הביקור הראשון שלי במדיסון התחיל בשורה של אסונות קטנים. באפריל נסעתי לכנס, וניצלתי את ההזדמנות להיפגש פנים מול פנים עם חברי לשנתיים הקרובות. שבוע לפני הנסיעה הודיע לי וולקר שאריק התנדב לאסוף אותי משדה התעופה. "אני לא רוצה להטריח" עניתי, אבל הוא כתב בחזרה שזה שטויות.
הטיסה מישראל יצאה באיחור של חצי שעה. לטיסת ההמשך של אמריקן איירליינס בבריסל הגעתי בריצה חמש דקות לפני סגירת השער, כשזכיתי בכבוד המיוחד של הזכרת שמי בכריזה. בתור לעלייה הודיעו שיש אובר בוקינג של שני מקומות, ומי שמוכן לטוס דרך ניו יורק יקבל חמש מאות דולר. "אריק מחכה", חשבתי, ונתתי לשני חרדים את התענוג. עשר דקות אחר כך הקברניט הודיע שעקב בעיות במגדל הפיקוח הטיסה תתעכב שעה על המסלול, וכל מי שיש לו טיסת המשך משיקאגו עד ארבע (כמוני), טיסתו נדחית אוטומטית, כך ש-(1) אני הולך להבריז לאריק, (2) אין לי איך להודיע לו את זה, ו-(3) הפסדתי חמש מאות דולר. בגלל מגדל פיקוח בלגי.
בסופו של דבר נחתתי בשיקאגו חצי שעה לפני שאריק היה אמור לצאת לשדה. היה תור עצום בדרכונים והפלאפון הארור לא קלט. טלפון ציבורי יוק. אחרי המזווודות הייתי חייב לעבור בדלפק של אמריקן לאסוף את הכרטיס החדש, כשברור לי שאריק כבר מחכה לי במדיסון. אחרי עוד תור מלווה בעצבים מרוטים יצאתי החוצה לטלפונים הציבוריים. פתאום גם הפלאפון התחיל לקלוט. כרטיס האשראי שלי לא התקבל על ידי הטלפונים, אז הערתי את איריס בארץ כדי שתשיג לי את הטלפון שלו מהאינטרנט. לא היה כזה. התקשרתי מהטלפון למעבדה, שם ענה לי מישהו במבטא רוסי כבד שאריק כבר יצא מזמן לאסוף אותי. לקחתי ממנו את מספר הנייד שלו והתקשרתי. אין תשובה. השארתי הודעה מלאה בהתנצלויות, ויצאתי רותח מכעס לטיסת ההמשך. בלגים מזויינים.
בהמתנה לטיסה למדיסון תפסתי אותו סוף סוף. התנצלתי והודיתי לו. הוא היה דוקא ממש נחמד, וסיפר שלמחרת יש מסיבה של המעבדה בבית של וולקר. אני כמובן מוזמן ואני יכול להתקשר אליו למחרת כדי לתאם טרמפ. טעות פטאלית מצידו, שוב.
נחתתי במדיסון לאחר הצהריים יפה. במונית למעונות הספקתי להתרשם ממרכז העיר. נחמד. מאוד נחמד. לא יומרני ובהחלט יפה. במעונות חיכיתי חצי שעה עד שהסטודנטית התורנית רשמה אותי ונתנה לי מפתח לחדר. מסתבר שהיא רק החליפה מישהי אחרת שבדיוק התקלחה. גם המתקלחת הגיעה באמצע, מגבת על הראש, כדי להתנצל על העיכוב. אין כמו אמריקה.
בדרך לחדר עוברים ליד מגרש כדורעף חופים. הסטודנטים משחקים בבגדי ים וביקיני. בחוץ יש מקסימום עשר מעלות, ואני עם מעיל. אחר כך אמרו לי שזה היה היום היפה הראשון של השנה, אז כולם השילו את הבגדים. דם סמיך יש לחבר'ה.
סיבוב בעיר. קודם כל ירדתי לאגם, מאה מטר מהחדר. מה אתם יודעים, הוא היה קפוא. במהלך השבוע שכבת הקרח הלכה והצטמצמה, ונדדה תוך כדי סביב האגמים לפי כיוון הרוח. הקמפוס נחמד, אבל עצום. לעת ערב נקלעתי לתור מסודר של מאות אנשים בכניסה לאחד הבניינים. מה מחלקים חינם, תהיתי לעצמי. מסתבר שלא. יש תערוכת גמר של המחלקה לאמנות. תשע בערב, קר, ואנשים עומדים שעה בתור בשביל עבודות של סטודנטים. נראה לי שאני אחבב את העיר הזאת.
למחרת אחרי הצהריים התקשרתי לאריק כדי לתאם הסעה למסיבה. הוא נשמע נבוך. "עכשיו ארבע ועשרים, העסק מתחיל בחמש, אבל אני וחברה שלי עוד לא סיימנו להכין את העוגה. אנחנו גם מתכוונים לנסוע קודם לנהר הוויסקונין לצפות בציפורים, אז תיכננו להגיע באיחור. האמת שהאוטו שלי קצת לא נוח לטרמפיסטים. אני אדבר עם חבר'ה אחרים שנוסעים ואנסה לארגן לך טרמפ, אז תתקשר שוב עוד רבע שעה".
אחרי רבע שעה:
"אוקיי, מסתבר שכולם כבר יצאו, אז אנחנו נאסוף אותך. ניפגש בחמש וחצי ליד המעונות"
שיט. "אני ממש מצטער ששוב נפלתי עליכם"
"אל תדאג, זה באמת בסדר. חכה שתראה איפה אתה אמור לשבת. אני מגיע בפיק אפ שחור לבן"
בחמש וחצי התייצבתי בפינת הרחוב והתחלתי לחכות. פיק אפ גורנישט. בחמש וארבעים ראיתי פיק אפ מתאים נכנס למעונות בבלוק השני. אולי לא הבנתי נכון? פתחתי בספרינט לבלוק השני רק כדי לגלות שהוא כבר לא שם. הסתובבתי לאחור בדיוק כדי לראות אותו עוצר בצד בנקודת ההמתנה המקורית שלי. שיט שיט שיט. לא מספיק אני נדבק אליו, אני גם מאחר. ספרינט חזרה, נפנוף לשלום ואני נדחס בחצי מושב האחורי שלו, ליד האופניים. אין מקום לרגליים (זה כנראה אוטו לגידמים). התנצלות התנצלות התנצלות. "אני חייב לך בירה על כל הצרות האלה". "זה בסדר, בלי דאגות חבר".
הנסיעה עברה בכיף. הוא באמת בחור נחמד, במקור מקליפורניה. דיברנו על מחקר, מדיסון, חורף, והכי חשוב - ספורט אמריקאי. הוא מופתע מהידע שלי. נראה לי שאחרי התחלה כל כך צולעת דווקא נסתדר טוב ביחד.
