נסענו, חזרנו, היה כייף!
לא מספיק מפורט? אז נתחיל מהתחלה.
הביקור בארץ
המסע לארץ היה מוצלח. 24 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו בנתב"ג. למרות הפוטנציאל הנפיץ של מסע כזה ארוך, הוא עבר בצורה נהדרת, ובכל מקום קיבלנו מחמאות על התנהגות הילדים.
אחרי שיצאנו מהבית בבוקר בטמפרטורה של מינוס 27 מעלות, הנחיתה בארץ כשבחוץ 44 מעלות יותר נתנה הרגשה של קיץ, ולא הצדיקה שימוש במעילים. אפילו הסווטשרטים היו כמעט מיותרים :-)
הגענו היישר לנר ראשון של חנוכה. בהמשך השבוע המשכנו להנות מהחג, גם בנופית וגם בטבעון. אייל מאוד אהב את הפן האור קולי, ונועה עדין מדקלמת את הברכות.
במהלך החג חגגנו לאייל יום הולדת. כשהוא קם בבוקר הסלון היה מקושט לכבודו, בדיוק כמו שההורים שלי קישטו לנו כשהיינו ילדים, וחיכתה לו עוגת יומולדת שסבתא נעמי הכינה לפי הזמנה שלו - עוגה עגולה עם סוכריות (מזל שאין לילד דרישות גבוהות). נכון שלא ערכנו חגיגה גדולה, אבל אייל כל כך נהנה והתרגש מתשומת הלב והאהבה שקיבל שהחיוך לא ירד לו מהפנים. נועה קצת התבלבלה מכל עניין הנרות בעוגה, ונרות בחנוכיה, ונראה לי שמעכשיו בכל יומולדת היא תשיר שירי חנוכה :-)
ניסינו לבלות בחוץ כמה שיותר (לנצל את ה"קיץ"), אם זה גני משחקים ואם סתם טיול סובב נופית ב"שביל אוהד".
לא רצינו לטרטר את הילדים, אז המחיר היה לפגוש פחות חברים. אנחנו מאוד שמחים על כל המפגשים שכן הצלחנו ליישם, ומתנצלים (באמת באמת!!) בפני כל מי שלא יצא לנו לפגוש (ויש לא מעט כאלו), אבל היה לנו חשוב שזה יהיה חופש וכייף גם לילדים ולא עונש בשבילם בנסיעות ברחבי הארץ. אייל ונועה נהנו מהרבה זמן משפחתי, אבל גם בעיקר מפגישת חברים בני גילם. אי אפשר להשוות את החופשיות ומהשחק עם ילדים בארץ לזה שיש כאן עם האמריקאים (אם בכלל יש. זה לא כל כך פשוט).
אייל קצת התבלבל מכל העברית/אנגלית, ופתאום התחיל לדבר איתנו אנגלית. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה, הוא שאל אותנו בהפתעה למה המלצר מדבר עברית?
נועה עשתה מה שאף אחד לפניה לא העז לעשות, ואמרה לסבתא: "לא ניקית טוב". השלב הבא היה לקחת סמרטוט ולהשלים את המלאכה בעצמה.
אחרי כמעט שנה וחצי שלא היינו בארץ, זה היה ביקור מאוד מוצלח. גם האיחוד מחדש עם סבים וסבתות, גם עם חברים, ובטח עם בני הדודים (אלו מהם שלא בקנדה...) ששניים מהם הצטרפו בתקופה שלא היינו, ככה שפגשנו אותם לראשונה בביקור. האירוח היה מעל למצופה, ולמרות שכבר אמרנו, לא יזיק להגיד שוב תודה (על הכביסה שהיתה מוכנה עוד לפני שקמנו בבוקר, הארוחות החמות ובמיוחד האהבה מכל כיוון).
לילדים היה מאוד כיף. כשנפרדנו בנתב"ג, נועה כל כך כעסה שהסבים/סבתות לא יכולים להמשיך איתנו, עד שהיא לא הסכימה להגיד שלום בכלל.
