הביקור בארץ

נסענו, חזרנו, היה כייף!
לא מספיק מפורט? אז נתחיל מהתחלה.

הביקור בארץ
המסע לארץ היה מוצלח. 24 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו בנתב"ג. למרות הפוטנציאל הנפיץ של מסע כזה ארוך, הוא עבר בצורה נהדרת, ובכל מקום קיבלנו מחמאות על התנהגות הילדים.
אחרי שיצאנו מהבית בבוקר בטמפרטורה של מינוס 27 מעלות, הנחיתה בארץ כשבחוץ 44 מעלות יותר נתנה הרגשה של קיץ, ולא הצדיקה שימוש במעילים. אפילו הסווטשרטים היו כמעט מיותרים :-)

הגענו היישר לנר ראשון של חנוכה. בהמשך השבוע המשכנו להנות מהחג, גם בנופית וגם בטבעון. אייל מאוד אהב את הפן האור קולי, ונועה עדין מדקלמת את הברכות.

במהלך החג חגגנו לאייל יום הולדת. כשהוא קם בבוקר הסלון היה מקושט לכבודו, בדיוק כמו שההורים שלי קישטו לנו כשהיינו ילדים, וחיכתה לו עוגת יומולדת שסבתא נעמי הכינה לפי הזמנה שלו - עוגה עגולה עם סוכריות (מזל שאין לילד דרישות גבוהות). נכון שלא ערכנו חגיגה גדולה, אבל אייל כל כך נהנה והתרגש מתשומת הלב והאהבה שקיבל שהחיוך לא ירד לו מהפנים. נועה קצת התבלבלה מכל עניין הנרות בעוגה, ונרות בחנוכיה, ונראה לי שמעכשיו בכל יומולדת היא תשיר שירי חנוכה :-)

ניסינו לבלות בחוץ כמה שיותר (לנצל את ה"קיץ"), אם זה גני משחקים ואם סתם טיול סובב נופית ב"שביל אוהד".


לא רצינו לטרטר את הילדים, אז המחיר היה לפגוש פחות חברים. אנחנו מאוד שמחים על כל המפגשים שכן הצלחנו ליישם, ומתנצלים (באמת באמת!!) בפני כל מי שלא יצא לנו לפגוש (ויש לא מעט כאלו), אבל היה לנו חשוב שזה יהיה חופש וכייף גם לילדים ולא עונש בשבילם בנסיעות ברחבי הארץ. אייל ונועה נהנו מהרבה זמן משפחתי, אבל גם בעיקר מפגישת חברים בני גילם. אי אפשר להשוות את החופשיות ומהשחק עם ילדים בארץ לזה שיש כאן עם האמריקאים (אם בכלל יש. זה לא כל כך פשוט).

אייל קצת התבלבל מכל העברית/אנגלית, ופתאום התחיל לדבר איתנו אנגלית. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה, הוא שאל אותנו בהפתעה למה המלצר מדבר עברית?

נועה עשתה מה שאף אחד לפניה לא העז לעשות, ואמרה לסבתא: "לא ניקית טוב". השלב הבא היה לקחת סמרטוט ולהשלים את המלאכה בעצמה.

אחרי כמעט שנה וחצי שלא היינו בארץ, זה היה ביקור מאוד מוצלח. גם האיחוד מחדש עם סבים וסבתות, גם עם חברים, ובטח עם בני הדודים (אלו מהם שלא בקנדה...) ששניים מהם הצטרפו בתקופה שלא היינו, ככה שפגשנו אותם לראשונה בביקור. האירוח היה מעל למצופה, ולמרות שכבר אמרנו, לא יזיק להגיד שוב תודה (על הכביסה שהיתה מוכנה עוד לפני שקמנו בבוקר, הארוחות החמות ובמיוחד האהבה מכל כיוון).
לילדים היה מאוד כיף. כשנפרדנו בנתב"ג, נועה כל כך כעסה שהסבים/סבתות לא יכולים להמשיך איתנו, עד שהיא לא הסכימה להגיד שלום בכלל.
לפחות מבחינתנו היה ביקור מאוד מוצלח שהדגיש לנו למה אנחנו רוצים לחזור הביתה (הביתה=ישראל).


החזרה
המסע חזרה היה פחות מוצלח אבל גם עבר בשלום. העיקר שהגענו הבית עייפים (מאוד). אייל ונועה נרדמו באוטובוס בדרך משיקגו למדיסון, ומכיוון שמבחינתם זו היתה שנת לילה (אחרי מעט שינה ב"לילה" הקודם במטוס), היה מאוד קשה להעיר אותם עם ההגעה למדיסון. אייל לא ממש התאושש כל אחר הצהריים (נכנסו הביתה בשתיים וחצי), וככה הצלחנו למשוך אותם עד שש וחצי בערב. בשעה הזו נרדמנו כולנו, וקמנו למחרת בבוקר לקראת שמונה (פחות שעתיים בערך בלילה שהם לא ממש ישנו. נפלאות הג'ט לג).

