאחר שבשבת גילינו שכל החברים עסוקים או נשארים קרוב לבית, לא ויתרנו ונסענו שוב לאגם החביב עלינו, הפעם מצויידים בגלגל ומצופים לילדים (וללא המצלמה. ככה זה כשחוזרים למקום שכבר היינו בו יותר מפעם אחת). אייל נהנה מאוד במים ולא רצה לצאת. מכיוון שהוא ישב בגלגל הוא לא הרגיש את הבדלי הטמפרטורות ככל שנכנסים עמוק יותר. אבי לעומתו הרגיש ועוד איך, אך מי יגיד לא לילד שמבקש כל כך יפה עם חיוך גדול? נועה הסתפקה הפעם בחפירות בחול ובלעשות עיניים לכל מי שרק אפשר.

הגענו הביתה לקראת שלוש. נועה מיד התעוררה ואייל המשיך במיטה את השינה שהתחילה בנסיעה. בסביבות ארבע קיבלנו טלפון מחברים שהם נוסעים לפארק עם המזרקות (שגם בו כבר ביקרנו יותר מפעם אחת). נגיד לא? הערנו את אייל, הוא לבש בגד ים אחר (כי זה מהבוקר עדין רטוב מן הסתם) ונסענו לשם. פגשנו את רוב חברינו הישראלים, וגם שתי בנות מהגן של אייל, שברגע שראו אותי שאלו איפה הוא ורצו לקרוא לו. היה נחמד לראות איך הוא משחק איתן.

ביום ראשון מזג האויר היה טוב מהצפוי. לא כל כך היו לנו תוכניות. מבט מהיר ברשימת הפסטיבלים של הקיץ הראה כי במילווקי (שעה וחצי נסיעה) חוגגים את יום הבסטיליה בפסטיבל צרפתי. מכיוון שעוד לא ביקרנו שם בדאון-טאון זו היתה הזדמנות טובה. כשהגענו למילווקי, עוד בכביש המהיר נרשם עומס תנועה חריג. חשבנו שזה בגלל משחק הבייסבול רק שהעומס נמשך גם אחרי המחלף של האצטדיון. ברגע שנכנסנו לעיר ראינו שכל המדרכות עמוסות במשפחות שיושבות עם צידניות לצד הכביש ומחכות. החנינו את האוטו ו... הצטרפנו. חיכינו עם ההמונים. ההבדל הוא שהם ידעו למה הם מחכים ואנחנו לא, אבל אם כולם שם, כנראה יש סיבה. הפסטיבל הצרפתי יחכה...
אומנם חיכינו יותר משעה, אבל אחרי שהתמקמנו (איפה שהצלחנו למצוא מקום פנוי בצל כי הכל היה עמוס וצפוף), גילינו שבקצה הבניין שלידו עמדנו, מחלקים חינם כפרסומת פופקורן, צמר גפן (סוכר על מקל, כזה של יום העצמאות), בלוני הליום ובקבוקי מים. זה מאוד עזר להמתנה הארוכה בהתחשב בזה שבאנו לביקור קצר בפסטיבל.
אמרנו שהדברים הטובים מתגלים במקרה? גילינו כי אנחנו מחכים ל- Great Circus Parade. נשמע מבטיח וכך גם היה.
כך נראה אחד הרחובות לפני תחילת המצעד:

ברגע שהכביש נסגר, כולם התפרסו לכיוון הכביש עד כמה שהתאפשר, ומיד רצו לכביש עם גירים והתחילו לסמן עיגולים. ראינו גם אישה אחת עם ערימת שטרות ירוקים ביד ורושמת כל מיני דברים. זה התחיל להיראות כמו הימור אבל לא ממש הבנו מה קורה שם.

המצעד התחיל. היו לא מעט ליצנים ולהטוטנים אחרים, אבל בעיקר המון כרכרות מובלות על ידי סוסים. חלק היו כרכרות עתיקות, חלק הובילו בעלי חיים (התעללות בחיות אבל זה נושא אחר) ורובן הגדול נשאו נגנים.

ואז, הבנו סוף סוף מה פשר העיגולים. מחיאות כפיים סוערות קיבל הסוס הבא, ובעיקר קריאות שמחה של בחור אחד שישב לפנינו:

וכיאה לאמריקאים טובים, בסוף המצעד צעדו מנקי הרחוב שיצאו עם חביות מלאות הודות לסוסים:

ואחריהן, לשמחתו של אייל... הידד ליעילות, צי מכוניות טיטוא שולבו כחלק מהמצעד וגם הכביש חזר לקדמותו (והיו המון סוסים):

נועה הראתה סימני עייפות כבר במצעד (בכל זאת, הוא נמשך שעתיים וחיכינו יותר משעה עד שיתחיל):

אחרי המצעד עשינו סיבוב זריז בפסטיבל הצרפתי שהיה עמוס בכל מי שבא למצעד. בערב כשראינו חדשות התברר שהיו שם עשרות אלפי אנשים.

חזרנו עייפים אך מרוצים (מאוד!).

ועוד שתיים אחרונות כי אני חייבת.

(כן, זו היה יום הולדת מאוד מוצלח. תודה לכל המברכים)

כל מיני...

נראה לי כאילו עבר נצח מהפוסט הקודם. בפועל זה רק שבוע וחצי...

חזרנו לשגרה. כבר שבוע לפני יום העצמאות כאן היו הזיקוקים הראשונים (כי מסתבר שיותר זול לשכור את הפארק שבוע מראש מאשר בתאריך עצמו). אז על הזיקוקים הראשונים ויתרנו עקב עייפות יתר של הילדים. מחשיך כאן רק בסביבות תשע וחצי, ככה שהזיקוקים התחילים לפחות בעשר.
חשבנו איך לבלות את יום העצמאות (מבחינתנו סופ"ש רגיל). בעקבות משהו שהיה לנועה ברגל (דלקת. קצת אנטיביוטיקה והכל בסדר) לא רצינו ללכת איתם לאגם כי העדפנו שהיא תשאר עם נעליים סגורות, אז החלטנו לטייל ליד אחד האגמים שכבר היינו בו כמה פעמים (דווילס לייק), אבל תמיד נשארנו בחוף. בחרנו במסלול שמטפסים בו כדי לראות סלע שעומד הפוך (נקרא balanced rock). אייל טיפס את כל הדרך (ורצה להמשיך עוד) ונועה היא ככל הנראה המטפסת הצעירה ביותר שטיפסה שם (כמעט את כל הדרך) וזכתה לחיוכים מכל מי שבא מולנו (או שעקף אותנו) :-)

אחרי שחזרנו הלכנו לאיזה אירוע בשורווד-הילס, הכפר שצמוד למעונות (מעין מובלעת עצמאית בתוך מדיסון). התכוונו ללכת לשם גם כדי לראות את הזיקוקים בלילה, אבל אחרי הטיפוס של הבוקר, וללא שנת צהריים, לא נשאר למי להראות את הזיקוקים.

אתמול חנכנו את הבריכה עם חברים ונועה ואייל היו מאוד מרוצים למרות שבכלל לא היה כל כך חם...


והיום? הלכנו לגינה. זה השלל:


גאה להגיד שבשלושת השבועות האחרונים מאז שחזרנו מהטיול לא קנינו חסה. אבי היה אמיץ לאכול את הצנוניות החריפות מאוד שגדלו לנו. בינתיים האפונה היא לנשנוש בלבד אבל אני מקווה שבקרוב יהיו כמויות רציניות יותר, והיום אכלנו לראשונה קישוא מהגינה!
מי יודע, אולי נפתח עסק גננות בארץ (אם רק יהיו מים להשקות איתם).

עכשיו באמת חוזרים לשגרה

מהטיול חזרנו ביום רביעי בערב. בשישי כבר הגיעו סבא וסבתא (ההורים של אבי) לביקור.

הילדים קיבלו אותם בצורה מדהימה. כנראה מנפלאות הסקייפ. לזרים הם מגיבים בחשדנות בפעמים הראשונות שהם פוגשים. טבעי, לא? אך מכיוון שאת סבא וסבתא הם רואים בסקייפ, כנראה שזה אכן עובד והם כלל לא היו זרים למרות שכמעט שנה (ליתר דיוק עשרה חודשים, מי היה מאמין שהזמן יעבור כל כך מהר) לא נפגשו.

אז מה היה לנו?
טיול בשוק האיכרים במדיסון שכלל אכילת תותים טריים.
נסיעה למילווקי למוזיאון. אייל היה חייב להראות את הדינוזאור ששואג וכמובן את חדר הפרפרים.
באחד הימים אחה"צ הלכנו לפארק בו יש מזרקות וכל ילדי העיר נהנים מהמים. אייל מידי פעם באמת רץ בין המזרקות, אבל גם אייל וגם נועה נהנו במיוחד להשתולל מסביב למזרקות.

בוקר ארוך במוזיאון הילדים במדיסון, בו לא היתה פינה שלא נבדקה. אייל עבד עם המנוף, ושניהם "בישלו" ,"עבדו בגינה" ושיחקו עם עוד המון דברים.

בקיץ, בימי רביעי אחה"צ התזמורת של מדיסון מנגנת בכיכר המרכזית (סביב בנין הקפיטול), והחל משעות הצהרים כל המדשאה שמסביב מתמלאת באנשים שמגיעים לתפוס מקום. גם אנחנו היינו שם. אומנם לא מצוידים ביין וגבינות כמו רוב המקומיים, אבל היינו ערוכים היטב.

ביום חמישי שי (אח של אבי, המכונה בפי הילדים, דוד שי) הצטרף.

בשישי בבוקר נסענו לאחד האגמים בו יש חוף חולי נחמד, והעברנו יום כייפי.

הגיע שבת והביקור נגמר. היה אינטנסיבי אבל כייף!

בשבת חגגו במעבדה של אבי פרידה מבחור ארגנטינאי שסיים את הדוקטורט. איך חוגגים? נפגשו בבוקר בבית החווה של המנחה לבראנץ', בהמשך טיול/ שכשוך במי נהר הויסקונסין, ובערב אסדו של מגוון בעלי חיים באדיבות הארגנטינאי שעוזב. אנחנו נפרדנו מהמשפחה, ולכן הצטרפנו רק לקראת ארוחת הערב. המנחה של אבי גר בבית חווה, ויש להם תרנגולות שנועה נהנתה לרדוף אחריהן. היה נחמד מאוד ומכיוון שרק אחרי תשע מתחיל להחשיך לא שמים לב לשעה ועזבנו רק לקראת עשר (בלילה). גם נועה וגם אייל התנהגו למופת למרות השעה.

זהו. עכשיו באמת אפשר לחזור לשגרה. אממ... כל השבוע יהיו כאן זיקוקים לקראת יום העמצאות האמריקאי. מעניין איזו שגרה זו תהייה.

שבוע טוב לכולם.