אחר הצהרים

הרבה חדש אין. חשבתי לכתוב היום סתם על איך מעבירים את הזמן בבית (ועם כל הפעילות שעושים בחוץ עדין נשאר די הרבה זמן לבלות בבית). זה לא שעושים משהו מיוחד, אבל זו הזדמנות להעלות תמונות שאני אוהבת ועוד לא העלנו :-) ואז, כאילו שאייל הבין שאין לי באמת משהו מעניין לכתוב, הוא החליט לספק לי כזה...

אחרי שבשבת ירדו בערך 20 ס"מ שלג, זכינו לעוד כמה ימים לבנים. בשלישי אחרי הצהרים יצאתי עם החבר'ה לטיול ואח"כ לשלג בחצר שמאחורי הבית לנצל את העובדה שהתחמם. נועה, שרק לפני 5 חודשים התחילה ללכת, כבר הולכת בשלג ממש כמו גדולה, והנה, עדות לכך שהיא הלכה ליידי בשלג, מצא את ההבדלים:


אתמול המשיך להתחמם והשלג התחיל להיעלם לו, והיום, זכינו ל"חורף ישראלי" (כשיש בארץ חורף). גשם, גשם, ועוד גשם (וקצת ברד, בלי שלג), ככה שרוב השלג כבר איננו. אייל ראה את הגשם כשהתעורר מהשנ"צ שלו, וישר ביקש לצאת לשלוליות. הבטחתי שברגע שאבי יחזור, אחד מאיתנו יצא איתו. דווקא היום אבי חזר מאוחר מהרגיל (ש... שלא ישמעו אותי, זה עדין מוקדם ביחס להרבה אחרים) וכבר התחיל להחשיך. אני שכחתי לגמרי מההבטחה, אבל יש דברים שילדים לא שוכחים. אייל ישר זינק על הדלת בדרישה לצאת. מכיוון שהבטחות צריך לקיים, נעלתי נעליים, לבשתי מעיל, אייל נעל את מגפי הגשם שלו ומעיל ויצאנו. בגלל כל השלג שנמס/ קפא/ גשם שירד עליו, כל האזור שמאחורי הבית מוצף. אמרתי לו פעם אחת שיזהר במקומות העמוקים ושיזהר מהקרח כי זה חלק. למרות שעל כל צעד שני שלו הייתי בטוחה שהנה, הנפילה מגיעה, התגברתי על הצד הפולני ולא הערתי לו יותר (בידיעה שאנחנו במרחק דקה מהבית, מקסימום נכנסים ישר). ואכן, יש דברים שאמא לא טועה בהם. לא עבר זמן רב (עדות לכך היא שלא הספקנו אפילו לצלם אותו ואת מגפי הגשם הירוקות שהוא כל כך אוהב) והילד ישב לו בתוך השלולית הכי גדולה (ולא מבחירה...). נכנס הביתה בבכי, הורדתי לו את הבגדים, וכבר בדרך למעלה ללבוש משהו יבש הוא ביקש לצאת שוב לשלולית.
לא צריך הרבה כדי לשמח אותם.

אז מה עושים אח"כ בבית? משתוללים!!!

ככה,

ואז ככה,


ובסוף ככה

והנה, סוף סוף מצאתי תירוץ לשים את התמונות האלו. יש!

ואם כבר תמונות, החבר'ה גדלים.
הנה עוד כמה תמונות עדכניות (אייל- לפני ואחרי התספורת). לאייל יש את חיוך המצלמה שזכיתם כבר לראות (כי קשה לצלם אותו בלי, ברגע שהוא רואה את המצלמה החיוך הזה נדבק לפנים ולא יורד) ועכשיו גם לנועה יש, שכמו בכל דבר מחקה את אחיה, ומדביקה לעצמה לפרצוף את החיוך הזה, במקום החיוך האמיתי שלה.

פיקניק על הקרח

פיקניק על הקרח. ככה אבי החליט לקרוא לבלוג, בעקבות תמונה שהדהימה אותנו של חבורה שעושה פיקניק על האגם הקפוא.