לפחות מבחינתנו היה ביקור מאוד מוצלח שהדגיש לנו למה אנחנו רוצים לחזור הביתה (הביתה=ישראל).
החזרה
המסע חזרה היה פחות מוצלח אבל גם עבר בשלום. העיקר שהגענו הבית עייפים (מאוד). אייל ונועה נרדמו באוטובוס בדרך משיקגו למדיסון, ומכיוון שמבחינתם זו היתה שנת לילה (אחרי מעט שינה ב"לילה" הקודם במטוס), היה מאוד קשה להעיר אותם עם ההגעה למדיסון. אייל לא ממש התאושש כל אחר הצהריים (נכנסו הביתה בשתיים וחצי), וככה הצלחנו למשוך אותם עד שש וחצי בערב. בשעה הזו נרדמנו כולנו, וקמנו למחרת בבוקר לקראת שמונה (פחות שעתיים בערך בלילה שהם לא ממש ישנו. נפלאות הג'ט לג).
אמרתי שהביקור בארץ היה מוצלח והזכיר למה אנחנו רוצים לחזור? אז הנחיתה כאן הזכירה את הטוב שמקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שקהילת הישראלים כל כך מצומצמת, אני חושבת שמבחינת ההתייחסות אחד לשני, זה יותר כמו משפחה מאשר חברים.
חבר אחד הביא אותנו עם הרכב שלנו לאוטובוס ביום שיצאנו. לא רצינו לבקש ממנו לאסוף אותנו, כי הפעם נסיעה ברכב שלנו דרשה פינוי של השלג שהצטבר בתקופה שלא היינו, אז ביקשנו מחבר אחר, שיש לו רכב גדול וגם כסאות מתאימים לאייל ונועה מהילדים שלו. הוא כמובן הסכים. בעודנו בשיקגו, חבר אחר התקשר להציע איסוף, ואז גם סיפר שאין בעיה לבוא עם הרכב שלנו, כי חבר נוסף דאג לפינוי השלג. כבר, עוד לפני ההגעה חזרה הביתה, זה חימם לנו מאוד את הלב.
הגענו לבית עם מקרר מלא! שלוש משפחות שונות דאגו (ללא תיאום ביניהן) להשאיר כל טוב במקרר, החל מחלב לחם פירות וירקות, ועד עוגה ופשטידה. למי שחזר הביתה אחרי שלושה שבועות, אני לא צריכה לספר איזה כיף זה שלא חסר כלום, ולא צריך לרוץ לקניות ישר כשחוזרים.
אני בספק אם מישהו מהם קורא את הבלוג (שמכוון מן הסתם יותר לחברים ומשפחה שבארץ), אבל במידה וכן- רק שתדעו שממש התרגשנו! תודה! תודה! תודה!
היום שאחרי
הגענו הביתה עייפים, אבל אחרי שינה טובה קמנו כמו חדשים. כמו שכתבתי לא היינו צריכים לדאוג למילוי המקרר, ולכן התפננו למשהו שמחכה הרבה זמן. כבר שנה שעברה, קנינו לאייל זוג מגלשי סקי, לטובת החורף הנוכחי. ייעדנו אותם כמתנת יום הולדת. על הבוקר, נסענו ל REI, להשלים את החסר (נעליים שלא ידענו מראש מה תהייה המידה וזוג מקלות). כשחזרנו הביתה אייל התלבש חם וטוב, ויצא מדלת הסלון אל החצר בה צולמו כבר לא מעט תמונות. בעזרתו של אבי ועם חיוך ענק, אייל גלש לראשונה קרוס-קאנטרי-סקי, ונהנה מכל רגע. זו נראית כמו תחילתה של ידידות נפלאה... אתם יכולים לראות את סימני הסקיס מדלת הסלון לכיוון החצר.
בערב הוזמנו לחברים למסיבת ילדים לכבוד השנה החדשה. היתה מסיבה נחמדה וכייפית. חזרנו הביתה עייפים, אבל... הידד! נראה לי שאפשר להגיד שהג'ט לג (כמעט) מאחורינו.
שנה אזרחית נפלאה לכולם!
לא מספיק מפורט? אז נתחיל מהתחלה.
