שיקגו

שוב עבר פרק זמן ארוך יחסית מהבלוג הקודם. מצד אחד, אני לא כותבת הרבה כי אין על מה. מצד שני, כשאני כבר מתיישבת לכתוב, אני לא יודעת מאיפה להתחיל...

השגרה ממשיכה לה. בינתיים נועה ואייל היו חולים. כל אחד מהם, בתורו כמובן, היה משהו כמו 4-5 ימים עם חום גבוה. כן שפעת? לא שפעת? כן חזירים? לא חזירים? זה באמת משנה? העיקר שעכשיו כולם בריאים. סוף השבוע האחרון היה ארוך במיוחד בגלל חג ההודיה. ארבעה ימים שלמים ברצף בבית. מצד אחד, זה חג אמריקאי לגמרי ללא קשר לשום דת, כך שאין מניעה לחגוג אותו. מצד שני, הלו? אנחנו (עדין) ממש לא מרגישים אמריקאים. מה הקשר שלנו לחג הזה?
התכנון המקורי שלנו היה לנסוע לסיינט לואיס, שש שעות דרומה מכאן. זוהי עיר חביבה, עם שלל פעילויות לילדים, במרחק נסיעה סביר, ומזג האוויר יותר נעים (או פחות קר). ברגע שנועה התחילה עם המחלה, אבי ואני החלטנו לחכות עם הזמנת הכרטיסים, כי היה ברור שהמחלה של אייל היא עניין של זמן. יום לפני תחילת החופש היה היום הראשון בו אייל היה ללא חום. מגוון שיקולים של הרגע האחרון הביאו לשינוי היעד מסיינט לואיס לשיקגו. תצחקו, אבל השיקול העיקר היה שעדין לא קר כל כך ואפשר לטייל בשיקגו, ואת סיינט לואיס כדאי לשמור לימים קרים יותר, כך שנרוויח יותר מהנסיעה דרומה. מה הכוונה לא קר מספיק? טמפרטורות מעל האפס! שום דבר שמעיל טוב, כובע וכפפות מתרגשים ממנו.

יחי האינטרנט! ברביעי בלילה הזמנו מקומות לחמישי ושישי במלון במיקום ממש מרכזי. טיפ קטן למי מכם שנמצא גם בארה"ב ואולי עוד לא יודע (כי לנו גילו רק עכשיו). אם אתם נוהגים להזמין חופשות דרך הוטוייר או פרייסליין, יש פורום מיוחד ברשת שבו אנשים כותבים איזו מלונות יצאו להם או איזו הצעה הם נתנו שהתקבלה (בהתאם לאופי האתר) וכך ההזמנה מושכלת יותר. מי שלא הבין מילה מהמשפט האחרון, זה בסדר, אפשר להמשיך :-)

יצאנו לדרך בנחת בחמישי בבוקר. אחרי יותר משנה כאן הילדים התרגלו לישיבה באוטו, וה-DVD שהבאנו איתנו למקרה הצורך אפילו לא הוצא מהאריזה. ביום חמישי ביקרנו ב- Field Museum , מוזיאון טבע ענק שכיסינו רק חלק קטן ממנו.

לאחר מכן צעדנו חזרה לאורך חוף לייק מישיגן לכיוון המלון. חברים שביקרו בשיקגו בחג ההודיה לפני מספר שנים סיפרו שבערב הכל היה סגור. אחרי צעדה של שעה וחצי הם אכלו מקדונלדס בתחנה המרכזית. אי לכך, הצטיידנו בבית מראש בארוחת ערב. הרגשתי כאילו אני מתארגנת לקמפינג באמצע שום מקום ולא כאילו אני נוסעת לעיר גדולה, אבל אחרי הצעידה למלון, כשבכל זאת, לא היה חם בחוץ, היה מאוד מוצלח לשבת בחדר ולאכול ארוחת ערב ולא להלביש שוב את הילדים בכל השכבות ולהתחיל לחפש מקום.
למחרת בבוקר נסענו ברכבת ל- Shed Aquarium. אמנם היינו שם לפני כמעט שנה, אבל זה מקום שאפשר לחזור אליו שוב ושוב.

זה הנוף שראינו בערב הקודם כשיצאנו מהמוזיאון:


וממש לא רחוק משם, כך זה נראה בבוקר, לפני הכניסה לאקווריום:

בביקור הקודם ההופעה לא היתה ולכן זה הדבר הראשון שהלכנו לראות. הופעה של אריות ים, פינגווינים, בז, בלוגות ודולפינים כמובן. נועה די מהר מיצתה, אבל אייל לעומתה לא הפסיק לחייך כל ההופעה. בהמשך גילינו עוד הרבה דברים שלא הספקנו לראות בביקור הקודם, ובסופו של דבר בילינו שם כחמש שעות.

נועה כשעוד ישבה בהופעה:

זוהי הבלוגה למי שלא מכיר:


זה באזור שבנוי כמו מושבה של פינגווינים והילדים מתלבשים ומשחקים. אפשר לראות שביום הזה נועה שיתפה יותר פעולה עם המצלמה:


בחמש דקות הנסיעה באוטובוס חזרה, שני הילדים נרדמו. אמנם שלפנו ממעמקי המחס את העגלה למקרה שמישהו מהם יתעייף, אבל רק ילד אחד נכנס אליה. מה עושים? נכנסים לסניף בורדרס (חנות ספרים) הקרוב, ומשכיבים את החבר'ה על הרצפה. מה לעשות?

משם המשכנו לפארק המילניום.

וזה הדאון-טאון:


אחרי שאייל התחיל לעשות קולות של קר לי, עייף לי, רעב לי... נכנסנו לבית קפה קרוב, ואחרי תדלוק בעוגת שוקולד, יכלנו להמשיך להסתובב. זה היה יום שישי, ישר אחרי חג ההודיה, הלוא הוא Black Friday, יום הקניות המשוגע! הסתובבנו ברחוב הקניות המטורף של שיקגו (מישיגן אווניו) ופשוט היה שם פקק תנועה אנושי. נכנסנו לשתי חנויות סתם להתרשם (כל פעם אחד מאיתנו, השני המשיך עם הילדים). אני נכנסתי באופן מאוד מפתיע לחנות של דיסני. לא להאמין כמה שהם קונים! יום השישי השחור זו מעין יריית הפתיחה לקניות לקראת חג המולד. בחנות שהייתי בה כלום לא היה במבצע (וגם לא בזול) ועדין אנשים יצאו משם עם שקים! ללא ספק זו היה חוויה. אבי נכנס לחנות של אפל. באופן מפתיע גם הוא יצא בידיים ריקות.
את היום האחרון בחרנו לביקור במוזיאון הילדים. גם מקום מוצלח ביותר.

אמרו לנו ששיקגו מדהימה. למרות שרב הפעילות היתה במקומות סגורים (בעיקר בגלל הילדים והקור) הצלחנו לספוג גם קצת מהעיר עצמה, והיא בהחלט תצדיק ביקור נוסף, עדיף כשקצת יותר נעים בחוץ:-)

אני מניחה שזה הפוסט האחרון לפני הביקור שלנו בארץ הקודש.
למי שיש עדין את הנייד שלי, אז שלא ינסה להתקשר :-)
לפני הנסיעה לכאן ביטלנו את הקו הזה.
סביר להניח שנהייה עם הנייד של אבי (שאמור להיות פעיל אבל מן הסתם לא נוסה בשנה++ האחרונות).
כמובן שלא נתנתק מכלי התקשורת העיקרי שלנו מאז המעבר לכאן, הלא הוא ידידנו המחשב, כך שהמייל וסקיייפ בהחלט ימשיכו לשרת אותנו.

איך אומרים?
להתראות!

יציאות מילוליות

כבר כתבתי בעבר שאני מתכוונת לנצל את הבלוג גם לתיעוד הברקות מילוליות של החבר'ה (וגם אם אלו לא הברקות אלא סתם דברים שנחמד לזכור).
אייל כבר מקשקש יותר ויותר באנגלית. אנחנו זוכים לשמוע אותו רק מידי פעם, בעיקר בגן ומעט באינטרקציות עם ילדים אחר הצהריים. אני מניחה שלא יקח הרבה זמן עד שיתחילו השיבושים שמערבבים עברית ואנגלית, כמו שאנחנו שומעים אצל ילדים של חברים.
בינתיים, נועה ממשיכה לדבר בעברית. אומנם היא הולכת לגן כבר שלושה חודשים, אבל זה ממש לא מפריע לה לשאת מונולוגים שלמים (ולא קצרים בכלל) לכל הגננות והחברים בגן.
אומנם יש הרבה יציאות לשוניות מוצלחות, אבל אני אנסה לשחזר את המוצלחות ביניהן.
לא מזמן, לקחתי את אייל ונועה אחרי הגן לטיול שלוליות בגשם, עם מגפיים ומטריות. בדרך חזרה ראינו שהתזמורת מנגנת. אייל התעניין, ודיברנו על זה שאחר כך צריך לטפל בכלי הנגינה. פתאום נועה מתחילה לשיר בספסל האחורי:
"אני מנגן,
מה אתה מנגן?
אני מנגן, מנגן בגשם!"

היא גם הפנימה את עניין הפידבק, והיום בזמן שאבי חתך לה את הספגטי בארוחת הערב היא אמרה לו: "יופי אתה חותך את הפסטה".

הקיץ חזר?!

ושוב, נתחיל במזג האויר. אני מרגישה קצת מטופשת לדבר על זה כל כך הרבה, אבל עד שלא גרים כאן אי אפשר להאמין כמה הדבר הזה שנקרא "מזג האויר" משפיע על החיים כאן. אם היה אפשר לשים מישהו בכלוב זכוכית מיוחד, שאי אפשר להבחין דרכו באור/צל/גשם/שלג בחוץ ובטח לא בטמפרטורה, אלא רק בפרצופים של האנשים, הוא היה יכול לתאר די במדוייק את מזג האויר כאן לפי פרצופי האנשים. אחרי תקופה קרה שחשבנו שבישרה את בוא החורף, ואחרי שביום חמישי בבוקר עוד גירדתי קרח מהשמשה הקדמית של הרכב כדי שנוכל לנסוע לגן, פתאום הגיע סוף שבוע קייצי! טוב, לא נגזים. הבוקר התחיל עם 4 מעלות, אבל בצהריים כבר היה חמים ונעים, עד כדי חולצות קצרות. ברגע שרואים מזג אויר כזה, בטח בתקופה לא צפוייה (נובמבר) לא קיימת בכלל האפשרות של להישאר בבית. זה פשוט לא חוקי.

בשבת בבוקר חיכינו שיתחמם מעט, ונסענו בערך חמש דקות, כדי לטייל בארבוריטום. הארבוריטום הוא מעין יער שמור, איזור טבעי לחלוטין הנמצא באמצע העיר. אני ביקרתי שם פעמיים עם חברים בימים שבהם לא היה גן ואבי עבד, ועוד פעמיים ניסינו לטייל שם בהרכב משפחתי. פעם אחת חזרנו לרכב אחרי חמש דקות כי היה לנו קר (זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו עם הילדים החוצה כשהטמפרטורות ירדו מתחת לאפס. אז עוד חשבנו שזו סיבה לחזור לאוטו...) ובפעם השניה ברגע שהגענו לחניה התחיל לרדת גשם (וגם אז, עוד התרגשנו מהעניין...). לא להאמין שאנחנו כאן כבר יותר משנה ולא יצא לטייל שם. רוב העצים ביער כבר ערומים מעלים כמעט לגמרי, ועם זאת העלים עוד לא נרקבו על הקרקע, כך שממש נחמד לטייל. האוירה היתה נהדרת, מזג האויר מושלם והילדים נהנו מכל רגע. לנועה זה היה תרגול לא רע בכלל לקראת החורף, כי בגודל שלה לצעוד דרך הררי העלים היה בערך כמו לצעוד בשלג (כל צעד דרש הרמה גבוהה של הרגל כדי להתגבר על העלים). נכון שבתמונות אייל עם מעיל, אבל עד סוף הטיול המעיל כבר ירד (הפרשי טמפרטורות גדולים מאוד במשך היום).

התכנון המקורי היה להתפנק ולאכול במסעדה בשבת, אבל החלטנו שזה בזבוז לשבת בתוך מסעדה כשבחוץ כל כך יפה. בדרך הביתה קנינו קצת בשר, כשהגענו הביתה אבי והילדים ישר המשיכו לחצר, ותוך 10 דקות ההמבורגרים כבר היו על הגריל. לא עברו עוד 10 דקות, והתייצבו חברים (שהתקשרנו אליהם בזמן שהבשר כבר היה על האש) וכך אכלנו בחוץ, עם חברים. אח, מי יתן ויהיו עוד ימים כאלו. חלק מהכייף כאן שבמיוחד הישראלים באמת מתנהגים כמו משפחה. הדלת תמיד פתוחה, הכל ספונטני וזורם בלי התחשבנויות. אני חושבת שאם יש משהו שייחסר לנו מאוד כשנחזור לארץ זה סוג הקשר הזה. יש מתנדבים בקהל להיות החברים הספונטנים שלנו בארץ? ;-)

מכיוון שמחשיך מוקדם מאוד, ואייל ונועה ישנו שנ"צ מאוחר, אחר הצהריים מאוד התקצר. אייל רצה להישאר בבית, אז אבי יצא עם נועה לחפש את הינשוף. בקצה השני של החנייה שלנו יש עץ שיש בו ינשוף בלילות. נועה רצתה לשמוע את הקולות שלו, אבל כשהם חזרו היא בישרה לי ש"הינשוף הלך לאיבוד". אמרתי לה שאולי הוא רק יצא לטיול ויחזור. בלילה כבר שמעו אותו אבל לא הערנו אותה... אולי פעם אחרת.

היום (יום ראשון) היינו מוזמנים למסיבת יומולדת בצהריים, ככה שגם היינו מוגבלים בזמן, וגם ידענו שבצהריים הילדים כבר לא ישנו. החלטנו לנסוע קצת רחוק יותר, כדי שלפחות יוכלו לישון קצת בדרך חזרה וככה ימשכו בקלות עד הערב. אבי פתח את google map, חיפש ברדיוס של 40 דקות נסיעה בערך כתמים ירוקים וניסה לזהות במה מדובר. הוא מצא איזו גבעה שמשקיפה על נהר הויסקונסין (ferry bluff). גבעה? הכל יחסי. במונחים של ויסקונסין (מישור אינסופי) זו גבעה. במונחים של טבעון זה בערך הטיפוס למרכז ההנצחה. החננו את הרכב ליד הנהר, והלכנו בשביל שמטפס למצוק. הטיפוס היה קל לאייל ונועה. משני צידי השביל היו קורות שתחמו אותו ככה שהם נהנו ללכת עליהן. באמצע העליה שמעתי פתאום רעשים בין העלים. לא משהו חריג. מה שכן היה חריג שהפעם ראיתי את מי שעשה אותם.... נחש! כמובן שהראיתי לאייל. אופס... אייל רוצה לגשת לראות אותו מקרוב. מצד אחד כמובן לא רציתי שיתקרב אליו, מצד שני, לא רציתי לשדר לחץ. לא משנה, עבר בשלום. מה שבטוח, מעכשיו אני אולי פחות אתלהב מרמיסת עלים בזמן ההליכה. בראש המצוק היה נוף יפהפה, ובנוסף, לא יודעת איך, היה שם המון חול. פשוט חול רך ונעים, ככה שנשארנו שם זמן רב. אייל בנה בית גדול של מכשפה, ואילו נועה אספה ערימות חול ואז קפצה עליהן. כשחזרנו לרכב ניצלנו ירידה שמיועדת לפריקת קאנו או קייקים לנהר, ואייל ונועה בילו עוד זמן רב בזריקת אבנים למים. כמה פשוט- ככה כייף! היה פשוט בוקר מושלם. החלק היחיד בתוכנית שלא הצליח זה הדרך חזרה... אומנם היא עברה מהר ונחמד (מתרגלים כאן לנסיעות) אבל להירדם הם לא נרדמו.

הגענו הביתה וישר הלכנו למסיבת יום ההולדת של תמר (הבת של השכנים). היה נחמד ביותר. אחרי אוכל, משחקים והשתוללויות, הם הקרינו לילדים סרט של וולט דיסני על קיר בבית (מסתבר שיש מקומות שאפשר פשוט ללכת לספריה ולשאול מקרן ברקו) ואנחנו יכולנו לשבת ולקשקש. לאחר הסרט עברו להקרנה "לגדולים", ועכשיו אפשר להגיד שאייל מילא עוד חור בהשכלה הישראלית שלו- כן, גם אייל ראה את גבעת חלפון :-)

חזרנו הביתה לארוחת ערב (אחרי אכילה רצופה מהצהריים), ללא שנת צהריים. בשעה שבע כבר היה שקט. ששש....

לו רק יהיו לנו עוד סופי שבוע כאלו! פשוט מינון מושלם בין משפחה/טבע/חברים.


מחר מתחיל שבוע חדש. שבוע טוב לכולם!

הלוואין

השבוע העצים במדיסון קיבלו סימן שהגיע זמן לשלכת. תוך יומיים, חצי מהעלים של העצים כבר נשרו. עד סוף השבוע, רוב העצים נראו ערומים לגמרי. האם זה סימן שהחורף מתקרב?

כך נראתה החצר שלנו השבוע:

ואייל ונועה שיצאו לשחק בחוץ:

השבוע גם היה כולו בסימן הלוואין. במשך כל השבוע אכלו בגן זוועות, כנראה כדי להכין את הקיבה לקראת סוף השבוע. בייגל עם גבינת שמנת בצבעים אלו ואחרים, שאותה קישטו בסוכריות (?!) וכל מיני דברים הזויים ומוזרים, לצדל מיני מאכלים מדלעת (יום אחד עוגה, יום מרק, יום פאי). ביום שישי הם הלכו לגן מחופשים, הלכו עם הגן לבניינים סמוכים ל"טריק-אור-טריט" המסורתי, וחזרו עם חיוך גדול והרבה ממתקים. מזל שלמחרת בערב (היום) היה אותו הדבר כאן בשכונה, ככה שכל מה שסונן מהממתקים שקיבלו בגן, הועבר הלאה לילדים אחרים (כמה חינוכי לתת לאחרים מה שאני לא רוצה שהילדים שלי יאכלו...).
את התמונה הזו שלחו לנו מהגן (זו הכיתה של נועה, בני שנתיים עד שלוש):

אתמול הטמפרטורות היו נוחות ביותר, 17 מעלות, והילדים לבשו את התחפושות מעל הלבוש הרגיל. היום היה הרבה יותר קר (עכשיו לדוגמא יש מינוס 1, ועד לפני שלוש שעות היינו בחוץ), אז התחפושות נלבשו מעל מעילים. מזל בשגלל אופי החורף כאן יש לנו מגוון מעילים ככה שמצאנו כאלו שלא יציקו מתחת לתחפושת. כמובן שהקור לא הפריע להם לרוץ בשמחה מבית לבית.

(נועה "קצת" נפוחה בגלל המעיל...)

קינחנו בערב נחמד ביותר עם פיצה וחברה טובה אצל חברים שאפילו טרחו לקשט את הבית בהתאם. חלק קטן ממה שהכינו:

עוד קצת עלינו

מזל שיש את הבלוג. מכיוון שאני לא סובלת מפיצול אישיות וגם לא נוהגת לנהל שיחות עם עצמי, רק לאחר הכתיבה בבלוג על היעדר השלכת השנה, עשינו מעשה. את הבלוג הקודם כתבתי בשבת, ובראשון בבוקר, מיד אחרי הדלקת המחשב נכנסנו לאתר שנותן תמונת מצב על צבעי השלכת ברחבי ויסקונסין. ראינו שבמדיסון אכן המצב לא משהו (בשביל זה לא היינו צריכים את האתר) אבל שבמרחק שעה נסיעה, באזור מוכר ואהוב, המצב לא רע בכלל. נכנסנו לאוטו ונסענו. התמונות די עשו עוול לצבעים האמיתיים, אבל יותר טוב מכלום. בתמונה רואים מצב אופייני לעצים מעבר למטע התפוחים.

בהמשך השבוע הגנים של אייל ונועה יצאו לטיול לחוות דלעות (הלואין מתקרב ובא). לכל קבוצה בגן יכלו להצטרף שלושה מבוגרים מלווים אז הצטרפתי לקבוצה של נועה. מכיוון שהיתה אמא נוספת שיש לה בת בקבוצה של נועה ובת בקבוצה של אייל, הם סידרו ששתי הקבוצות האלו יהיו ביחד במהלך היום. התמונות בהמשך הן רק של נועה בגלל שאייל סירב להצטלם.

אחרי שכל הילדים הגיעו לגן, הגננת אספה אותם, והסבירה שיוצאים לטיול. השלב הבא היה כמובן להתחיל להלביש את הילדים. זה לא פשוט בטמפרטורות האלה. מצד שני זה עוד יהיה מסובך יותר בהמשך, כשיהיה שלג. את הווסטים האלו מלבישים מעל השכבה העליונה בכל יציאה משטח הגן (לא כשיוצאים לחצר), למקרה שילד ילך לאיבוד.


כשהגענו לחווה עלינו על מה שרואים בתמונה, שנראה די כמו כלוב. זה נגרר על ידי טרקטור גדול מאוד לשמחת הילדים.

משם הגענו לאזור עם דלעות, בו כל ילד יכל לקחת דלעת אחת. בדרך עברנו ליד השדות וראינו דלעות ענקיות. כתבתי לקחת ולא לקטוף, כי במקום שאליו הביאו אותנו הונחו הרבה דלעות קטנות, והילדים פשוט הרימו אותן מהקרקע. מכיוון שמדובר בילדים בני שנתיים עד חמש, זה לא ממש קריטי.

בהמשך הם הסתובבו בחווה, ראו הרבה חיות והאכילו את חלקן. אחרי ארוחת צהריים במבנה סגור חלקית (חם יחסית לסביבה) חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים!


אז כן, עכשיו גם לנו יש לפני הדלת שתי דלעות לקראת הלואין.

ועוד בקשה מוזרה. כמו שכתבתי אנחנו מגיעים בחורף לביקור. אם במקרה יש למישהו כסא לרכב להשאיל לנו (לכל התקופה או חלק ממנה), ויוכל לחסוך לנו להיסחב הלוך חזור עם המפלצות האלו שנקראות כסא בטיחות לרכב, מאוד נודה לו :-)

שלג? באוקטובר?

אני מרגישה כאילו עבר נצח מהפוסט הקודם. מסתבר שאחרי שנה כאן, החוויות מתחילות לחזור על עצמן, ולכן יש פחות מה לעדכן. ומה בכל זאת היה לנו? או אולי מה לא היה לנו? על חג סוכות די דילגנו השנה. לא כי נמאס, לא כי מיצינו, פשוט כי קר! נראה אתכם יושבים בסוכה כשהתרמומטר מראה מספר חד סיפרתי (בצלסיוס). לפני שנה חווינו ישיבה בסוכה עם רדיאטור. השנה אני חוששת שהרדיאטור לא היה עוזר.
בשנה שעברה בתקופה הזו היתה שלכת נפלאה. חברים שכאן כבר חמש שנים סיפרו אז שזו השלכת הכי יפה מאז שהם הגיעו. לנו היו הרבה ציפיות השנה, אבל אכן אין מה להשוות לשנה שעברה. עדין השלכת מאוד יפה, לראות כביש מכוסה לחלוטין עלים, או סתם ללכת בחוץ ולדרוך על כל העלים האלו זה פשוט כיף, אבל מכיוון שהחורף (סליחה, סתיו. טמפרטורות חד ספרתיות, מעל או מתחת האפס זה סתיו ולא חורף) הגיע באופן פתאומי רוב העצים לא הספיקו לעבור לגווני האדום. נאלץ לחכות עוד שנה.
היום גם חווינו את השלג הראשון מאז הקיץ. זה רק תחילת אוקטובר!! אנחנו כמובן שמחנו והתלהבנו, מה שמראה שאנחנו עוד רחוקים מלהיקרא מדיסונאים או ויסקונסינאים, כי אלו מקללים את השלג הראשון ורוצים שיגיע כמה שיותר מאוחר.
השבוע גם ביקרנו לראשונה במשחק הוקי קרח, או לפי אייל: "ראינו הוקי פוקי בקרח". הוא עוד זוכר שירים מגנון הדר... היתה חוויה מאוד נחמדה. עוד אחת מהחוויות שייחודיות לכאן.


היום חוגגים את שמחת תורה, אבל אחרי הנסיון מהשנה הקודמת החלטנו לוותר ולהעביר ערב נעים בבית המחומם.

אני חושבת שבפוסט הקודם הזכרתי פסטיבל ברחוב מונרו. בין היתר היתה שם פינת ליטוף ורק עכשיו התמונות הורדו מהמצלמה:


עוד חוב ישן, עדכון פצועים (אבי, למי שלא עוקב). מסתבר שלמיניסקוס שלום, לעומת זה ל- PCL פחות (רצועה אי שם בבפנוכו של הברך שנקרעה). אבי זכה בקונסטרוקציה מרשימה איתה הוא הולך על הרגל (מעין גבס מפלסטיק שאפשר להוריד ולשים מחדש) כדי לא לכופף אותה בכלל. נראה לי שפשוט נמאס לו לרכב לעבודה על אופניים והוא רצה לסדר לעצמו טרמפ כל בוקר...

זהו. שום דבר מיוחד, שגרתי לגמרי.
ומה עוד? אה, כן, השנה מצאנו דרך לשבור את החורף כאן ולבלות במקום חם, אז את חנוכה נחגוג בישראל!

השבוע שהיה

אחרי סוף השבוע של ראש השנה זכינו לשבוע ארוך ועמוס.
ביום שני הלכתי לעבוד. זה היום שבו אבי יוצא מהעבודה מוקדם כדי לקחת את אייל ונועה. כרגיל, אבי אסף את הילדים, הם עלו על האוטובוס ונסעו בשמחה למעונות. מתחנת האוטובוס, הנמצאת בשכונה השניה של המעונות יש הליכה לא ארוכה (אבל בכל זאת, חמש דקות בלי ילדים, יותר עם ילדים). כשהם כמעט הגיעו הביתה, נועה כבר התעייפה ואבי הרים אותה, ואייל לעומתה, מלא מרץ, קיפץ לו עד שהשתחל בצורה לא ברורה בין הרגליים של אבי. אבי, בתור אבא מקריב, עשה כל שביכולתו כדי שאייל ונועה לא יפגעו. מה הנזק? נועה יצאה ללא נזק, רק לא הפסיקה לסנן "אבא ואיילי נפלו. קיבלו מכה" , אייל קיבל מכה די רצינית במצח, כזו שגרמה לכל מי שראה אותו השבוע לבוא אלינו בדאגה ולשאול מה קרה. אבי לעומתם, שפשוט התרסק, דפק כנראה את הברך. אחרי יומיים שבהם הסתובב עם קביים, עכשיו הוא "רק" צולע. מחר ילך סוף סוף למרפאת ספורט ונדע מה הנזק. מה שכן, במרפאת החירום, בה מתקבלים ישר עד שיגיע התור למרפאה המתאימה, כולם התרשמו מההקרבה האבהית...

ביום שלישי השמיים נפתחו בבוקר ולא נסגרו עד אחרי הצהריים. תזמון נהדר לגשם שכזה! כשהגענו לכאן לפני יותר משנה קנינו מטריה. ביום שלישי השתמשנו בה לראשונה. השתמשנו? אייל ונועה צעדו מהאוטו לגן, מרחק של בערך עשרה מטרים, כשאני מחזיקה את המטריה מעליהם. טעות. בגלל שהיתה מטריה הם צעדו לאט מתמיד, בעוד אני נרטבת. הגעתי הביתה רטובה לחלוטין! מזל שהגעתי הביתה ולא לעבודה... היום הזה היה מאופיין בעיקר בהסעות לרוב. חשבתי שאולי כבר שכחתי מה זה הסתיו כאן מבחינת גשמים שאני כל כך מתרגשת מהגשם. אחרי שבערב ראינו את הסיכום היומי בחדשות הבנו שזה באמת היה חריג. 100 מ"מ גשם! אני לא בקיאה בכמויות, אבל לדעתי יש אזורים בארץ שזו כמות המשקעים השנתית בהם.

ביום חמישי הגיע שיעור השחיה השני. אבי, בתור נכה הבית היה הצלם, ואני התעסקתי עם החבר'ה. מתחילים בשיעור של נועה. למי שמכיר זו למעשה שחיית תינוקות, עם ההורים. רק שנועה כבר לא ממש תינוקות, ומביעה את רצונה הרבה יותר מתינוק בן חצי שנה. הרבה מהתרגילים היא לא רוצה לעשות ומעדיפה פשוט להתפנק בידיים שלי עם האצבע בפה, אבל כשמגיעים החלקים בהם צריך לקפוץ היא קמה לתחייה. יתרון בילדה גמולה- לא צריך את בגדי הים החד פעמיים. החסרון- צריך לצאת באמצע השיעור לשירותים...
ישר אחרי נועה מגיע השיעור של אייל. בהתחלה חששנו מהתגובה של אייל מכיוון שהוא בקבוצה ללא ההורים. אכן בשיעור הראשון בהתחלה הוא סירב להיכנס למים, אבל אחרי שליוויתי אותו לשפת הבריכה, ואני שמתי לו את המצופים הוא הסכים להיכנס ולהצטרף למדריכה. הוא שהה במים רק 20 מתוך 30 הדקות של השיעור, אבל בכל הזמן הזה החיוך לא ירד לו מהפרצוף. השבוע הוא אומנם רצה שנתקרב לבריכה קצת יותר משאר ההורים, אבל הלך לבד עם הקבוצה, ושיתף פעולה לאורך כל השיעור. פשוט תענוג לראות את זה.

כאן אפשר לראות את המצח של אייל, שלושה ימים אחרי ה"אירוע":


ואיך אפשר בלי הבייגל של אחרי השיעור? כולנו הרי יודעים שאחרי שחייה האוכל הוא הכי טעים!

פעם כתבתי על "לחיות בסרט". בבריכת שחיה, גם בקבוצה של הקטנטנים שנמצאים כאמור במים עם ההורים ושתי מדריכות בנוסף, מהשניה שהמדריכה נכנסת למים (ראשונה) עד שהיא יוצאת, יש מצילה שיושבת ומשקיפה כשהמצוף ביד שלה. בסרטים זה תמיד נראה כל כך אמריקאי.... זה אכן כל כך אמריקאי!

ביום שישי היתה ארוחת ערב נחמדה מאוד אצל חברים/שכנים, שגרמה לכך שנחזור הביתה מאוחר ולכך שהילדים ילכו לישון רק באחת עשרה. אני לא בטוחה אם זה שיא חדש או לא מבחינת הילדים, מה שבטוח זה שהעובדה שאייל קם בבוקר בעשר!!! מהווה בהחלט שיא :-)

סוף השבוע היה רגוע, ומחר מתחיל שבוע חדש.