אחרי תקופה "חמה" יחסית, רוב השלג בעיר נמס. אז כדי להראות לנו שהחורף לא באמת נגמר, ביממה האחרונה ירדו כאן 20 ס"מ שלג (לאט לאט אנחנו מתחילים להתרגל לאינצ'ים, אין ברירה, אבל אני נחמדה ומתרגמת למידות נורמליות). יש שלג? אפשר לחזור לקרוס-קנטרי סקי בסופ"ש בזמן שהילדים ישנים :-)
אחרי שהחבר'ה הלכו לישון שנ"צ, נסעתי לי לאגם (דקה וחצי נסיעה), ולשם גיוון הפעם עשיתי סקי על האגם. פגשתי דייג שבדיוק הצליח לדוג דג (ראשון, אחרי שהוא ישב שם מהזריחה בערך, לא יום משהו בכלל בשבילו), אחר כך ברוב כשרוני הצלחתי להניח את אחד המוטות בזמן שהחלקתי לי בדיוק בחור של דייגים שכוסה בשלג (שניה אחת של לחץ! לשמוע את הקרח מתנפץ לו) ולבסוף, הרחתי את הריח המוכר של המנגל! אכן, זו לא אגדה, פיקניק על הקרח! כסאות פיקניק, בקבוקי בירה (אלא מה?), צידניות, מנגל אחד וכמה חבר'ה שעוברים מסביב בין הבורות שלהם לראות אם איזה דג נתפס במלכודת שלו.

הזוי. זה רק לי נדמה או שאני חיה בסרט?

והתמונות.... אופס, כרגיל הייתי בלי מצלמה. כן, גם בבוקר המצלמה נשארה בבית כשאבי ואייל ביקרו בתערוכת רכבות.

חצי שנה, אבל מי סופר?

מסתבר שאת המעבר הזה סופרים כמו גיל של תינוקות. בהתחלה בשבועות, אח"כ בחודשים ולבסוף שנים. מפה לשם, אנחנו כאן כבר חצי שנה.
היום חזרתי בערב עם אייל מסידורים, כשכבר חושך בחוץ. בעליה המובילה ל"שכונה" שבה אנחנו גרים שאלתי אותו אם הוא שם לב איפה אנחנו וכמה אנחנו קרובים הביתה. ואז חשבתי לעצמי? הביתה? אנחנו גרים כאן כבר שישה חודשים, אבל זה לא מרגיש לי כמו בית. אנחנו גרים כאן, טוב לי כאן, מאוד אוהבת את הבית והאיזור, אבל בכל זאת, לא מרגיש לי בית. אני מרגישה כאילו שתלו אותי באיזה סרט, ושאני חיה חיים של מישהו אחר. מביאה בבוקר את אייל לגן אמריקאי, נוסעת לסוף שבוע של סקי, קונה בסופר אמריקאי, בקיצור, עושה דברים יומיומיים אבל לא שלי, של אנשים אחרים. אולי ההרגשה תשתנה בהמשך, אבל עדין העסק מוזר לי ומרגיש שונה.

אז מה "למדנו" בחצי שנה האחרונה. שהאמריקאים יודעים לחיות. לא סתם אומרים באמריקה..... הנוחות בחיי היום-יום זה משהו שבהחלט לא הכרנו.

כמות הדברים שאפשר לקנות (במחירים מצחיקים) שעושים את החיים קלים (וזה שכמעט כל דבר אפשר לקנות באינטרנט בלי לצאת מהבית בכלל).

הסבלנות. בכביש, בסופר, בקופת חולים, בכל מקום.

המחשבה על האנשים. בחורף, ומתוך הבנה למשמעות של חורף כזה, יש המון פעילויות לילדים בסופי שבוע (החל מספריות שרק בחורף פתוחות גם בסופ"ש, דרך הופעות חינם לילדים תערוכות ועוד).

רוצים לראות סרט? אני חושבת שמאז שהגענו לכאן ראיתי יותר סרטים ממה שראיתי בשנתיים האחרונות בארץ. "ספריות הוידאו" כאן זה פשוט דבר גאוני. ולמי שלא מכיר- יש אתר שנקרא Netflix. ספריית וידאו מקוונת. איך העסק עובד? נכנסים לאתר, "מזמינים" סרט, ותוך יום וחצי הוא מגיע הביתה בדואר. סיימתם לראות- באותה מעטפה מחזירים את הסרט (בתיבת הדואר יש גם מקום למשלוח דואר. כשהדוור מחלק דואר הוא גם אוסף דואר יוצא, ככה שלשלוח דואר לא דורש להתרחק יותר מ-10 צעדים מהבית). בינתיים אפשר לייצר "תור" של 6 סרטים, וברגע שמגיע אליהם הסרט המוחזר (תוך יום בערך) ישר נשלח הביתה הסרט הבא. בנוסף, יש מאגר לא מבוטל בכלל של סרטים ברשת (דרך המנוי לאתר). עם כבל פשוט מחברים את המחשב לטלויזיה, ורואים סרטים ב-HD ללא מאמץ, מעבר לאלו המוזמנים בדואר.
אחרי שהשלמתי את כל הסרטים שהיו לי ברשימה בשנתיים האחרונות (כולל סרטים ישראלים), אתם יותר ממוזמנים להתחיל לחלק המלצות על סרטים!

ובטח אתם כבר אומרים לעצמכם, נו, הם כבר לא יחזרו. אז לא. מסתבר שגם כאן יש החסרונות משלהם כמו לכל מקום. רק היום קיבלנו חוזה לגן לשנה הבאה. לא נלאה אתכם בפרטים, אבל זו מכונה משומנת היטב למסחטת כספים מההורים (אפילו יותר מבארץ).

רק חצי שנה כאן ובהחלט מתגעגעים!

עברית - אנגלית

יש לגוגל כלי שמתרגם טקסטים שלמים מממגוון שפות למגוון שפות. נתקלתי באפשרות הזו לאחר פרסום הפוסט על סוף השבוע בצפון, וחשבתי לעצמי, למה לא להוסיף אותו לבלוג? (ניתן לשים אייקון לצד הבלוג, שבלחיצה עליו כל הבלוג מתורגם). יש משפחה וחברים שלא קוראים עברית, וזה יכול להיות נחמד לשתף גם אותם באופן זה.
כבר כמעט הוספתי את האייקון, ואז החלטתי לבדוק את האיכות של התרגום. מזל! אומנם יצא טקסט די משעשע (בתנאי שיודעים מה המקור) אבל יכול לגרום גם אי נעימות.

הינה דוגמא קטנה.

הטקסט המקורי:

מי שלא קרא את הפוסט על הסופ"ש בצפון מוזמן לקרוא אותו קודם (למטה), מי שקרא, טוב, נתחיל. אז למרות המחלות הלא מתוכננות היה כייף. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש לנו חופש מהסוג הזה. חופשה עם אנשים שלמעשה הקשר היחיד איתם הוא דרך העבודה ומעבר לכך אין הכרה מוקדמת (לאבי מן הסתם כן, אבל אני מדברת בשם עצמי). גם נחשפנו לתרבות שאנחנו לא כל כך מכירים, ככה שהרבה היה חדש לנו.

והתרגום:

Who did not read the post on the north Hsof"s are welcome to read it first (down), who called, well, we will begin.
So even though the disease was fun planned. I think it was the first time that we have freedom of this nature. Vacation fact contact with people is the only way to work with them and that there is no recognition of prior (my father probably yes, but I speak on behalf of myself). Even Nhsfno culture so that we do not know, so many were new to us.

ובכן, לפחות עד שהמתכנתים בגוגל ישפרו את הכלי הזה, אנחנו נשאיר את התענוג לאחרים.

חוויה תרבותית

מי שלא קרא את הפוסט על הסופ"ש בצפון מוזמן לקרוא אותו קודם (למטה), מי שקרא, טוב, נתחיל.
אז למרות המחלות הלא מתוכננות היה כייף. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שיש לנו חופש מהסוג הזה. חופשה עם אנשים שלמעשה הקשר היחיד איתם הוא דרך העבודה ומעבר לכך אין הכרה מוקדמת (לאבי מן הסתם כן, אבל אני מדברת בשם עצמי). גם נחשפנו לתרבות שאנחנו לא כל כך מכירים, ככה שהרבה היה חדש לנו.

ליום שבת תוכנן דיון אקדמי. בכל זאת, המשותף לכולם היה מקום העבודה, ולכן שלחו לכולם מראש שני מאמרים שעליהם רצו לדון. ככה מצאנו את עצמנו ביום שבת, בשעה ארבע אחה"צ, אחרי שכולם חזרו מהפעילויות השונות, לקראת שעת תה (עם הרבה ויסקי) אקדמית. כמובן שכל חברי המעבדה שנכחו בטיול השתתפו, אבל גם בני הזוג (אלו שלא היו עסוקים עם ילדים כמובן) נכחו. הדיון ארך כמעט שעתיים, ולגרום לחברה הקטנים להיות בשקט כל כך הרבה זמן זו לא משימה פשוטה. שוב, ה DVD בא לעזרתנו. אז בזמן ש"הגדולים" דיברו על כל מיני נושאים אקולוגים, והקטנים ממש היו בידיים של אבא/אמא בתקווה שלא ירעישו יותר מידי, ככה נראו הילדים הטיפה יותר גדולים:


נועה הגיחה מידי פעם לסלון בקריאות שמחה, קיבלה חיוכים מכולם וחזרה אלינו. כדי ליעל את הזמן בין הביקורים שלה, אבי, שישב קרוב למסדרון, עשה לה תרגולת כלב, כשהוא זרק לה כדור רחוק ככל האפשר ומחכה שתחזיר אותו.

