הסרטונים האלו צולמו אתמול:
ועכשיו לסיפור שמאחוריהם.
כשאייל היה ממש קטן, יצא לי לקרוא על שיטה ללימוד ילדים לרכב על אופניים. השיטה אומרת שהילד לומד איך לדווש ברכיבה על תלת אופן, או משהו דומה, ובמקביל רוכב על אופניים ללא פדלים. כן, שני גלגלים, ללא פדלים. יש היום המון אופניים כאלו מעץ. מה הרעיון? בעזרת האופניים האלו הילד לומד לאזן את עצמו ולשמור על שיווי המשקל. בהמשך, ככה לפי התאוריה לפחות, ברגע שהילד עולה על אופניים רגילים הוא יודע לרכב.
בשנה שעברה הגיע השלב שלדעתנו אייל היה מוכן לרכב בלי גלגלי עזר. הצענו לו את השיטה הזו, אבל מכיוון שהרכיבה היתה מאוד איטית (בעזרת הרגליים, ללא פדלים) הוא סירב. החזרנו את גלגלי העזר לבקשתו, ולאחר זמן מה, היה נסיון נוסף. יומיים-שלושה של ריצה אחריו והוא ידע לרכב. לקח עוד יום-יומיים עד שהוא למד להתחיל לרכב בעצמו (ללא דחיפה) ולעצור כמו שצריך.
לפני שבועיים-שלושה נועה ביקשה שנוריד את גלגלי העזר. נעשה נסיון קצר לרוץ אחריה, וזהו. למחרת, כשהלכנו לטיול בבוקר (אבי בעבודה, רוני בעגלה), נועה ביקשה לרכב. היא ידעה שאני עם העגלה, והיא אמרה שהיא תתקדם בהליכה, אז הצעתי להוריד את הפדלים כדי שלא יפריעו לרגליים שלה. בהתחלה היא התקדמה ממש לאט, ולאחר מספר טיולים כבר היה ממש אפשר לראות את השיפור באיזון שלה ובהתאם בקצב ההתקדמות. השבוע זרקתי לה, שנראה לי שממש בקרוב נוכל להחזיר את הפדלים. אתמול בערב היא ביקשה לנסות לרכב, החזרנו את הפדלים ו... הילדה רוכבת! זהו! בהתחלה אבי עוד רץ אחריה, בעיקר כדי להיות שם למקרה שהיא תיפול, אבל ממש לפי התיאוריה- הילדה יודעת לרכב בעצמה, ללא צורך לרוץ אחריה.
ואם כבר הגעתם עד כאן, אני לא יכולה להתעלם מאייל. אני לא יודעת מי היה יותר גאה מההישג. אנחנו, נועה בעצמה או אייל. הוא לא הפסיק לרכב סביבה ולעודד אותה ("כל הכבוד נועה", "וואו, את נוסעת כל כך מהר, אני לא יכול להשיג אותך"). לראות את שניהם ככה היה פשוט מדהים!
כשאייל היה ממש קטן, יצא לי לקרוא על שיטה ללימוד ילדים לרכב על אופניים. השיטה אומרת שהילד לומד איך לדווש ברכיבה על תלת אופן, או משהו דומה, ובמקביל רוכב על אופניים ללא פדלים. כן, שני גלגלים, ללא פדלים. יש היום המון אופניים כאלו מעץ. מה הרעיון? בעזרת האופניים האלו הילד לומד לאזן את עצמו ולשמור על שיווי המשקל. בהמשך, ככה לפי התאוריה לפחות, ברגע שהילד עולה על אופניים רגילים הוא יודע לרכב.
בשנה שעברה הגיע השלב שלדעתנו אייל היה מוכן לרכב בלי גלגלי עזר. הצענו לו את השיטה הזו, אבל מכיוון שהרכיבה היתה מאוד איטית (בעזרת הרגליים, ללא פדלים) הוא סירב. החזרנו את גלגלי העזר לבקשתו, ולאחר זמן מה, היה נסיון נוסף. יומיים-שלושה של ריצה אחריו והוא ידע לרכב. לקח עוד יום-יומיים עד שהוא למד להתחיל לרכב בעצמו (ללא דחיפה) ולעצור כמו שצריך.
לפני שבועיים-שלושה נועה ביקשה שנוריד את גלגלי העזר. נעשה נסיון קצר לרוץ אחריה, וזהו. למחרת, כשהלכנו לטיול בבוקר (אבי בעבודה, רוני בעגלה), נועה ביקשה לרכב. היא ידעה שאני עם העגלה, והיא אמרה שהיא תתקדם בהליכה, אז הצעתי להוריד את הפדלים כדי שלא יפריעו לרגליים שלה. בהתחלה היא התקדמה ממש לאט, ולאחר מספר טיולים כבר היה ממש אפשר לראות את השיפור באיזון שלה ובהתאם בקצב ההתקדמות. השבוע זרקתי לה, שנראה לי שממש בקרוב נוכל להחזיר את הפדלים. אתמול בערב היא ביקשה לנסות לרכב, החזרנו את הפדלים ו... הילדה רוכבת! זהו! בהתחלה אבי עוד רץ אחריה, בעיקר כדי להיות שם למקרה שהיא תיפול, אבל ממש לפי התיאוריה- הילדה יודעת לרכב בעצמה, ללא צורך לרוץ אחריה.
ואם כבר הגעתם עד כאן, אני לא יכולה להתעלם מאייל. אני לא יודעת מי היה יותר גאה מההישג. אנחנו, נועה בעצמה או אייל. הוא לא הפסיק לרכב סביבה ולעודד אותה ("כל הכבוד נועה", "וואו, את נוסעת כל כך מהר, אני לא יכול להשיג אותך"). לראות את שניהם ככה היה פשוט מדהים!
