יאמי

לרובנו יש את ה"אוכל של אמא" שמתגעגעים אליו כשנמצאים רחוק מהבית. בתור ילדה לא ממש הערכתי אוכל מכל סוג שהוא, למעט אולי פיתה עם שוקולד... לשמחתי בשנים האחרונות זה השתנה :-)

מצד אחד אמא שלי מבשלת מעולה, ככה שכשכבר התחלתי להעריך אוכל נהניתי ממנו מאוד. מצד שני, העזרה במטבח התבטאה בעיקר בהבאת מצרכים או שטיפת כלים, ככה שזה לא ממש עזר ליכולות הבישול שלי. עבר הזמן, ומה לעשות, אי אפשר להמשיך לאכול אצל אמא כל יום (בטח לא כשגרים במדיסון), ולאט לאט למדתי גם לבשל.
דבר אחד נשאר לא בר השגה. האוכל האינדונזי! לפני המעבר למדיסון הסתכלתי כשאמא שלי הכינה ארוחה אינדונזית, ורשמתי כל דבר. אפילו הדפסתי אחר הכל במסודר במחשב. מיותר לציין שלא עשיתי בקובץ שום שימוש, ובינתיים המחשב קרס, פורמט, וכך גם מה שכבר כתבתי נעלם לו.
בביקור האחרון, שהיה כידוע ארוך מהמתוכנן (רוני מיהרה לאנשהוא), הזמנתי אוכל אינדונזי. באחד הבקרים צעדנו לנו לחנות תבלינים קרובה, בתקווה שההיצע ישקף את האוכלוסיה המגוונת באיזור. הוא אכן שיקף! קפיצה לחנות האסייתית השלימה את המשימה, וכך זכיתי גם לראות את ההכנה, גם לתעד, גם יש לי את המצרכים והעיקר, נהניתי לאכול. עבר זמן, ולאחרונה החלטתי שהגיע הזמן לנסות את מזלי. שאלתי את דנה אם בא לה ולמשפחתה להיות שפני נסיונות, וכך נפגשנו באחד הערבים האחרונים לארוחה האינדונזית הראשונה (ואני מקווה שבהחלט לא האחרונה) שבישלתי!


לפי תגובות הקהל אפילו יצא טוב :-)

(מותר מידי פעם להשוויץ בבלוג, לא?)