אמרתי שהביקור בארץ היה מוצלח והזכיר למה אנחנו רוצים לחזור? אז הנחיתה כאן הזכירה את הטוב שמקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שקהילת הישראלים כל כך מצומצמת, אני חושבת שמבחינת ההתייחסות אחד לשני, זה יותר כמו משפחה מאשר חברים.
חבר אחד הביא אותנו עם הרכב שלנו לאוטובוס ביום שיצאנו. לא רצינו לבקש ממנו לאסוף אותנו, כי הפעם נסיעה ברכב שלנו דרשה פינוי של השלג שהצטבר בתקופה שלא היינו, אז ביקשנו מחבר אחר, שיש לו רכב גדול וגם כסאות מתאימים לאייל ונועה מהילדים שלו. הוא כמובן הסכים. בעודנו בשיקגו, חבר אחר התקשר להציע איסוף, ואז גם סיפר שאין בעיה לבוא עם הרכב שלנו, כי חבר נוסף דאג לפינוי השלג. כבר, עוד לפני ההגעה חזרה הביתה, זה חימם לנו מאוד את הלב.
הגענו לבית עם מקרר מלא! שלוש משפחות שונות דאגו (ללא תיאום ביניהן) להשאיר כל טוב במקרר, החל מחלב לחם פירות וירקות, ועד עוגה ופשטידה. למי שחזר הביתה אחרי שלושה שבועות, אני לא צריכה לספר איזה כיף זה שלא חסר כלום, ולא צריך לרוץ לקניות ישר כשחוזרים.
אני בספק אם מישהו מהם קורא את הבלוג (שמכוון מן הסתם יותר לחברים ומשפחה שבארץ), אבל במידה וכן- רק שתדעו שממש התרגשנו! תודה! תודה! תודה!

היום שאחרי
הגענו הביתה עייפים, אבל אחרי שינה טובה קמנו כמו חדשים. כמו שכתבתי לא היינו צריכים לדאוג למילוי המקרר, ולכן התפננו למשהו שמחכה הרבה זמן. כבר שנה שעברה, קנינו לאייל זוג מגלשי סקי, לטובת החורף הנוכחי. ייעדנו אותם כמתנת יום הולדת. על הבוקר, נסענו ל REI, להשלים את החסר (נעליים שלא ידענו מראש מה תהייה המידה וזוג מקלות). כשחזרנו הביתה אייל התלבש חם וטוב, ויצא מדלת הסלון אל החצר בה צולמו כבר לא מעט תמונות. בעזרתו של אבי ועם חיוך ענק, אייל גלש לראשונה קרוס-קאנטרי-סקי, ונהנה מכל רגע. זו נראית כמו תחילתה של ידידות נפלאה... אתם יכולים לראות את סימני הסקיס מדלת הסלון לכיוון החצר.

בערב הוזמנו לחברים למסיבת ילדים לכבוד השנה החדשה. היתה מסיבה נחמדה וכייפית. חזרנו הביתה עייפים, אבל... הידד! נראה לי שאפשר להגיד שהג'ט לג (כמעט) מאחורינו.

שנה אזרחית נפלאה לכולם!

תמונות

הסערה המובטחת אכן הגיעה.
צריך לנקות את האוטו?

כן, אבל קודם צריך להגיע אליו...

אחרי שפינינו שבילים בטוחים אייל שמח לטפס על הערמות שהבובקט יצר כשפינה את השלג (היה יותר מידי למפלסות, הן לא הצליחו לעבור).

נועה פשוט טיילה לה מסנוורת מהלבן.

ואם תהיתם מה סטודנטים עושים ביום בו האוניברסיטה סגורה, או לחילופין, איך נראית מלחמת שלג של מאות אנשים.


ועוד כמה תמונות. סתם.

וואוו

פשוט וואו!!

הרגע (יום שלישי, עשר וחצי בלילה) חזרתי משוטטות של שעה בחוץ עם חברה. פשוט מדהים.
הכל התחיל אתמול בכל מיני הפחדות על סופת שלג שמתקרבת ובאה. צפויים לרדת תוך 24 שעות יותר מ-30 ס"מ שלג. תכננתי לעשות מחר קניות אחרונות לקראת הנסיעה (דברים לדרך), אבל אחרי שהודיעו שמחר לא כדאי לנהוג אלא אם כן חייבים, החלטתי שעדיף לנסוע היום. החנות היתה מ-פ-ו-צ-צ-ת! נראה שכולם מתכוניים למצור. עשר בבוקר, אמצע השבוע, החניה מלאה, כל הקופות מאויישות ומלאות. עוד לא ראיתי את החנות במצב כזה.
אחר הצהריים הלכתי עם אייל, נועה והמזחלת לירידה שיש כאן בין שני חלקים של המעונות. יחד עם עוד לא מעט ילדים בגילאים שלהם הם ירדו במדרון שוב ושוב, עד שהחשיך והייתי צריכה לשכנע אותם שהגיע הזמן לחזור הביתה (נשארנו שם אחרונים). זה אחרי שגם אתמול בזמן שאני לימדתי עברית, אבי בילה איתם שם במשך שעה וחצי. הכייף הוא שיש כבר שלג מעולה, אבל עוד לא ממש קר (הכל יחסי) ואפשר להישאר המון זמן בחוץ. בעוד חודש, כשהטמפרטורות יצנחו בעוד 10-20 מעלות אני מאמינה שכבר לא נוכל להישאר בחוץ כל כך הרבה זמן.
התמונה הראשונה אומנם מטושטשת, אבל לא יכולתי לוותר עליה. בהתחלה נועה ואייל גלשו יחד (אפשר לראות אותה מאחוריו). בהמשך, גלשו לבד, בתורות.

אך, מה יהיה עם החיוכים המלאכותיים האלו למצלמה?

בערב, אחרי שהילדים הלכו לישון, והשלג המשיך להצטבר לו, אבי החליט לבדוק אם הברך שלו מספיק חזקה, שלושה חודשים אחרי שהוא קרע את הרצועה ברגל שמאל. ערב לפני, הוא הלך עם החב'רה מהעבודה לראות משחק פוטבול של הפאקרז בפאב. בין קנקן בירה למשנהו, הם דיברו על הסופה הקרבה. אחד מהם אמר שסופות כאלה הן הזמן המושלם לסקי עירוני, כי בלילה מפלסים את השלג בתדירות נמוכה, דבר שגורם לו להצטבר על הכבישים בשכבה שמאפשרת גלישה. "אין כמו סקי ברחובות בשתיים בלילה". בגלל הרגל, אבי חשב שהוא יוותר על סקי השנה.
בזמן המקלחת של הילדים, הוא ראה מהחלון את השכן ממול יוצא החוצה, שם פנס על הראש, מתחבר לסקיס ומתחיל לגלוש. רגל שמגל. תוך עשר דקות הוא שלף מהמחסן את הציוד, התחבר לסקיס, ויצא לדרך. הוא נהנה. מאוד. לברך שלום.

אני יותר פחדנית מאבי, ולמרות שבגלל כל הלבן הזה סך הכל די מואר בחוץ, אני לא אוהבת להסתובב לבד בחוץ בלילה, ולכן ויתרתי בצער על ההחלקה. כשאבי חזר התקשרתי לחברה והצעתי לה לטייל יחד. זה מה שהצלחנו לצלם, אחרי שהמצלמות השתגעו כי מרוב לבן לא ידעו על מה להתמקד. אני רק אציין שבמציאות זה הרבה הרבה יותר יפה ומרשים. תאלצו להאמין לי (או לבוא לבקר ולראות בעצמכם).

למרות שהשלג הגיע מאוחר השנה, הספקנו לקבל טעימה לא רעה בכלל שתשאיר טעם טוב לפני הנסיעה.
מחר כולם בבית, כי כל בתי הספר והגנים באזור סגורים, ומי שלא מוגדר עובד חיוני מתבקש לא להגיע לעבודה. הסופה צפוייה לעבור רק בלילה בין רביעי לחמישי. נקווה שבשדה התעופה בשיקגו יתגברו על כל הבלגן שיווצר עד חמישי בצהריים, כדי שהתוכניות שלנו לא ישתבשו.

ובסוף זה הגיע

חשבתי שלא יהיה עוד פוסט לפני הנסיעה, אבל טעיתי.
חיכינו, חיכינו התענגנו על ימי שמש, ובסוף זה הגיע בבום!

אתמול פתאום הכל התכסה לבן, והחורף הגיע בגדול (מינוס 12 לשם ההתחלה מספיק לנו).
נכון שזה עוד כלום לעומת מה שיגיע, ובסוף כבר נחכה שהכל ימס, אבל אין כמו הלבן של השלג הראשון, וכמו היום הראשון בחורף שבו פתאום כל הילדים מגיעים לגן עם מגפי שלג, מכנסי שלג וכל מה שצריך.
אחרי שאייל הכריז בבוקר שהוא לא יאכל שלג כי זה לא טעים, בעקבות שכן שטעם אתמול, הוא החליט כן לטעום בגן בחצר. היתה לו מסקנה מאוד מעניינת: "השלג לא טעים כי הוא קר". כל הנסיעה חזרה מהגן עברה בנסיונות להסביר למה השלג קר. לא פשוט. אבל למה???

וככה זה נראה הבוקר: