עבר קצת זמן. מפה לשם לא יצא לכתוב (או כן לכתוב ולא לפרסם).
בסופ"ש הקודם בילינו (שוב) ב"פסטיבל רחוב וילי". בהתחלה חשבנו ללכת אחר כך גם לקטיף תפוחים, אבל החלטנו שזה יותר מדי ליום אחד. כשחיפשתי עכשיו לראות תמונות מאותו אירוע בשנה שעברה, גיליתי שלפני שנה כתבתי באותו פוסט על קטיף התפוחים ועל הפסטיבל. החיים שלנו כאן מתחילים לחזור על עצמם...
זו הפעם השלישית בה בילינו בפסטיבל הזה, שהוא מאוד ססגוני ונחמד.
אין הרבה הבדל משנה לשנה. מכיוון שאפילו במצעד כבר זיהינו את המשתתפים שחוזרים על עצמם בכל שנה, אני חושבת שההבדלים העיקריים הם גילאי הילדים שלנו (והמספר שלהם...) והחברים שאיתם אנחנו הולכים לשם. השנה אלו היו נועה ונגה שלא הפסיקו לרקוד.
ביום שלישי (לפני שבוע) לעומת זאת היה לנו בילוי פחות שגרתי. עד כדי כך לא שגרתי, שסביר להניח שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה לבילוי מסוג כזה.
אספתי את הילדים כרגיל מהגן לקראת 2:30, והלכנו הביתה. בבית חיכה לנו תיק קטן, וכן עגלה עמוסה במעילים ועוד כמה דברים. בזמן שהילדים הלכו לשירותים לפני שנמשיך בדרכנו, אבי התקשר והודיע שפורסם שגם עגלות אסור להביא. טוב. תוך שתי דקות היינו בדרכנו לאוטובוס, ללא העגלה ובתקווה שנסתדר עם פחות מעילים.
בתחנה פגשנו את דנה והילדים. אבי היה אמור לעלות על אותו האוטובוס בתחנה שליד המשרד שלו, ולהמשיך איתנו קצת, רק שרגע לפני שהגענו אליו הוא התקשר ואמר שבתחנה "שלו" צריך לרדת מהאוטובוס כי התור מתחיל כבר שם.
ירדנו.
עמדנו.
ישבנו.
חיכינו.
התקדמנו.
לשמחתנו היינו כאמור עם דנה (ואסף שהצטרף גם בזמן שחיכינו) והילדים. לאורך התור הילדים אילתרו משחקים בהתאם למיקום. בהתחלה עברנו ליד הבניין בו נמצאים רוב החבר'ה של אבי מהמעבדה (יופי של הזדמנות ללכת לשירותים). כשעברנו ליד החממה, אבי נכנס פנימה עם הילדים שישחקו קצת. כשהם חזר לתור דנה ואני פרשנו הצידה (רוני היתה צריכה לאכול). אח"כ היה מדרון והילדים התגלגלו בו. בדרך הם טיפסו על כל בטונדה אפשרית. ילדים לא צריכים גן משחקים כדי לשחק. רק שינוי אוירה :-)
כשכבר היינו ממש קרובים, שוטר אחד הודיע שהמתחם מלא ולא נותנים להיכנס יותר. אפשר לעלות על הגבעה ליד, אבל בטח גם היא תתמלא בקרוב.
נוותר על כל הפרטים הקטנים. בסוף נכנסנו. אנחנו ועוד 17,000 איש במתחם אחד, ועוד 9,000 אנשים באזור מסביב, מחכים לשמוע את ברק אובמה.
בפוליטיקה האמריקאית אני ממש לא מעודכנת, אבל להגיע ולראות (לא באמת לראות. בטלויזיה הרי רואים הרבה יותר טוב) נשיא אמריקאי מכהן, זו לא דבר יומיומי.
אז מה היה לנו?
התארגנות עם מינימום דברים (כי ההוראות מה מותר, או יותר נכון, מה אסור להכניס למתחם היו א-ר-ו-כ-ו-ת. למי שאחראיות על תיק ההחתלה שיש לי לרוני מגיעה שוב תודה גדולה. הוא בגודל שיכלתי לקחת אותו איתי, וגם רוני וגם רועי מודים לכן שבזכותכן היה משטח החתלה...)
שעתיים המתנה בתור.
מזל גדול שבכל זאת נכנסנו למתחם.
ילדים שלא הבינו על מה כל המהומה :-) (אבי הרים את אייל על הכתפיים והתקרב לכיון הבמה. אחרי שהוא שאל את אייל אם הוא רואה את האיש עם החולצה הלבנה על הבמה, אייל ענה לו: "כן. אפשר לחזור?" )
מכיוון שמה שבעיקר היה אפשר לראות זה אנשים מרימים מצלמות מעל הראש ומנסים לצלם, הנה תמונה שגם אם היינו מנסים לא היינו מצליחים. אבי כמובן לא ראה את מה הוא מצלם, וכך גם האיש שהרים את המצלמה ותפס את ברק אובמה בדיוק במרכז הפריים.
חולצה לכל ילד.
אנחנו לא יודעים איפה התחיל התור בסופו של דבר. כאן אפשר לראות איפה אנחנו התחלנו לעמוד בתור. תוך דקות התור כבר התארך אי שם מאחורינו...
בסופ"ש הקודם בילינו (שוב) ב"פסטיבל רחוב וילי". בהתחלה חשבנו ללכת אחר כך גם לקטיף תפוחים, אבל החלטנו שזה יותר מדי ליום אחד. כשחיפשתי עכשיו לראות תמונות מאותו אירוע בשנה שעברה, גיליתי שלפני שנה כתבתי באותו פוסט על קטיף התפוחים ועל הפסטיבל. החיים שלנו כאן מתחילים לחזור על עצמם...
זו הפעם השלישית בה בילינו בפסטיבל הזה, שהוא מאוד ססגוני ונחמד.
אין הרבה הבדל משנה לשנה. מכיוון שאפילו במצעד כבר זיהינו את המשתתפים שחוזרים על עצמם בכל שנה, אני חושבת שההבדלים העיקריים הם גילאי הילדים שלנו (והמספר שלהם...) והחברים שאיתם אנחנו הולכים לשם. השנה אלו היו נועה ונגה שלא הפסיקו לרקוד.
ביום שלישי (לפני שבוע) לעומת זאת היה לנו בילוי פחות שגרתי. עד כדי כך לא שגרתי, שסביר להניח שזו היתה הפעם הראשונה והאחרונה לבילוי מסוג כזה.
אספתי את הילדים כרגיל מהגן לקראת 2:30, והלכנו הביתה. בבית חיכה לנו תיק קטן, וכן עגלה עמוסה במעילים ועוד כמה דברים. בזמן שהילדים הלכו לשירותים לפני שנמשיך בדרכנו, אבי התקשר והודיע שפורסם שגם עגלות אסור להביא. טוב. תוך שתי דקות היינו בדרכנו לאוטובוס, ללא העגלה ובתקווה שנסתדר עם פחות מעילים.
בתחנה פגשנו את דנה והילדים. אבי היה אמור לעלות על אותו האוטובוס בתחנה שליד המשרד שלו, ולהמשיך איתנו קצת, רק שרגע לפני שהגענו אליו הוא התקשר ואמר שבתחנה "שלו" צריך לרדת מהאוטובוס כי התור מתחיל כבר שם.
ירדנו.
עמדנו.
ישבנו.
חיכינו.
התקדמנו.
לשמחתנו היינו כאמור עם דנה (ואסף שהצטרף גם בזמן שחיכינו) והילדים. לאורך התור הילדים אילתרו משחקים בהתאם למיקום. בהתחלה עברנו ליד הבניין בו נמצאים רוב החבר'ה של אבי מהמעבדה (יופי של הזדמנות ללכת לשירותים). כשעברנו ליד החממה, אבי נכנס פנימה עם הילדים שישחקו קצת. כשהם חזר לתור דנה ואני פרשנו הצידה (רוני היתה צריכה לאכול). אח"כ היה מדרון והילדים התגלגלו בו. בדרך הם טיפסו על כל בטונדה אפשרית. ילדים לא צריכים גן משחקים כדי לשחק. רק שינוי אוירה :-)
כשכבר היינו ממש קרובים, שוטר אחד הודיע שהמתחם מלא ולא נותנים להיכנס יותר. אפשר לעלות על הגבעה ליד, אבל בטח גם היא תתמלא בקרוב.
נוותר על כל הפרטים הקטנים. בסוף נכנסנו. אנחנו ועוד 17,000 איש במתחם אחד, ועוד 9,000 אנשים באזור מסביב, מחכים לשמוע את ברק אובמה.
בפוליטיקה האמריקאית אני ממש לא מעודכנת, אבל להגיע ולראות (לא באמת לראות. בטלויזיה הרי רואים הרבה יותר טוב) נשיא אמריקאי מכהן, זו לא דבר יומיומי.
אז מה היה לנו?
התארגנות עם מינימום דברים (כי ההוראות מה מותר, או יותר נכון, מה אסור להכניס למתחם היו א-ר-ו-כ-ו-ת. למי שאחראיות על תיק ההחתלה שיש לי לרוני מגיעה שוב תודה גדולה. הוא בגודל שיכלתי לקחת אותו איתי, וגם רוני וגם רועי מודים לכן שבזכותכן היה משטח החתלה...)
שעתיים המתנה בתור.
מזל גדול שבכל זאת נכנסנו למתחם.
ילדים שלא הבינו על מה כל המהומה :-) (אבי הרים את אייל על הכתפיים והתקרב לכיון הבמה. אחרי שהוא שאל את אייל אם הוא רואה את האיש עם החולצה הלבנה על הבמה, אייל ענה לו: "כן. אפשר לחזור?" )
מכיוון שמה שבעיקר היה אפשר לראות זה אנשים מרימים מצלמות מעל הראש ומנסים לצלם, הנה תמונה שגם אם היינו מנסים לא היינו מצליחים. אבי כמובן לא ראה את מה הוא מצלם, וכך גם האיש שהרים את המצלמה ותפס את ברק אובמה בדיוק במרכז הפריים.
חולצה לכל ילד.
אנחנו לא יודעים איפה התחיל התור בסופו של דבר. כאן אפשר לראות איפה אנחנו התחלנו לעמוד בתור. תוך דקות התור כבר התארך אי שם מאחורינו...
אני בטוחה שלפחות לחלקכם המילה מעילים נשמעה לא קשורה. אז כן, אולי זה מוזר לחשוב עכשיו על מעילים בארץ הקודש, אבל כאן החימום כבר עובד ובלילות הטמפרטורה צונחת כבר לכיוון האפס (צלסיוס. לא לדאוג. לא עד כדי כך...).
