ביקורים ופרידות

עבר זמן, הצטברו תמונות וסיפורים, אבל חסר זמן לספר אותם. שמתי לב שלשם שינוי קשה לי לקצר במילים ולשים רק תמונות, אבל אשתדל.
לפני הכל- תודה לכל התגובות (במייל בעיקר) על הפוסט הקודם. וכמה תשובות- לא, עוד לא החלטנו. סביר להניח שנחליט כשתהייה הצעה רלוונטית, ומן הסתם תדעו על זה. ולגבי אבי, היתה הצעה שהוא יכתוב בעצמו פוסט מנקודת מבטו. אני בעד. נחכה ונראה...

אז מה היה לנו? ביקור נוסף של סבא/סבתא, מזג אויר פסיכי ופרידה מחברים.

סבא/סבתא הגיעו לבקר, והילדים מאוד שמחו. הם הגיעו ביום שישי בצהריים, אספו את הילדים מהגן ובשעות הערב המוקדמות פרשו לישון. לכן את המחזה שהיה כאן בערב, הם ראו רק בתמונות, בדיוק כמוכם. בסביבות תשע בערב, בלי שום התראה, רגע אחרי שהחשיך, השמיים הוארו מחדש בצבע כתום! מחזה מדהים. למי שבעניינים, זה אחד מסממני טורנדו. התמונה עושה עוול למה שהיה כאן. עמדנו בחוץ, כשהבטנו לכיוון אחד ראינו שמיים כתומים לחלוטין (ומוארים מאוד) ואילו בכיוון הנגדי נראו שתי קשתות שלמות.

עברו שלושה ימים, מסיימים ארוחת ערב, ופתאום מתחיל לרדת גשם מטורף. משהו הזוי לחלוטין שאי אפשר לתאר בכלל (ואני לגמרי לא מגזימה). זה היה נראה כאילו זרם של ברז כיבוי אש יורד מהשמיים. זה לא נמשך זמן רב, אבל מערכות הניקוז לא עמדו בעומס, ותוך דקות הכל הוצף. ככה אבי נראה 20 דקות חרי שהגשם כבר הפסיק, כשהלך לחלץ את האוטו בשביל אבא שלו (שימו לב לכמות האור. השעה שמונה וחצי בערב).


קצת אחרי שהסתיים הגשם זכינו לשמוע אזעקת טורנדו. מכיוון שלא היה 12 בצהריים ביום רביעי הראשון בחודש הבנו שזה אמיתי ולא תרגול. בדיקה בטלויזיה אישרה שיש אזהרת טורנדו בשעה הקרובה. מה עושים? כלום. מה יש לעשות? נשארים בבית ומקווים לטוב. היה טוב במדיסון. בווקושה (שעה מפה) היה טורנדו...

תמונות מטיולים ובילויים עם סבא/סבתא:

כאן אגם הצטרפה לטיול:

בערב האחרון הלכנו לטראס (עליה דובר רבות, "מרפסת" בית הסטודנט שיושבת על שפת אחד האגמים). ערב קייצי של יום ראשון והמקום היה מלא אנשים. אחרי אכילת גדילה ניצלנו את המקום לצילום משפחתי ראשון בהרכב החדש.


הפרידה מזהר וירון היתה שונה מהפרידות הקודמות. מכיוון שיש קרבה במקום המגורים (חצי דקה הליכה זה קרוב, נכון?) ו"קליק" בין הנפשות הפועלות, זהר וירון, עדי והגר, דנה ואסף ואנחנו (וכל הילדים כמובן) יצרנו מעין קיבוץ ישראלי קטן, ולכן כשחלק מהקיבוץ הזה שאיתו נפגשנו על בסיס יומיומי עוזב, זה קשה. ביום שבת ארחנו את החבר'ה אצלנו לפרידה מהם. ואם נתייחס רגע שוב לפוסט הקודם, זה חלק מהחיים כאן. לטוב ולרע.

(יש בתמונה שני מסתננים, אחד אמריקאי ואחת אוסטרלית, אבל זה הרי חלק מההווי כאן, לא?)

ולסיום:

ארבע לפנות בוקר לא נרדמת...

באוגוסט אנחנו סוגרים כאן שנתיים. כמו שבוודאי אתם יודעים, הארכנו את השהות שלנו.
אני כבר מזהירה, הבלוג הזה הולך להיות הכי "בלוגי" עד היום. אם אתם כאן בשביל התמונות, תדלגו לסוף :-)

להבדיל ממקומות רבים בחוף המזרחי או המערבי של ארה"ב, שם יש אוכלוסייה ישראלית גדולה וקבועה, במדיסון האוכלוסיה הישראלית מצומצמת, ורובה מרוכזת סביב האוניברסיטה. מטבע הדברים, תחלופת האנשים כאן גבוהה יחסית, ומתבצעת רובה ככולה בקיץ. היום עזבו את מדיסון עירית ודייגו עם שלושת ילדיהם ששהו כאן שנה במסגרת שבתון. בשבוע הבא חמוטל (ובהמשך גם רונן) ימשיכו הלאה לסינגפור עם ארבעת ילדיהם (בהצלחה!), לאחר סיום פוסט של רונן. בעוד שבועיים וחצי יעזבו (לצערנו הרב) גם זהר וירון עם שלושה ילדים (הרביעית נשארה בארץ) אחרי שגם הם מסיימים שנת שבתון. עם כולם היינו בקשר בחגים ואירועים, ועם חלקם הקשר היה על בסיס יום-יומי. מן הסתם, לא נעים להיפרד ממי שהיווה בשבילנו משפחה בשנה/שנתיים האחרונות, והדבר גורם לי לחשוב לא מעט על העתיד. לא מעט? לפי הכותרת אתם יכולים לנחש שאפילו די הרבה...

כשיצאנו להרפתקאה הזו לפני כמעט שנתיים, היה ברור לאבי ולי שאולי נשאר כאן יותר משנתיים, אבל בסוף נחזור. היום הדברים כבר לא כל כך ברורים. נכון לעכשיו, אם תשאלו אותנו, אנחנו בהחלט חוזרים, אבל כבר לא בלב כל כך שלם. אבי יודע לחיות את הרגע. כרגע טוב לו וזה מה שחשוב. העתיד פחות מטריד אותו. אני צריכה לדעת מה קורה הלאה, ולכן עסוקה יותר בנושא. השכנים שלנו בארץ, שבילו כבר שתי תקופות ארוכות בחו"ל, אמרו לנו שהחיים כבר אף פעם לא יהיו כמו קודם ולא משנה איפה נבחר לגור. תמיד נדע מה אנחנו מפסידים באופציה השניה, ועם זה אנחנו כבר יכולים להסכים.

נכון לרגע זה, השורה התחתונה היא שחוזרים לארץ, אבל מכיוון שזה לא כל כך טריוואלי, אני מנסה לחשוב מה הדבר הנכון לעשות. טבלת יתרונות וחסרונות? לא ממש תעזור, מכיוון שלכל שיקול משקל שונה לגמרי. בכל זאת, מכיוון שזהו בלוג אני אנצל זאת לשתף במה שמעסיק אותי כרגע. מעניין יהיה לקרוא את זה בעוד כמה חודשים/ שנה/ שנים ולראות מה יצא מזה.

מתחילים.

מה הכי טוב לילדים? רוני, עוד אי אפשר לדעת. היא אזרחית אמריקאית אז בפניה הדלת תהייה פתוחה תמיד. נועה תסתדר בכל מקום בו נזרוק אותה. לאייל לא תמיד קל, ומהרבה בחינות יהיה לו קל יותר בארץ, או יותר נכון לנו יהיה קל לעזור לו, ומצד שני, הילדים כאן מקבלים כל אחד ולא משנה מה, ופחות רואים את האכזריות שיש לילדים בארץ. נראה שמערכת החינוך כאן טובה בהרבה מזו שבארץ. מצד שני, גם אם בוחרים להישאר מי מבטיח שזו תהייה מדיסון? מדיסון היא סוג של בועה לא ממש מייצגת את ארה"ב.

מה יותר נכון בשבילנו? לאבי? אקדמאית יותר נכון כאן. אולי בעצם לא? הרמה יותר גבוהה, אבל אני לא יודעת איפה יהיה לו יותר קל להיות חבר סגל. כאן הוא ימצא עבודה בקלות. בארץ? לא פשוט. מבחינה אישית? את זה אני אשאיר לו אם ירצה לכתוב. בשבילי? נראה לי שיהיה יותר קל בארץ. כאן תמיד אהיה זרה (לעומת הילדים שיהיו אמריקאים לכל דבר). בעצם מה זה יותר קל? אם אראה שלילדים לא טוב גם לי יהיה פחות טוב. אם חושבים על מלחמת לבנון השניה, לא ממש בא לי לחוות את זה שוב, בטח לא עם הילדים.

הארץ. כמו שהיא נראית כרגע, זה באמת המקום בו אני רוצה לגדל את הילדים? לשלוח אותם לצבא (מזל שאייל יהיה פרופילניק. מי היה מאמין שאני אחשוב על זה)? אנחנו מחוברים לחדשות בארץ, ואיך נגיד? אני לא ממש מרגישה בנוח עם מה שאני רואה (ואני עדינה). לאן הארץ הולכת? עם כל השונאים שאנחנו הולכים וצוברים אני לא בטוחה אם יהיה כדאי להיות ישראלים בעוד כמה שנים.

החיים כאן באמת נוחים מאוד. אני יכולה להיות עם הילדים, ואחרי שהייתי עם נועה שנתיים בבית אני רואה כמה זה חשוב וכמה זה תרם לה. החיים מאוד שלווים. אנחנו נפגשים המון עם חברים (ישראלים, עם האמריקאים עוד לא ממש הצלחנו). מצד שני, אם נשאר זה לא בהכרח במדיסון ובטח לא במעונות, ואז הכל כבר יראה אחרת. גם אם נשאר, זה לא יהיה מה שאנחנו מכירים עכשיו.

לחזור לארץ עם אופציה לחזור לכאן בעתיד? אפשרי וזה כנראה מה שיהיה, אבל אז אם וכאשר נחזור לכאן, מצד אחד נדע שלפחות ניסינו. מצד שני, לא חבל על השנים שנבזבז הן מבחינה מקצועית והן מבחינת התאקלמות הילדים?

זו לא ההחלטה הראשונה שצריך לקבל בחיים, אבל בהחלט אחת הקשות אם לא הקשה ביותר בינתיים.

ועוד לא הזכרתי את המשפחה המורחבת...

אני אמשיך להציף את המוח שלי במחשבות על הנושא ועוד טיעונים לכאן ולכאן, ולכם אצרף כמה תמונות עדכניות. אם בא לכם להביע את דעתכם בנושא אתם מוזמנים להגיב כאן או במייל :-)

זו רוני השבוע, בגיל חודשיים וחצי

וזו נועה בגיל חודשיים

בינתיים הקיץ הזה גשום במיוחד, אבל זה מה שרואים כשיש גשם בקיץ

היום הייתי חייבת כבר לעבוד קצת בגינה. כשיש שלושה ילדים כנראה שרק ככה אפשר


באותו הזמן, אייל ונועה היו עסוקים בקפיצות.

שבת שלום!

ילדים גדולים

החבר'ה גדלים מהר מידי.
אייל רכב על אופניים קטנים, כי רצינו שיגיע לרצפה בקלות כשהוא לומד לרכב בלי גלגלי עזר. זה אכן היה מוצלח מאוד והגיע הזמן לעבור לאופניים במידה שלו, שהברכיים לא יגיעו לחזה :-) השבוע קנינו לו אופניים כאלו, ופתאום הוא נראה כל כך גדול!


אם כבר ילד גדול, תראו איך הוא גורר את הטרקטור לכיוון הקפיטול ;-)


אייל נועה ברגעים יותר טובים

כאן הם "נסעו על האופנוע למסיבה" והיו צריכים "קסדות":


שימו לב לשרוך הסגול בתמונה, צריך חגורת בטיחות, לא?
כאן הם בטיול אופניים עם אבי לחיפוש geocaching. אם אתם לא יודעים מה זה או שתגגלו או שתשאלו את נדב. הוא הכניס לנו לראש את הדבר הזה.


בטיול ביום ראשון:



והנה רוני שהולכת וגדלה לה. יש מי שיגיד שהיא עדין קטנה, אבל הי! היא כמעט הכפילה את משקל הלידה שלה. לנו לפחות היא נראית כבר ממש גדולה :-)

מנשא

לפני שאייל נולד התלהבתי ממנשאי הקשירה. נראה לי מאוד נח, ואהבתי את הרעיון. אפעס, נסיונות חוזרים (ערסול, בטן לבטן, גב לבטן, מה שתרצו) הבנו שזה כנראה לא ממש בשבילנו, עברנו לבייבי-ביורן (מנשא קשיח) והיינו מאוד מרוצים.

נועה נולדה. החלטנו לתת צ'אנס נוסף למנשא קשירה. ויתרנו.

ואז זהר הגיעה. לא, זו לא טעות, הכוונה לזהר ולא לרוני. זהר וירון הגיעו השנה למדיסון לשנת שבתון. בארץ יש לזהר עסק של ליווי התפתחותי לתינוקות. בין היתר, היא מאוד מעודדת שימוש במנשאי קשירה, וגם מנחה איך להשתמש בהם. דנה, חברה אחרת מכאן, היתה בהריון מתקדם ממני בחודשיים וחצי. בפועל, היא ילדה מאוחר, אני מוקדם, ורועי נולד חודש לפני רוני. מיד אחרי שרועי נולד, התחלנו להיפגש עם זהר פעם בשבוע וללמוד את מה שהיא עושה בארץ בסדנאות.

ואז רוני נולדה. הפלא ופלא, מסתבר שכשיש מי שמראה אחד על אחד איך להשתמש במנשא, זה אחד הדברים הכי נוחים שיש! במיוחד כשיש עוד שני ילדים בבית. רוני מבלה לא מעט זמן במנשא, חלק סתם כי מטיילים, אבל בעיקר כשאני מביאה את אייל ונועה לגן או אוספת אותם.

ולמה בכלל זו סיבה לפוסט בפני עצמו? כי הדבר הכי מוצלח במנשא הזה, הוא האפשרות לשים את רוני על הגב! כן, זו לא טעות, ולא יאמן כמה נח היה להסתובב ככה בשוק האיכרים בשבת האחרונה. כל הפוסט הזה למעשה נכתב רק בשביל התמונות האלו:


אני כידוע ממש לא הטיפוס של סדנאות מהסוג הזה, וגם כשחברות סיפרו לי כמה זה מוצלח הייתי סקפטית. נראה לי שזו הפרסומת הראשונה בבלוג שלנו, אבל אם מישהו מעוניין בסדנא בסגנון, או סתם רוצה לתת מתנה לחברים שילדו (אפשר שיעור פרטי, לא חייבים סדנא שלמה) והוא גר באזור כפר סבא/רעננה, אני ממליצה בחום על זהר (נמצאת בקיבוץ ניר אליהו). אני מניחה שגיגול על זהר קציר יוביל אתכם אליה.
וזו הזדמנות נוספת להגיד לזהר, למקרה שתיכנס לכאן- תודה!

ואם כבר מנשא, הנה סיפור שקרה לפני חודש בערך (אמיתי, לא נגעתי).
יום יפה ואני בחוץ עם הילדים. נועה הולכת לאחד השבילים מסביב, ואני אחריה. רוני במנשא.
ממול מגיע ג'ניפר, שכנה.

ג'ניפר: יש לך שם תינוק?
אני: כן.
ג'ניפר: אבל הוא לא שלך, נכון?
אני: דווקא כן.
ג'ניפר: אבל לא היית בהריון ?!
אני: מסתבר שכן.
ג'ניפר: (פרצוף המום)