כמו שכבר כתבתי לבסוף היעד שנבחר הוא ההרים המעושנים.
לפני שבוע וקצת, ביום שישי בבוקר הגיעה למעונות מכולה קטנה של צים, והועמסה בשלל דברים, חלקם שלנו. לאחר שנפרדנו לשלום (מיותר ממה שהתכוונו לשלוח במקור), התחלנו להעמיס את האוטו שלנו לקראת הטיול.
ביום ראשון בבוקר נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה דרומה. היינו מוכנים לאפשרות שבשיקגו נאלץ לוותר על הרעיון ולחזור למדיסון. עד היום כבר בנסיעה של שעה רוני התחילה להביע התנגדות לרעיון של לשבת באוטו.
להפתעתנו, לשיקגו הגענו כאשר כולם מחייכים, וככה מצאנו את עצמנו באינדיאנפוליס עוד באותו היום. איך עברה הנסיעה? נועה נתנה לרוני את הדובי הגדול שלה ואת פו הדב לשמחתה הרבה של רוני. אייל דאג לה לשתיה בכל פעם שהיא צייצה, ורוני בתמורה הצחיקה אותם בזה שהשפריצה מים מהכוס שלה, או פשוט על ידי דחיפת הידיים שלה לתוך הפה שלהם.
הלילה הבא תוכנן לפארק שבו יש קשתות טבעיות, בדומה לאלו שיש ביוטה, רק הרבה פחות נפוצות באזור זה של היבשת. בדרך לקמפינג עצרנו בנקודת תצפית נחמדה. מעבר לנוף, אייל כמובן חיפש חרקים, כמו שהוא עושה בכל מקום ובכל הזדמנות.
הגענו לאתר קמפינג ממש מוצלח, ולאחר מקלחות, עשינו טיול לילי בפיג'מות ונהננו מהגחליליות. למחרת טיילנו לקשתות התאומות, מסלול שכולו בעליה או ירידה, ומעבר לקשתות היפות והדרך שעוברת ביער ירוק ונעים, אייל ונועה הלכו נהדר.
של מי לדעתכם העקבות הבאות?
רצינו לעצור בעוד מקום, אבל הילדים היו עייפים אחרי ההליכה, אז הסתפקנו בארוחת צהריים ליד אחד הנחלים. מכיוון שרוני רק ניסתה לקפוץ למים, קיצרנו...
משם המשכנו לכיוון הסמוקי מאונטיינס. התכנון המקורי היה לישון גם שם בקמפינג, אבל לאור התחזית (חם מאוד ביום וסופות רעמים בלילה) הוחלט ברוב קולות להזמין מקום במלון. עצרנו בדרך בחניה של בית קפה, ובאדיבות האינטרנט האלחוטי שלהם הזמנו מלון ללילה. כמה קל לעשות דברים כאלו באמריקה. בהחלט נתגעגע.
מכיוון שהגענו מוקדם והיו לפנינו עוד כמה שעות של אור, עברנו ליד המלון אבל המשכנו הלאה לתוך הפארק. אייל ונועה ציפו בכליון עיניים למק-אנד-צ'יז (לזה אולי הילדים יתגעגעו. אני בהחלט לא) שהיינו אמורים לבשל בקמפינג, ולכן החלטנו שאת הארוחה המובטחת הם יקבלו בכל מקרה. לאחר הארוחה הם זכו לטבול רגליים במים הקפואים, וגם שם, היה מאוד קשה למנוע מרוני לקפוץ למים. בכלל, בטיול רוני הראתה נטיות אובדניות בכל הקשור למים.
הגענו למלון, ולא הצטערנו בכלל על ההחלטה, לאור הרעמים והברקים שנשמעו ונראו כל הלילה.
בסמוקיס רצינו לטייל ב- cades cove. זהו עמק בין ההרים שיש בו כביש צר של 16 ק"מ, עם נתיב אחד, חד כיווני, שבימי רביעי ושבת בין השעות 7-10 בבוקר סגור לתנועת מכוניות, ונגיש רק להולכי רגל ורוכבי אופניים. מראש כיוונו להגיע לשם ביום רביעי, והתכנון המקורי היה לישון באתר הקמפינג שצמוד אליו. במקום זה ישנו במרחק שעת נסיעה, מה שחייב אותנו להתארגן בזריזות בבוקר. הצלחנו להגיע למקום בשעה סבירה, והיינו מצויידים באופניים של אייל, ובטריילר שרצינו לרתום לאופניים שנשכור. הגענו לשם רק כדי לגלות שאסור לחבר כלום לאופניים שהם משכירים. מה עושים? הולכים. אייל רכב נהדר את כל 16 הק"מ. נועה ישבה רוב הזמן עם רוני בעגלה וחלקו הלכה/רצה. זכינו ללכת במסלול נעים, לראות איילים, המון פרפרים (שאייל עצר ליד כל אחד, לבדוק אם הוא מקרה monarch butterfly ) ואפילו כמה דובים. את הדובים ראינו ממש בקטן, אבל כשהגדלנו במחשב את התמונה, גילינו שהיה שם לא אחד, אלא שלושה!
בערב קינחנו בבריכת המלון. את אייל אי אפשר היה לתפוס כי הוא היה עסוק בלשחק עם חברים (ילדים אחרים שהיו במלון).
עד כאן זה היה התכנון של הטיול. חשבנו מה הלאה? אולי לנסוע לוושינגטון די.סי? אולי לחזור דרך סיינט לואיס? בסוף החלטנו שלא צריך להתגרות בגורל. עד עכשיו היה כייף, הילדים ואנחנו נהננו, והגיע הזמן לחזור הביתה, במקום לנסות למשוך את החבל יותר מידי.
למחרת בבוקר עשינו עוד מסלול נחמד, הפעם למפלים (לא מרשימים במיוחד).
זהו. משם דהרנו חזרה הביתה.
אחד החלקים המוצלחים בטיול היה קבלת הפנים החמה כשחזרנו. לראות איך ילדי השכנים שמחים לשחק עם אייל ונועה ולשמוע הורים שמספרים שכל יום אחרי הגן הילד שלהם בדק אם כבר חזרנו, עשה טוב לא פחות מהטיול עצמו.
היה מוצלח. בערך 1600 מייל ו- 7 מדינות (ויסקונסין, אילינוי, אינדיאנה, קנטקי, טנסי, צפון קרולינה אבל רק לכמה דקות ואוהיו לעוד פחות זמן) בשישה ימים, עם שלושה ילדים שמחים (רב הזמן) בספסל האחורי, ושני הורים שגאים בילדים שלהם, וגם קצת עצובים שבשנים הקרובות לא יהיה עוד טיול מהסוג הזה.
מי יודע? אולי נצליח להשחיל עוד טיול לצפון ויסקונסין לפני שנעזוב.
לפני שבוע וקצת, ביום שישי בבוקר הגיעה למעונות מכולה קטנה של צים, והועמסה בשלל דברים, חלקם שלנו. לאחר שנפרדנו לשלום (מיותר ממה שהתכוונו לשלוח במקור), התחלנו להעמיס את האוטו שלנו לקראת הטיול.
ביום ראשון בבוקר נכנסנו לרכב והתחלנו בנסיעה דרומה. היינו מוכנים לאפשרות שבשיקגו נאלץ לוותר על הרעיון ולחזור למדיסון. עד היום כבר בנסיעה של שעה רוני התחילה להביע התנגדות לרעיון של לשבת באוטו.
להפתעתנו, לשיקגו הגענו כאשר כולם מחייכים, וככה מצאנו את עצמנו באינדיאנפוליס עוד באותו היום. איך עברה הנסיעה? נועה נתנה לרוני את הדובי הגדול שלה ואת פו הדב לשמחתה הרבה של רוני. אייל דאג לה לשתיה בכל פעם שהיא צייצה, ורוני בתמורה הצחיקה אותם בזה שהשפריצה מים מהכוס שלה, או פשוט על ידי דחיפת הידיים שלה לתוך הפה שלהם.
הלילה הבא תוכנן לפארק שבו יש קשתות טבעיות, בדומה לאלו שיש ביוטה, רק הרבה פחות נפוצות באזור זה של היבשת. בדרך לקמפינג עצרנו בנקודת תצפית נחמדה. מעבר לנוף, אייל כמובן חיפש חרקים, כמו שהוא עושה בכל מקום ובכל הזדמנות.
הגענו לאתר קמפינג ממש מוצלח, ולאחר מקלחות, עשינו טיול לילי בפיג'מות ונהננו מהגחליליות. למחרת טיילנו לקשתות התאומות, מסלול שכולו בעליה או ירידה, ומעבר לקשתות היפות והדרך שעוברת ביער ירוק ונעים, אייל ונועה הלכו נהדר.
של מי לדעתכם העקבות הבאות?
רצינו לעצור בעוד מקום, אבל הילדים היו עייפים אחרי ההליכה, אז הסתפקנו בארוחת צהריים ליד אחד הנחלים. מכיוון שרוני רק ניסתה לקפוץ למים, קיצרנו...
משם המשכנו לכיוון הסמוקי מאונטיינס. התכנון המקורי היה לישון גם שם בקמפינג, אבל לאור התחזית (חם מאוד ביום וסופות רעמים בלילה) הוחלט ברוב קולות להזמין מקום במלון. עצרנו בדרך בחניה של בית קפה, ובאדיבות האינטרנט האלחוטי שלהם הזמנו מלון ללילה. כמה קל לעשות דברים כאלו באמריקה. בהחלט נתגעגע.
מכיוון שהגענו מוקדם והיו לפנינו עוד כמה שעות של אור, עברנו ליד המלון אבל המשכנו הלאה לתוך הפארק. אייל ונועה ציפו בכליון עיניים למק-אנד-צ'יז (לזה אולי הילדים יתגעגעו. אני בהחלט לא) שהיינו אמורים לבשל בקמפינג, ולכן החלטנו שאת הארוחה המובטחת הם יקבלו בכל מקרה. לאחר הארוחה הם זכו לטבול רגליים במים הקפואים, וגם שם, היה מאוד קשה למנוע מרוני לקפוץ למים. בכלל, בטיול רוני הראתה נטיות אובדניות בכל הקשור למים.
הגענו למלון, ולא הצטערנו בכלל על ההחלטה, לאור הרעמים והברקים שנשמעו ונראו כל הלילה.
בסמוקיס רצינו לטייל ב- cades cove. זהו עמק בין ההרים שיש בו כביש צר של 16 ק"מ, עם נתיב אחד, חד כיווני, שבימי רביעי ושבת בין השעות 7-10 בבוקר סגור לתנועת מכוניות, ונגיש רק להולכי רגל ורוכבי אופניים. מראש כיוונו להגיע לשם ביום רביעי, והתכנון המקורי היה לישון באתר הקמפינג שצמוד אליו. במקום זה ישנו במרחק שעת נסיעה, מה שחייב אותנו להתארגן בזריזות בבוקר. הצלחנו להגיע למקום בשעה סבירה, והיינו מצויידים באופניים של אייל, ובטריילר שרצינו לרתום לאופניים שנשכור. הגענו לשם רק כדי לגלות שאסור לחבר כלום לאופניים שהם משכירים. מה עושים? הולכים. אייל רכב נהדר את כל 16 הק"מ. נועה ישבה רוב הזמן עם רוני בעגלה וחלקו הלכה/רצה. זכינו ללכת במסלול נעים, לראות איילים, המון פרפרים (שאייל עצר ליד כל אחד, לבדוק אם הוא מקרה monarch butterfly ) ואפילו כמה דובים. את הדובים ראינו ממש בקטן, אבל כשהגדלנו במחשב את התמונה, גילינו שהיה שם לא אחד, אלא שלושה!
בערב קינחנו בבריכת המלון. את אייל אי אפשר היה לתפוס כי הוא היה עסוק בלשחק עם חברים (ילדים אחרים שהיו במלון).
עד כאן זה היה התכנון של הטיול. חשבנו מה הלאה? אולי לנסוע לוושינגטון די.סי? אולי לחזור דרך סיינט לואיס? בסוף החלטנו שלא צריך להתגרות בגורל. עד עכשיו היה כייף, הילדים ואנחנו נהננו, והגיע הזמן לחזור הביתה, במקום לנסות למשוך את החבל יותר מידי.
למחרת בבוקר עשינו עוד מסלול נחמד, הפעם למפלים (לא מרשימים במיוחד).
זהו. משם דהרנו חזרה הביתה.
אחד החלקים המוצלחים בטיול היה קבלת הפנים החמה כשחזרנו. לראות איך ילדי השכנים שמחים לשחק עם אייל ונועה ולשמוע הורים שמספרים שכל יום אחרי הגן הילד שלהם בדק אם כבר חזרנו, עשה טוב לא פחות מהטיול עצמו.
היה מוצלח. בערך 1600 מייל ו- 7 מדינות (ויסקונסין, אילינוי, אינדיאנה, קנטקי, טנסי, צפון קרולינה אבל רק לכמה דקות ואוהיו לעוד פחות זמן) בשישה ימים, עם שלושה ילדים שמחים (רב הזמן) בספסל האחורי, ושני הורים שגאים בילדים שלהם, וגם קצת עצובים שבשנים הקרובות לא יהיה עוד טיול מהסוג הזה.
מי יודע? אולי נצליח להשחיל עוד טיול לצפון ויסקונסין לפני שנעזוב.