הביקור בארץ
המסע לארץ היה מוצלח. 24 שעות אחרי שיצאנו מהבית, נחתנו בנתב"ג. למרות הפוטנציאל הנפיץ של מסע כזה ארוך, הוא עבר בצורה נהדרת, ובכל מקום קיבלנו מחמאות על התנהגות הילדים.
אחרי שיצאנו מהבית בבוקר בטמפרטורה של מינוס 27 מעלות, הנחיתה בארץ כשבחוץ 44 מעלות יותר נתנה הרגשה של קיץ, ולא הצדיקה שימוש במעילים. אפילו הסווטשרטים היו כמעט מיותרים :-)
הגענו היישר לנר ראשון של חנוכה. בהמשך השבוע המשכנו להנות מהחג, גם בנופית וגם בטבעון. אייל מאוד אהב את הפן האור קולי, ונועה עדין מדקלמת את הברכות.
במהלך החג חגגנו לאייל יום הולדת. כשהוא קם בבוקר הסלון היה מקושט לכבודו, בדיוק כמו שההורים שלי קישטו לנו כשהיינו ילדים, וחיכתה לו עוגת יומולדת שסבתא נעמי הכינה לפי הזמנה שלו - עוגה עגולה עם סוכריות (מזל שאין לילד דרישות גבוהות). נכון שלא ערכנו חגיגה גדולה, אבל אייל כל כך נהנה והתרגש מתשומת הלב והאהבה שקיבל שהחיוך לא ירד לו מהפנים. נועה קצת התבלבלה מכל עניין הנרות בעוגה, ונרות בחנוכיה, ונראה לי שמעכשיו בכל יומולדת היא תשיר שירי חנוכה :-)
ניסינו לבלות בחוץ כמה שיותר (לנצל את ה"קיץ"), אם זה גני משחקים ואם סתם טיול סובב נופית ב"שביל אוהד".
לא רצינו לטרטר את הילדים, אז המחיר היה לפגוש פחות חברים. אנחנו מאוד שמחים על כל המפגשים שכן הצלחנו ליישם, ומתנצלים (באמת באמת!!) בפני כל מי שלא יצא לנו לפגוש (ויש לא מעט כאלו), אבל היה לנו חשוב שזה יהיה חופש וכייף גם לילדים ולא עונש בשבילם בנסיעות ברחבי הארץ. אייל ונועה נהנו מהרבה זמן משפחתי, אבל גם בעיקר מפגישת חברים בני גילם. אי אפשר להשוות את החופשיות ומהשחק עם ילדים בארץ לזה שיש כאן עם האמריקאים (אם בכלל יש. זה לא כל כך פשוט).
אייל קצת התבלבל מכל העברית/אנגלית, ופתאום התחיל לדבר איתנו אנגלית. בפעם הראשונה שאכלנו במסעדה, הוא שאל אותנו בהפתעה למה המלצר מדבר עברית?
נועה עשתה מה שאף אחד לפניה לא העז לעשות, ואמרה לסבתא: "לא ניקית טוב". השלב הבא היה לקחת סמרטוט ולהשלים את המלאכה בעצמה.
אחרי כמעט שנה וחצי שלא היינו בארץ, זה היה ביקור מאוד מוצלח. גם האיחוד מחדש עם סבים וסבתות, גם עם חברים, ובטח עם בני הדודים (אלו מהם שלא בקנדה...) ששניים מהם הצטרפו בתקופה שלא היינו, ככה שפגשנו אותם לראשונה בביקור. האירוח היה מעל למצופה, ולמרות שכבר אמרנו, לא יזיק להגיד שוב תודה (על הכביסה שהיתה מוכנה עוד לפני שקמנו בבוקר, הארוחות החמות ובמיוחד האהבה מכל כיוון).לילדים היה מאוד כיף. כשנפרדנו בנתב"ג, נועה כל כך כעסה שהסבים/סבתות לא יכולים להמשיך איתנו, עד שהיא לא הסכימה להגיד שלום בכלל.
לפחות מבחינתנו היה ביקור מאוד מוצלח שהדגיש לנו למה אנחנו רוצים לחזור הביתה (הביתה=ישראל).
החזרה
המסע חזרה היה פחות מוצלח אבל גם עבר בשלום. העיקר שהגענו הבית עייפים (מאוד). אייל ונועה נרדמו באוטובוס בדרך משיקגו למדיסון, ומכיוון שמבחינתם זו היתה שנת לילה (אחרי מעט שינה ב"לילה" הקודם במטוס), היה מאוד קשה להעיר אותם עם ההגעה למדיסון. אייל לא ממש התאושש כל אחר הצהריים (נכנסו הביתה בשתיים וחצי), וככה הצלחנו למשוך אותם עד שש וחצי בערב. בשעה הזו נרדמנו כולנו, וקמנו למחרת בבוקר לקראת שמונה (פחות שעתיים בערך בלילה שהם לא ממש ישנו. נפלאות הג'ט לג).
אמרתי שהביקור בארץ היה מוצלח והזכיר למה אנחנו רוצים לחזור? אז הנחיתה כאן הזכירה את הטוב שמקום שבו אנחנו נמצאים. מכיוון שקהילת הישראלים כל כך מצומצמת, אני חושבת שמבחינת ההתייחסות אחד לשני, זה יותר כמו משפחה מאשר חברים.
חבר אחד הביא אותנו עם הרכב שלנו לאוטובוס ביום שיצאנו. לא רצינו לבקש ממנו לאסוף אותנו, כי הפעם נסיעה ברכב שלנו דרשה פינוי של השלג שהצטבר בתקופה שלא היינו, אז ביקשנו מחבר אחר, שיש לו רכב גדול וגם כסאות מתאימים לאייל ונועה מהילדים שלו. הוא כמובן הסכים. בעודנו בשיקגו, חבר אחר התקשר להציע איסוף, ואז גם סיפר שאין בעיה לבוא עם הרכב שלנו, כי חבר נוסף דאג לפינוי השלג. כבר, עוד לפני ההגעה חזרה הביתה, זה חימם לנו מאוד את הלב.
הגענו לבית עם מקרר מלא! שלוש משפחות שונות דאגו (ללא תיאום ביניהן) להשאיר כל טוב במקרר, החל מחלב לחם פירות וירקות, ועד עוגה ופשטידה. למי שחזר הביתה אחרי שלושה שבועות, אני לא צריכה לספר איזה כיף זה שלא חסר כלום, ולא צריך לרוץ לקניות ישר כשחוזרים.
אני בספק אם מישהו מהם קורא את הבלוג (שמכוון מן הסתם יותר לחברים ומשפחה שבארץ), אבל במידה וכן- רק שתדעו שממש התרגשנו! תודה! תודה! תודה!
היום שאחרי
הגענו הביתה עייפים, אבל אחרי שינה טובה קמנו כמו חדשים. כמו שכתבתי לא היינו צריכים לדאוג למילוי המקרר, ולכן התפננו למשהו שמחכה הרבה זמן. כבר שנה שעברה, קנינו לאייל זוג מגלשי סקי, לטובת החורף הנוכחי. ייעדנו אותם כמתנת יום הולדת. על הבוקר, נסענו ל REI, להשלים את החסר (נעליים שלא ידענו מראש מה תהייה המידה וזוג מקלות). כשחזרנו הביתה אייל התלבש חם וטוב, ויצא מדלת הסלון אל החצר בה צולמו כבר לא מעט תמונות. בעזרתו של אבי ועם חיוך ענק, אייל גלש לראשונה קרוס-קאנטרי-סקי, ונהנה מכל רגע. זו נראית כמו תחילתה של ידידות נפלאה... אתם יכולים לראות את סימני הסקיס מדלת הסלון לכיוון החצר.
בערב הוזמנו לחברים למסיבת ילדים לכבוד השנה החדשה. היתה מסיבה נחמדה וכייפית. חזרנו הביתה עייפים, אבל... הידד! נראה לי שאפשר להגיד שהג'ט לג (כמעט) מאחורינו.שנה אזרחית נפלאה לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה