אם רושמים לא שוכחים

"אם רושמים לא שוכחים". במקרה הזה מדובר בילדים כמובן...

כמו כולם גם אנחנו לא מושלמים, ובחינוך הילדים יש דברים שמצליחים פחות ויש דברים שיותר. לפעמים זה קצת יוצא משליטה...
כל יום כשהילדים קמים מהשינה הם אוכלים משהו. היום זה היה פרוסת לחם ואחר כך תפוח. אבי די מזועזע מהרעיון שהילדים שלו אוכלים לחם עם מזלג ולא עם היד, אבל הוא משלים עם זה. מה הוא היה אומר אילו היה רואה אותם היום אוכלים את התפוח עם מזלג???
כנראה שאם זה לא יהיה רשום, אף אחד לא יאמין לי בעתיד.

ומה עוד לא נזכור אם לא נרשום?

שנועה קוראת לתפוח פּוּקָה וללחם לֶקֶם במבטא רוסי כבד. קַבִי זה לקרב אותי ותוֹבַה זה לפתוח ולסגור. או שהיא נותנת נשיקה לדובי שבוכה בסיפור, שלא יהיה עצוב.

שכשנסענו ליד האגם נועה אמרה דגים. אייל: "אבל אני לא רואה דגים", אני:"כי הם שוחים בתוך המים אז אי אפשר לראות אותם", אייל: "ובלילה עוד יותר לא רואים אותם". מה שנכון נכון.

נועה יושבת באוטו בכסא שהיה בעבר של אייל. אייל:"פעם כשהייתי קטן ונסעתי עם אבא ישבתי בכסא הזה. נועל'ה היתה חמודה ונתנה לי לשבת בכסא שלה". מי אני שאשבור לו את המילה?

ושובר את הלב שאחרי שמונה חודשים כאן:
אני: אייל, אתה רוצה בקיץ לטוס במטוס עם אבא, אמא ונועה כדי לטייל?
אייל: לא, אני רוצה לטוס במטוס לישראל.

בלה בלה בלה

הקטע הזה של הכותרת. ומה כותבים כשיש סתם עוד עדכון שוטף על מעללינו כאן?

אחרי הקיץ של יום שישי והבילוי באגם, שבת התחילה עם סופת רעמים וברקים המלווים בגשם (וצניחה של יותר מעשרים מעלות) ולכן את רוב היום בילינו בבית (חוץ מגיחה קטנה לסידורים. לא נחשב). בראשון בבוקר היה בקמפוס אירוע שנקרא Breakfast on the farm. זה דבר שמתרחש כאן במקומות שונים במהלך האביב/קיץ, והפעם התרחש בקמפוס. יש בקמפוס בנין שנקרא Stock Pavilion. בנין עתיק, יפה ומוזר, שברגע שנכנסים רואים רחבה ענקית לא מרוצפת (אלא אם כן קש נקרא ריצוף) ומסביב טריבונות. הדבר נראה כמו מקום שיועד במקור לתצוגת בקר או משהו בסגנון. מחוץ לבניין היו אוהלים בהם הוגשה ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית (אפשר ורצוי לוותר) וחולקו גלידות וגבינות מתוצרת מקומית (דווקא טעים מאוד), ובתוך הבניין היו פינות ליטוף רבות (שכללו גם חיות שבד"כ בארץ לא תמצאו בפינת ליטוף...), פינה להכנת עציצים (כוסות, אדמה, זרעים), פינת יצירה, וכל מיני עמדות שיועדו למבוגרים יותר עם הסברים על החקלאות. הילידם מאוד נהנו.




דרך אגב, במקרה, בכניסה לבניין ההוא יש שני חדרים שמשמשים את המעבדה של אבי, ובמקרה שם הוא יושב. לפני שחזרנו הביתה נכנסנו לחדר שלו (ככה זה כשאין במקום פינת החתלה). זו הזדמנות לראות באיזה תנאים אבי עובד:


אחרי שנת צהריים טיילנו ברגל כאן באזור, טיול נחמד מאוד של 45 דקות שכלל חיפוש (ומציאת) שלוליות.


כנראה זה לא הספיק לו, כי כשחזרנו, אייל רץ ישר לאופניים ואחרי כמעט שעתיים של רכיבה הייתי צריכה לשכנע אותו להיכנס הביתה. היה כייף ומסתבר שלפחות לאייל גם מעייף (ומסביר למה ישן שעתיים יותר הלילה).

ולקינוח היום המוצלח, אחרי שהילדים הלכו לישון הזמנו כרטיסים לחופשה ביוני! פרטים בהמשך...

