נועה רוכבת

הסרטונים האלו צולמו אתמול:

ועכשיו לסיפור שמאחוריהם.
כשאייל היה ממש קטן, יצא לי לקרוא על שיטה ללימוד ילדים לרכב על אופניים. השיטה אומרת שהילד לומד איך לדווש ברכיבה על תלת אופן, או משהו דומה, ובמקביל רוכב על אופניים ללא פדלים. כן, שני גלגלים, ללא פדלים. יש היום המון אופניים כאלו מעץ. מה הרעיון? בעזרת האופניים האלו הילד לומד לאזן את עצמו ולשמור על שיווי המשקל. בהמשך, ככה לפי התאוריה לפחות, ברגע שהילד עולה על אופניים רגילים הוא יודע לרכב.

בשנה שעברה הגיע השלב שלדעתנו אייל היה מוכן לרכב בלי גלגלי עזר. הצענו לו את השיטה הזו, אבל מכיוון שהרכיבה היתה מאוד איטית (בעזרת הרגליים, ללא פדלים) הוא סירב. החזרנו את גלגלי העזר לבקשתו, ולאחר זמן מה, היה נסיון נוסף. יומיים-שלושה של ריצה אחריו והוא ידע לרכב. לקח עוד יום-יומיים עד שהוא למד להתחיל לרכב בעצמו (ללא דחיפה) ולעצור כמו שצריך.

לפני שבועיים-שלושה נועה ביקשה שנוריד את גלגלי העזר. נעשה נסיון קצר לרוץ אחריה, וזהו. למחרת, כשהלכנו לטיול בבוקר (אבי בעבודה, רוני בעגלה), נועה ביקשה לרכב. היא ידעה שאני עם העגלה, והיא אמרה שהיא תתקדם בהליכה, אז הצעתי להוריד את הפדלים כדי שלא יפריעו לרגליים שלה. בהתחלה היא התקדמה ממש לאט, ולאחר מספר טיולים כבר היה ממש אפשר לראות את השיפור באיזון שלה ובהתאם בקצב ההתקדמות. השבוע זרקתי לה, שנראה לי שממש בקרוב נוכל להחזיר את הפדלים. אתמול בערב היא ביקשה לנסות לרכב, החזרנו את הפדלים ו... הילדה רוכבת! זהו! בהתחלה אבי עוד רץ אחריה, בעיקר כדי להיות שם למקרה שהיא תיפול, אבל ממש לפי התיאוריה- הילדה יודעת לרכב בעצמה, ללא צורך לרוץ אחריה.

ואם כבר הגעתם עד כאן, אני לא יכולה להתעלם מאייל. אני לא יודעת מי היה יותר גאה מההישג. אנחנו, נועה בעצמה או אייל. הוא לא הפסיק לרכב סביבה ולעודד אותה ("כל הכבוד נועה", "וואו, את נוסעת כל כך מהר, אני לא יכול להשיג אותך"). לראות את שניהם ככה היה פשוט מדהים!

ABC

לפני שנה בערך באחד מהטיולים עם הילדים נתקלתי באמא שהילדים שלה בבית בחינוך ביתי. הם שיחקו משחק נחמד בחוץ, והיא אמרה שככה הילדים שלה לומדים את ה ABC.

היום אחר הצהריים היה מזג אויר נעים, היינו בחוץ, ופתאום העיניים שלי נחתו על חבילת הגירים. אמנם כבר כמה חודשים יש לנו גירים בחוץ כדי לצייר על המדרכה, אבל פתאום נזכרתי באותה האמא. נועה ואייל מכירים את ה ABC אבל שאלתי אותם אם בא להם לשחק משחק נחמד. נועה רצתה.

כתבתי על המדרכה וזהו. לא הנחתי אותה מעבר. זה התחיל ככה:

המשיך בוריאציות נחמדות כמו לקפוץ קפיצות צפרדע מאות לאות, ואז נועה בחרה לסבך לעצמה את החיים, וככה זה נראה:

בינתיים, אייל שמשום מה החליט לחזור לתלת אופן, נהנה מעזרתה של רוני.

יוני 2011 - סמוקי מאונטיינס

כמו שכבר כתבתי לבסוף היעד שנבחר הוא ההרים המעושנים.

לפני שבוע וקצת, ביום שישי בבוקר הגיעה למעונות מכולה קטנה של צים, והועמסה בשלל דברים, חלקם שלנו. לאחר שנפרדנו לשלום (מיותר ממה שהתכוונו לשלוח במקור), התחלנו להעמיס את האוטו שלנו לקראת הטיול.


ביום ראשון בבוקר נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה דרומה. היינו מוכנים לאפשרות שבשיקגו נאלץ לוותר על הרעיון ולחזור למדיסון. עד היום כבר בנסיעה של שעה רוני התחילה להביע התנגדות לרעיון של לשבת באוטו.

להפתעתנו, לשיקגו הגענו כאשר כולם מחייכים, וככה מצאנו את עצמנו באינדיאנפוליס עוד באותו היום. איך עברה הנסיעה? נועה נתנה לרוני את הדובי הגדול שלה ואת פו הדב לשמחתה הרבה של רוני. אייל דאג לה לשתיה בכל פעם שהיא צייצה, ורוני בתמורה הצחיקה אותם בזה שהשפריצה מים מהכוס שלה, או פשוט על ידי דחיפת הידיים שלה לתוך הפה שלהם.

הלילה הבא תוכנן לפארק שבו יש קשתות טבעיות, בדומה לאלו שיש ביוטה, רק הרבה פחות נפוצות באזור זה של היבשת. בדרך לקמפינג עצרנו בנקודת תצפית נחמדה. מעבר לנוף, אייל כמובן חיפש חרקים, כמו שהוא עושה בכל מקום ובכל הזדמנות.

הגענו לאתר קמפינג ממש מוצלח, ולאחר מקלחות, עשינו טיול לילי בפיג'מות ונהננו מהגחליליות. למחרת טיילנו לקשתות התאומות, מסלול שכולו בעליה או ירידה, ומעבר לקשתות היפות והדרך שעוברת ביער ירוק ונעים, אייל ונועה הלכו נהדר.

של מי לדעתכם העקבות הבאות?


רצינו לעצור בעוד מקום, אבל הילדים היו עייפים אחרי ההליכה, אז הסתפקנו בארוחת צהריים ליד אחד הנחלים. מכיוון שרוני רק ניסתה לקפוץ למים, קיצרנו...

משם המשכנו לכיוון הסמוקי מאונטיינס. התכנון המקורי היה לישון גם שם בקמפינג, אבל לאור התחזית (חם מאוד ביום וסופות רעמים בלילה) הוחלט ברוב קולות להזמין מקום במלון. עצרנו בדרך בחניה של בית קפה, ובאדיבות האינטרנט האלחוטי שלהם הזמנו מלון ללילה. כמה קל לעשות דברים כאלו באמריקה. בהחלט נתגעגע.

מכיוון שהגענו מוקדם והיו לפנינו עוד כמה שעות של אור, עברנו ליד המלון אבל המשכנו הלאה לתוך הפארק. אייל ונועה ציפו בכליון עיניים למק-אנד-צ'יז (לזה אולי הילדים יתגעגעו. אני בהחלט לא) שהיינו אמורים לבשל בקמפינג, ולכן החלטנו שאת הארוחה המובטחת הם יקבלו בכל מקרה. לאחר הארוחה הם זכו לטבול רגליים במים הקפואים, וגם שם, היה מאוד קשה למנוע מרוני לקפוץ למים. בכלל, בטיול רוני הראתה נטיות אובדניות בכל הקשור למים.


הגענו למלון, ולא הצטערנו בכלל על ההחלטה, לאור הרעמים והברקים שנשמעו ונראו כל הלילה.
בסמוקיס רצינו לטייל ב- cades cove. זהו עמק בין ההרים שיש בו כביש צר של 16 ק"מ, עם נתיב אחד, חד כיווני, שבימי רביעי ושבת בין השעות 7-10 בבוקר סגור לתנועת מכוניות, ונגיש רק להולכי רגל ורוכבי אופניים. מראש כיוונו להגיע לשם ביום רביעי, והתכנון המקורי היה לישון באתר הקמפינג שצמוד אליו. במקום זה ישנו במרחק שעת נסיעה, מה שחייב אותנו להתארגן בזריזות בבוקר. הצלחנו להגיע למקום בשעה סבירה, והיינו מצויידים באופניים של אייל, ובטריילר שרצינו לרתום לאופניים שנשכור. הגענו לשם רק כדי לגלות שאסור לחבר כלום לאופניים שהם משכירים. מה עושים? הולכים. אייל רכב נהדר את כל 16 הק"מ. נועה ישבה רוב הזמן עם רוני בעגלה וחלקו הלכה/רצה. זכינו ללכת במסלול נעים, לראות איילים, המון פרפרים (שאייל עצר ליד כל אחד, לבדוק אם הוא מקרה monarch butterfly ) ואפילו כמה דובים. את הדובים ראינו ממש בקטן, אבל כשהגדלנו במחשב את התמונה, גילינו שהיה שם לא אחד, אלא שלושה!


בערב קינחנו בבריכת המלון. את אייל אי אפשר היה לתפוס כי הוא היה עסוק בלשחק עם חברים (ילדים אחרים שהיו במלון).


עד כאן זה היה התכנון של הטיול. חשבנו מה הלאה? אולי לנסוע לוושינגטון די.סי? אולי לחזור דרך סיינט לואיס? בסוף החלטנו שלא צריך להתגרות בגורל. עד עכשיו היה כייף, הילדים ואנחנו נהננו, והגיע הזמן לחזור הביתה, במקום לנסות למשוך את החבל יותר מידי.
למחרת בבוקר עשינו עוד מסלול נחמד, הפעם למפלים (לא מרשימים במיוחד).


זהו. משם דהרנו חזרה הביתה.
אחד החלקים המוצלחים בטיול היה קבלת הפנים החמה כשחזרנו. לראות איך ילדי השכנים שמחים לשחק עם אייל ונועה ולשמוע הורים שמספרים שכל יום אחרי הגן הילד שלהם בדק אם כבר חזרנו, עשה טוב לא פחות מהטיול עצמו.

היה מוצלח. בערך 1600 מייל ו- 7 מדינות (ויסקונסין, אילינוי, אינדיאנה, קנטקי, טנסי, צפון קרולינה אבל רק לכמה דקות ואוהיו לעוד פחות זמן) בשישה ימים, עם שלושה ילדים שמחים (רב הזמן) בספסל האחורי, ושני הורים שגאים בילדים שלהם, וגם קצת עצובים שבשנים הקרובות לא יהיה עוד טיול מהסוג הזה.
מי יודע? אולי נצליח להשחיל עוד טיול לצפון ויסקונסין לפני שנעזוב.

ונסיון לקישור למפה עצמה, למי שרוצה להגדיל בעצמו ולראות את הפרטים.

מזל טוב, דוקטור!

כדי לא לסבך את עצמי, עד היום נמנעתי מברכות ואיחולים על גבי הבלוג. אבל אם יש סיבה טובה, מותר להפר כל כלל (ויעיד על זה כל מי שקרא את אריה הספריה).

מכיוון שלא כל יום האחות הקטנה שלי הופכת לרופאה, אז הפעם מותר לצעוק, נכון?

מזל טוב דוקטור יעל סלייפר! גאים בך ואוהבים אותך!

לאן מטיילים הקיץ?

לקראת סוף שנת הלימודים בגן, ולאור העובדה שלאבי נשארו ימי חופש שהוא היה חייב לנצל עד סוף יוני, עלתה השאלה לאן נוסעים לטייל הקיץ? אם רק הייתם יודעים בכמה מקומות כמעט וטיילנו... כבר כמעט חרשנו את כל ארה״ב.

מדיסון היא אומנם עיר מקסימה לגור בה, אבל אחד החסרונות שלה הוא, שלאן שלא רוצים לטייל (והכוונה היא מעבר לסופ״ש) קודם כל צריך לנסוע יומיים.

לכל מקום היו סיבות למה כן לטייל בו (אם ניצול נקודות נוסע מתמיד, עלות או כל סיבה אחרת) וכמובן, היו סיבות טובות למה לא.

התחלנו בכמעט טיול לילוסטון עם הרכב. או אולי בטיסה? ואז כמעט טסנו לקולורדו ומשם כמעט לקחנו רכב ליוטה, כי ממש נהננו שם בקיץ שעבר ורצינו עוד. אולי בכלל נסתפק בבלק הילס (בדרך ליילוסטון)? ואז כמעט ונסענו לוושינגטון די. סי. ואז היו טיסות זולות וכמעט טסנו לשם בתוספת נסיעה לחוף המזרחי. ואז היו כמה ימים עם מזג אויר מגעיל ובצפון דווקא היה נעים אז כמעט עשינו גיחה צפונה (וזה באמת כמעט וקרה. אפילו סיימנו לארוז את הקופסאות ששלחנו כדי שנוכל לנסוע, רק שאז רוני פרחה לה בכל הגוף). ואז החלטנו שזהו, נוסעים ליילוסטון ויהי מה. רוני אמנם לא משהו בנסיעות, אבל מקסימום עושים אחורה פנה. התיישבנו לתכנן את הלילות שבדרך, להזמין לפחות את השניים הראשונים, ואז ראינו שזה לא ממש מסתדר. אז שוב כמעט והיינו ביילוסטון. יאללה, נוסעים לסמוקי מאונטינס בטנסי!

יילוסטון כנראה תחכה לפעם הבאה שנגיע ליבשת. יש למה לחכות.

פקלאות

בעוד שישה ימים אנחנו שולחים לארץ חלק מהציוד שלנו.


איך אומרים בגן? All done !

תחילת החופש הגדול

לפי הבלוג באמת הגיע זמננו לחזור לארץ. לפחות ככה יש סיבה טובה לסגור את אותו, אחרת, לפחות לפי קצב עדכון שלו לאחרונה, הבלוג היה דועך לו במסכנות.

אז מה היה לנו? הפוסט הקודם הסתיים ב graduation ! אז נכון שגרדיואישן (במיוחד בגן) זה טקס מאוד חשוב ומרגש (בציניות למי שלא מבין), אבל מה שלא פחות חשוב, זה שהחופש הגדול שלנו התחיל. בדיוק 3 חודשים עד לעליה למטוס בדרך לארץ.

למחרת הגרדיואישן (שבת), היתה "מכירת חצר" גדולה במעונות. יש שתיים כאלו בשנה. אחת במאי (שבה כולם רוצים למכור דברים כי הם עוזבים בקרוב) ואחת באוגוסט (בה כולם רוצים לקנות, כי הם רק הגיעו). למרות שידענו שזה לא זמן טוב למכור, החלטנו לנסות את מזלנו. בשמונה בבוקר, עם תחזית של ספק גשם, יצאתי לדרך אחרי שאבי העמיס את הטריילר. לא הייתי היחידה, ולמרות הגשם שירד מידי פעם, אנשים הגיעו, ואפילו הצלחנו למכור חלק מהדברים שלנו. עדין נשאר די הרבה למכירות הבאות (שנעשה לפני שנעזוב).


ביום ראשון, התבצע דיגום הציפורים שבו היינו גם בשנה שעברה. לטובת מי שלא זוכר (או לא קרא), פעם בשנה אישתו של הבוס של אבי (אנה, פרופ' בעצמה במעבדה) תורמת את זמנה לפרוייקט דיגום ציפורים. מוקדם בבוקר פורסים רשתות, וכל ציפור שנתפסת מתועדת, זוכה בטבעת על הרגל ומשוחררת לדרכה. כשהגענו אייל התבייש מעט, אבל ברגע שהציעו לו לבוא ללטף ציפור לפני שמשחררים אותה, כל המחסומים ירדו, והחל מאותו רגע הוא פרח. בהמשך, הגיע תורו לשחרר ציפור. הוא התבקש לפרוס את הידיים כדי שאנה תוכל להניח את הציפור. היא אמרה שאם יעמדו בשקט, יתכן והציפור תשאר זמן מה בידיים שלו לפני שתעוף. כנראה שאייל היה מאוד רגוע, כי הציפור פשוט לא רצתה לעוף. היא נשארה בידיים שלו די הרבה זמן, שבהמשך הוא התחיל פשוט ללטף אותה עוד ועוד. אני בטוחה שזו חוויה שהוא יזכור הרבה זמן.

כשהגיע התור של נועה בדיוק יצא שהיתה ציפור גדולה יותר, ולכן גם האצבעות שלה מעט דוקרות, ככה שהציפור התעופפה לה די מהר. בסבב השני, גם לאייל יצאה ציפור מעט יותר גדולה, וככה זה נראה (כמובן שכשהציפור נשארה כמעט דקה שלמה בשקט בידיים שלו, המצלמה לא היתה בהישג יד).


בין לבין טיילנו לנו למצוק באזור בזמן שאנה נשארה עם הציפורים. בדרך מצאנו פטריות מורל, שנאכלו כבר באותו הערב (והן שוות זהב למי שלא יודע).


בסוף שבוע הזה הגיע החג שכנראה לעולם לא אצליח להתרגל אליו. חג יום הזכרון!! היפ היפ הרי, נראה מישהו מעיז בארץ לאחל למישהו אחר "יום הזכרון שמח". באמריקה התנהג כמו אמריקאי? אז גם אנחנו חגגנו. לא בסיילים כמנהג רוב העם, אלא בטבע כמנהג שאר העם. נסענו לאגם בגוברנר דודג' פארק, שם נמצא חוף הרחצה החביב עלינו. קצת יותר משעה אחרי שהגענו לשם והתמקמנו בצל, הצטרפו אלינו דנה ואסף ועדי והגר (והילדים כמובן). הגענו לשם ב-11 בבוקר, ויצאנו ב-5 בערב. כשנכנסנו לאוטו, בשניה וחצי לפני שהחבר'ה נרדמו עוד הספקתי לשאול אותם ממה הם הכי נהנו היום .התשובה לא איחרה לבוא: "מהכל!".

קיץ במדיסון

נראה שהשנה ויתרנו על האביב.
היה חורף ארוך, ואז קיץ. מדי פעם יש שוב ימים קרים, אבל אתמול סוף סוף יכולנו לכבס את המעילים בתקווה שלא נצטרך אותם יותר.
מה היה מאז הפוסט האחרון?
ילדה אחת שהיתה תינוקת המון זמן, ועכשיו פתאום, נתנה קפיצה והפכה לילדה שובבה, שרק רוצה להיות בחוץ כל היום. בתמונה רוני יושבת במה שהיה פעם האמבטיה שלה. מי היה מאמין שלפני שנה היא שקלה קצת יותר משני קילו.


בויסקונסין הכריזו על מספר ימי חופשה ללא תשלום לכל עובדי המדינה כחלק מהנסיונות לחסוך. חלק מהימים נקבעים על ידי העובדים, אבל ישנם מספר ימים שהוכתבו מלמעלה. אבי עובד אוניברסיטה וכמוהו גם הגננות של אייל ונועה, וכך מצאנו את עצמנו ביום שני שעבר כולנו בבית. אחרי סוף שבוע לא ידידותי במיוחד מבחינת מזג אויר, היה יום יפה. החלטנו לנסוע ל- Wildcat mountain state park. הפארק נמצא במרחק שעתיים נסיעה צפונה. מכיוון שרוני לא נהנית במיוחד בנסיעות, היינו צריכים לעצור בדרך. בחרנו באגם מלאכותי, Redstone Lake, שנוצר על ידי סכר. המים שעוברים את הסכר יורדים במפל נחמד. אז עצרנו, טיילנו למפל, ואחר כך עברנו לאחד מחופי האגם. אחרי שהילדים שיחקו בחול היה צריך לשטוף ידיים לקראת הנשנוש (או בעצם זה תירוץ להשתמש במשאבות מים האלו שרואים יותר ויותר בטיולים. אני כל כך אוהבת אותן), ורק אז יכלנו להמשיך צפונה.


זה כבר הנוף מנקודת התצפית בפארק חתול הבר :-)


לכו תנסו לצלם תמונה משפחתית עם שלושה ילדים קטנים. זה מה שיצא הפעם.


ביום שישי האחרון היה טקס הסיום בגן. אני רק יכולה להגיד שהיה חמוד מאוד, אבל קיטש אמריקאי במיטבו (הלו, זה רק גן!). את רוב התמונות אני לא יכולה להעלות, כי מופיעים בהם ילדים מהגן. אני כן מרשה לעצמי לשים תמונות עם הגננות. בגן של נועה צילמו סרטון חמוד ושמו ברשת. אני לא רוצה לשים כאן את הקישור, אבל אם מישהו מאוד רוצה אני יכולה לשלוח לו את הקישור במייל.


זהו. התחילה חופשת הקיץ. שלושה חודשים במדיסון והביתה.
החוויות מהיום יחכו כבר לפוסט הבא.