אה, וזה מה שצומח לנו ליד דלת היציאה למרפסת:

ביקור ראשון בים לעונה הזו

אתמול היינו פעם ראשונה העונה בים. טוב, לא באמת ים, אבל דומה. הלכנו לחוף הרחצה של אגם Wingra, כאן במדיסון, בצמוד לגן החיות.

היתה רוח חזקה אבל חמה. נועה נרתעה מללכת יחפה. בקיץ שעבר היא הסתובבה רק יחפה, אבל אחרי החורף הארוך כנראה שיקח לה זמן להתרגל מחדש לתחושה. אייל לעומתה, שמח על כל הזדמנות להוריד שכבות. כבר חודשיים הוא מבקש ללכת עם חולצות קצרות, גופיות וסנדלים. אם בחורף על כל מכנס שני הוא אמר "זה קטן" , "זה לא טוב", הרי שאתמול הוא לבש בשמחה את המכנס הקצר (שסוף סוף התחיל ללחוץ לו בבטן, מידה 18 חודש... הוא בן 3 וחצי אוטוטו).

מזג אויר משוגע כבר אמרנו? אחרי ה-30 מעלות של אתמול, היום היתה כאן סופת ברקים ורעמים עם גשם שלא הפסיק לרדת. מעניין מה יהיה מחר.

כמה תמונות מאתמול:

סנובירד, יוטה

"שלום, אני ליזי, אפשר להצטרף אליך?" אומרת הבלונדינית ונעמדת לידי, שנינו עם בירה ביד. אנחנו בין הראשונים שהגיעו לאולם הקטן עם החלון הגדול הפונה אל המדרונות המושלגים של אתר הסקי סנובירד, יוטה. כשלא מכירים אף אחד, הפתרון האמריקאי הוא להושיט יד ללחיצה, לחייך, ולהתחיל לדבר. אני עדיין מחכה לטובי ולדניאל, שהגיעו לכאן יומיים לפני, ולא מכיר אף אחד מהמקדימים להגיע לערב הפתיחה הלא רשמי של הכנס. עשר דקות אחר כך נכנסת דון, מכרה מהכנס של שנה שעברה, וליזי עוברת בחיוך לדבר עם מישהו אחר.
מאוחר יותר, בבר שבקומה העליונה, אני מדבר עם טובי ודניאל על כדורגל אירופי כשבלונדינית אחרת נעמדת בינינו ואומרת "אני מצטרפת לשיחה. אני שילה. איך קוראים לכם?". היא מתמודדת בגבורה עם המבטאים הזרים שלנו, גרמנים וישראלי, ומבלה איתנו את שארית הערב.

מינגלינג. אמנות אמריקאית במיטבה. בארבעת הימים שלי בסנובירד, כל מי שהתיישב לידי בשולחן, עלה איתי במעלית, שטף את הידיים לצידי בשירותים או סתם פגש בי במסדרון, הציג את עצמו והתעניין בי ובמעשי. בהתחלה זה מפתיע, אחר כך זה נחמד, ובסוף אי אפשר בלי זה.

אחרי הארוחה החגיגית של הכנס אנחנו חוזרים לאולם לשתות עוד בירה ולדבר. שני גרמנים, בלגי ממוצא איראני שנשוי לאמריקאית, אמריקאי, וישראלי. השיחה, משום מה, מגיעה לפשעי מלחמה. אני שותק ומקשיב. "אז איפה סבא שלכם היה במלחמת העולם השניה" שואל כריס את טובי ודניאל. "הוא לא דיבר על זה, אבל הוא היה במזרח, בסטלינגרד, ובכל מערב אירופה" עונה טובי. סבא של דניאל מת כשהוא היה ילד אז הוא לא הספיק לשאול אותו. אני מצפה לשאלה או מבט שלא מגיעים, וטוב שכך. אין לי שום דבר נגדם. אתמול היה יום השואה הראשון שלי מחוץ לישראל, ועם השגרה של עבודה וילדים הוא לא היה שונה מכל יום אחר. ישראל מעולם לא נראתה רחוקה יותר.

קצת על כל דבר

וואו. הצטברו יותר מידי דברים.

אז מה היה לנו?
אבי היה כל השבוע שעבר (ראשון בבוקר עד חמישי בערב) בכנס.
אז לא שהיה לי ספק, אבל קיבלנו שוב הוכחה שאפשר לסמוך על החבר'ה כאן. ביום ראשון בבוקר הבאנו את אבי לשדה התעופה כאן במדיסון. שעה אחרי שחזרתי כבר קיבלתי הזמנה לפיקניק (רק תבואי, אנחנו נדאג לכל השאר). חזרתי הביתה עם ילדים ישנים. אחרי הצהריים, אותם חברים באו לשחק איתנו בחצר. בשני הוזמנו אחה"צ לחברים, ובשלישי לחברים אחרים לארוחת ערב. בלילה אחרי שחזרתי, קיבלתי טלפון מחברים אחרים שקפצו לראות מה איתנו, אבל לא היינו כאן... ככה המשיך כל השבוע.

בחמישי, אחרי ביקור בגן חיות ובפארק שצמוד לו, משחק בחצר (כשחזרנו הביתה הילדים רצו ישר לחצר, לא עברו בכלל בבית) וארוחת ערב, נסענו כולנו לקחת את אבי. לפני המפגש המרגש, האמריקאים הצליחו שוב להפתיע אותי. בטרמינל, יש מקום לעצור להורדת והעלאת נוסעים כמו בהרבה טרמינלים אחרים. כמובן שמותר לעצור לפרק זמן קצר בלבד. אז איפה ההפתעה? בדיוק לפני שמגיעים למבנה, בצד הכביש יש חניה ולפניה השלט הבא:

CELL PHONE LOT
PARK AND WAIT FOR
ARRIVING PASSENGERS

לא היתה לי מצלמה אז תצטרכו להאמין לי.

המפגש היה פיצוי הולם להיעדרות של חמישה ימים. אייל אומנם היה חגור בכסא ולא יכל לקפוץ לשמים, אבל החיוך שלו אמר הכל. נועה ניסתה לכעוס על אבי ולהסתכל הצידה, אבל לא כל כך הצליחה והחיוך נמרח גם לה על הפנים.

בשישי אבי הלך לעבוד, אבל בגלל שהיה מזג אויר כל כך מדהים (אפילו לבשנו קצר!), ברגע שהילדים קמו מהשינה, שמתי אותם בטריילר של האופניים, ורכבנו ל-Terrace, לפגוש את אבי, לאכול גלידה ולהנות ממוזיקה שניגנו שם על הבמה. עוד לא ראיתי את המקום עד כדי כך עמוס. היה מאוד שמח!

אתמול (שבת) עוד היה מזג אויר יפה, ובגלל שידענו שהחל מהיום (ראשון) הגשם חוזר לביקור, בילינו בחוץ. נסענו על הבוקר ליער שנמצא לא רחוק מכאן, ויש בו גן משחקים נהדר. הילדים שיחקו ונהנו וגם אנחנו. משם נסענו לאירועי הספורט של האביב שהיו בעיר. ידענו שיש את האירועים והחלטנו "לעבור" שם, להבדיל מהמקומיים שכמראה מחכים בקוצר רוח לאירוע. היינו היחידים מתוך ההמונים שלא לבשו אדום (הפעם בטעות, פעם הבאה זה יהיה בכוונה. אחלה דרך לזהות אחד את השני מתוך ההמון) ושלא הגיעו מצויידים בפריטי הערצה מסוגים שונים. היו אירועים רבים בעיר, ואנחנו ביקרנו בשניים מהם. האחד הוגדר כאירוע לילדים. בפועל, אולם ספורט, בו ילדים מסתובבים עם חולצות/ כובעים/ קסדות/ כדורים וכל פריט אחר הקשור לספורט, ומבקשים משחקני הנבחרות לחתום עליהם (ומדובר בסטודנטים! לא הליגות המקצועיות), או לחילופין, עומדים שעה בתור כדי לנסות להבקיע שער בכדורגל, או לחבוט בכדור עם אלת בייסבול. ככה זה היה נראה:


מכיוון שהיה כל כך עמוס, המשכנו ישר לאצטדיון, והגענו יחסית מוקדם. מכיוון שהקדמנו, יכולנו לשבת יחסית מול מרכז המגרש, בשורה הראשונה! מילא לראות את השחקנים בקרוב, אבל לראות את באקי!!!! ואם עוד לא הבנתם, מדובר בבובת הקמע של הקבוצה כמובן. כשהגענו השחקים ערכו חימום (בעיקר בשביל הקהל) לקראת משחק האביב, משחק ראווה בין הסטודנטים שנבחרו לקבוצה לעונה הבאה לבין אלו שלא (וכדי שיהיה מעניין, אלו שלא נבחרו יקבלו ניקוד כפול על כל מהלך). היה מאוד נחמד לראות את האצטדיון מתמלא לו בנהר אנושי אדום. לראות זאטוטים שבקושי מדברים ובעננים מלראות את המתרחש. הספקנו לאכול ג'אנק אמריקאי ולעמוד לשירת ההמנון (הרגשה ממש מוזרה). 10 דקות אחרי שהתחיל המשחק פרשנו.... זה הרי החלק הפחות מעניין :-)
תמונה בדרכינו החוצה:

גינה לי, גינה לי

גינה לי חביבה...
קיבלנו את חלקת הגינה שלנו, ונועה נרתמה לעבודה (ביום של ליל הסדר אבי לקח יום חופש, ובבוקר הלכנו לעבוד קצת בגינה בעזרתה האדיבה של נועה).
זה לא כזה מעניין, אבל רק תירוץ טוב לתמונות הבאות:

בדרך לגינה

גן המשחקים שליד היה יותר מעניין

חוזרים הביתה עייפים

פסח 2009

גם אנחנו אחרי הסדר.
הכל התחיל לפני חודש בערך כשהתחילו דיבורים על החג. עם מי עושים? איפה? למה וכמה. מתוך החברים הקרובים יותר, מסתבר שיש משפחה אחת בלבד ששומרת כשרות. לא רק שהם היחידים שמקפידים על אי אכילת חמץ, הם גם שומרים על מטבח כשר (כולל כלים לפסח) ולא אוכלים בחג במקום לא כשר. הם הזמינו לחג (כי הם לא יכולים לאכול אצל אף אחד אחר). היינו בסה"כ 23 איש (מהם 2 תינוקות ו- 7 ילדים).
אחרי הכנות אל תוך הלילה (המטבח הוכשר רק בשלישי בלילה ואז החלו הבישולים, כך שהלכנו לעזור בבית שלהם, הרי אי אפשר לבשל בבית אחר ולהביא...), הגיע יום רביעי אחה"צ.
יצאנו מהבית. החניה היתה ריקה יחסית (חלק מהשכנים עוד היו בעבודה, וחלק נסעו לרגל חופשת האביב). היחידים שהיו בחניה היו משפחה ישראלית נוספת, שגם הם, בדומה אלינו העמיסו כסאות וציוד על האוטו, לבושים חגיגי, בדרכם אל אותו הסדר שאנחנו היינו בו. האמת? הורגשה באויר אוירת החג, ממש בדומה לתחושה שיש בארץ לקראת ליל הסדר. התחושה הזו התפוגגה די מהר. בערך אחרי 2 דקות נסיעה, כבר היינו בקמפוס הומה האנשים הממהרים ממקום למקום שהזכירו לנו שאותם פסח לא ממש מעניין.

הסדר עצמו היה ממש נחמד. בהחלט אוירה ביתית (הסדר האחרון שלי בחו"ל היה בנפאל. היתה חוויה נפלאה אבל לא ממש סדר), היה שמח, טעים והילדים נהנו.
והיום בבוקר (חמישי)? אבי הלך לעבודה, אייל לגן... עולם כמנהגו נוהג. ורק כדי לזכור שזה עדין פסח, אייל לקח לגן מצות :-)

לשנה הבאה בירושלים הבנויה? נחכה ונראה.

פסח שמח לכולם

הולך ומדרדר לו הדור...

אם נותנים ציונים לדרכים השונות לאחל חג שמח, רואים שהמצב הולך ומדרדר משנה לשנה. פעם, היו מתחילים להשקיע שבועיים בערך לפני החג בשיחות ארוכות עם כל החברים/משפחה וכו'. בהמשך, השיחות התרכזו ליומיים-שלושה שלפני החג, שיחות קצרות, כי הרי יש הרבה להספיק. כשהטלפונים הניידים נכנסו לשוק חשבנו שהגענו לתחתית המדרגה בשליחת ה SMS (בהתחלה אישי, בהמשך גם זה לא, אלא אחד כללי שנשלח לקבוצת מספרים יחד).

מסתבר שאפשר לרדת יותר נמוך אפילו
איך?
הנה:

חג שמח

מודה, הייתי שמחה לדבר עם כולכם (בהנחה שמי שקורא אותנו הוא כזה שאכפת לו מאיתנו ולנו ממנו) אחד אחד. לאור הפרשי השעות והעובדה שיש כאן שני ילדים שדורשים תשומת לב, אני אוותר. אם יש מישהו שמוכן לקבל שיחת טלפון אחרי 4 (לפנות בוקר) או לפני 6 (תלוי בנקודת המבט. מדובר בלילה או יום?) שירים את ידו.

יאללה, חג שמח, תהנו מהחופש ואנחנו נעדכן אחרי הסדר.

קצת עלינו

רוב הפוסטים הם בעיקר על איפה היינו ומה עשינו. אז היום בא לי לכתוב קצת יותר על אייל ונועה.
אנחנו כאן כבר שבעה חודשים, מה שאומר שהחבר'ה גדלו לא מעט.

אייל התחיל לאחרונה לקשקש באנגלית. אוצר מילים מאוד מגוון המיושם בבית בעיקר כלפי נועה: mine, don't touch it, sit, no Noa. הבנתם את הרעיון, נכון? לספור הוא מעדיף באנגלית, אבל בעיקר חשובה לו ההפרדה. אם אבי או אני ננסה להגיד לו משהו באנגלית זה לא יתקבל בשמחה, ובטח לא אם הגננת תנסה להגיד לו שלום כשהוא הולך הביתה במקום בי בי. אייל מאוד אוהב שחברים באים אליו, וכל היום מבקש שנזמין חברים. אומנם כרגע זה קורה בעיקר עם הישראלים, אבל כנראה שדרכו ניצור את הקשר עם המקומיים (או הסינים). כל פעילות בחוץ תתקבל בברכה בהתאם לעונה (התפלשות בשלג, דריכה בשלוליות או רכיבה על אופניים וגן משחקים). הוא מאוד מאוד מתגעגע לארץ, ומבטא את זה בדרכו שלו. הייתי מתה לדעת איך יגיב לביקור בארץ, אבל כנראה שנאלץ לחכות קצת כדי לראות את זה.

נועה הגיעה לכאן בגיל שנה, ככה ששבעה חודשים זה המון! הילדה עמוק בגיל שנתיים (לא כרונולוגית, אבל המבין יבין). מדברת, אם יש ברקע שיר תשלים סוף כל משפט, ואם לא, תשיר לעצמה. ממש ככה שאפשר לזהות את השירים. מבחינת דיבור היא הגיעה לצירוף של 3-4 מילים. אין כמו לשבת בבית בשקט, להתעטש, ולשמוע "בריאו" (לבריאות) שנפלט לו אוטומטית תוך כדי בניה בלגו. ברגע שמתחיל סבב ה"בתאבון" שלה הוא לא יעצור עד שכולם יגידו לה תודה. בתאבון אבא (תודה) בתאבון אמא (תודה) בתאבון (א)יילי. ולפעמים, אם ממש התמזל מזלנו, נזכה בסיבוב נוסף של בתאבון. הילדה מטפסת בלי פחד על כל דבר, ונהנית לשחק בכל המשחקים של אייל, לצייר ולהדביק מדבקות.

וביחד? אז יש יותר ויותר ביחד. עדין יש לא מעט מריבות, בעיקר בגלל שכל אחד רוצה בדיוק את מה שהשני לקח, אבל יש פרקי זמן הרבה יותר ממושכים של משחק משותף. ומה הם אוהבים לעשות ביחד? חוץ מזה שכשאחד עושה משהו שאסור, השני מעודד אותו בצחוק רם, הם מאוד אוהבים לרוץ בסלון ואם אפשר תוך כדי דחיפת הכסאות הקטנים שלהם (מזל שאין לנו שכנים מלמטה), וכמובן... להשפריץ באמבטיה! אין כמו האמבטיות המשותפות. שניהם מתחילים להשפריץ, כמה שיותר חזק, אנחנו מתרחקים והם כל כך מאושרים!

(בטח יש עוד מליון דברים שרציתי לכתוב על הילדים ואני אזכר אחרי שהפוסט יפורסם)

ואנחנו? אבי עובד לו במרץ ועושה רושם שמרוצים ממנו מאוד (ארחיב כשהוא לא יהיה באזור לצנזר...) ואני בבית עם הילדים. אייל חוזר מהגן בצהריים, מה שמשאיר לי בערך שלוש שעות עם נועה בבוקר. בספטמבר היא תלך לגן. בינתיים אני אשאר בבית (כי אין לי שום כוונה לעבוד כל היום כדי רק כדי לראות את הילדים שעתיים לפני שילכו לישון) וככה אוכל לקחת את הילדים מוקדם מהגן, אז אם מישהו יודע על עבודה שניתן לעשות מהבית (באמצעות המחשב), זה המקום לגלות לי :-) אם נמצא משהו ממש כדאי נשקול זאת, אבל כרגע אנחנו מאוד מרוצים מהסידור הנוכחי.

אז זה אנחנו נכון להיום :-)

ברור לי שהפוסט הזה מעניין בעיקר את החברות שלי, ואילו את החבר'ה של אבי פחות... אממ.... בעיה שלכם. תתחילו ללחוץ עליו אתם שיכתוב משהו!