בהמשך, לאחר ארוחת ערב מקסיקנית שהוכנה על ידי ארגנטינאי וגרמני, ולאחר שהילדים הלכו לישון, נשארו רק המבוגרים. אני מניחה שבקבוצה ישראלית זה היה הזמן המתאים לשליפת קלפים למיניהם. כאן, חלק נכבד מהנוכחים בחר להעביר את הערב בצריכת כמויות אלכוהול מוגזמות בשילוב עם פעילות פרועה במיוחד:


אז אחרי שלוש ארוחות שונות בשבת, שכולן היו פחות או יותר סטנדרטיות, או לפחות לא חשפו שגעונות אמריקאים מעבר לאלו שאנחנו כבר מכירים (לעולם אל תגיש ארוחת צהרים ללא שקית ציפס ליד!), הגיעה ארוחת הבוקר של יום ראשון ושברה את כללי המשחק הקרדיולוגים:


פנקייקים עם פירות וכמויות מייפל, בייקון מטוגן, תפוחי אדמה מטוגנים, פירות חתוכים - מה לעזעזל הקשר בין כל מרכיבי השומנים של הארוחה? או כמו שמישהו אמר, מה אתה רוצה לאכול? שומנים מסוג X או שומנים מסוג Y ?

אני מניחה שכל זה אופייני לרוב קבוצות האמריקאים (ויסקונסין היא המדינה השמנה ביותר בארה"ב). אבל מה משוף לחבורה הזאת? סקי! החבר'ה שם ערוכים בצורה שלא תיאמן. חוץ מזוג אחד ששכר ציוד כולם הגיעו עם הציוד שלהם. לנו יצא לעשות סקי כמה פעמים כאן, אבל שם הבנתי מה זה באמת לעשות סקי. אני נראית כמו ילד בכיתה א' שלא יודע לקרוא לעומתם. פשוט יפה לראות את החבר'ה האלו משייטים על השלג כאילו זו הצורה היחידה ללכת. השיא היה טום, ויסקונסינאי מלידה, שהיה מצוייד... אין מילים. כמובן שסקי'ס לו ולאשתו. לו ולילדה היו גם נעליים להליכה על השלג, מזחלות לילדים, והדבר הכי יפה, טריילר לשלג. זוכרים את הטריילר שקנינו לחבר לאופנים בקיץ? אז כזה עם רתמה שמחברים להורה, ובמקום גלגלים יש סקי'ס, ואז אפשר לטייל בכל מקום בהליכה או בגלישה.
החבר'ה המנוסים יצאו לטיול של 5 שעות על סקי'ס בשטח הפתוח (back-country ski, מקביל לאוף פיסטה בדאון היל סקי). מי יודע, אולי עם קצת אימון בשנה הבאה נהייה גם אנחנו יותר רציניים?

(אהם, וגם עם קצת פחות מחלות)

סופ"ש בצפון

עוד לפני שהגענו לכאן, ידענו שיש במעבדה של אבי מסורת לבלות יחד שני סופ"שים בשנה. אחד בקיץ, לטיול קייאקים, והשני בחורף, המוקדש לקרוס קאנטרי סקי. כאשר יש פעילות לכל המעבדה, ילדים מוזמנים בשמחה. אומנם כבר היינו פה כשהיה טיול הקייאקים, אבל נראה לנו קצת לא מתאים עם שני ילדים קטנים, אז ויתרנו, בדומה לרוב ההורים לילדים קטנים. הסופ"ש האחרון היה זה המוקדש לסקי.
בצפון ויסקונסין, כ 3.5 שעות נסיעה צפונה ממדיסון נמצא אזור מלא באגמים. לאוניברסיטה של אבי יש שם תחנת מחקר הפעילה בעיקר בקיץ. בחורף, כאשר האגם קפוא האזור כמעט נטוש, ולכן ישנן מעבדות המנצלות את המבנים הקיימים לטובת בילוי. זה בערך מה שידענו עד שהגענו למקום. לא ממש היה לנו מושג לגבי מה נמצא שם, ונראה לי שלאבי לא היה נעים לחקור את החבר'ה שהיו שם בעבר. המקום נמצא כ-20 דקות צפונית ל-Woodruff (ולמה אני כותבת את זה? כי יש לפחות אחד שאני יודעת שיפתח את אתר המפות של גוגל לראות איפה זה. נכון אבא?)

יום שישי

ביום שישי יצאנו בצהרים. יצאנו כשעה וחצי אחרי השעה בה בדר"כ הילדים הולכים לישון, ככה שלא התרחקנו הרבה וכבר שניהם ישנו מאחורה. משימה אחת הושגה! הדבר יעזור להעביר את הנסיעה... יאמר לזכותם שגם אחרי שהתעוררו התנהגו יפה והיו סבלניים מאוד. לאחר שעתיים וקצת של נסיעה הגיע הזמן לעצור. השאלה היא איפה? ידענו שמחכה לנו עוד שעה נסיעה עד למסעדה בה קבעו כולם להיפגש לארוחת ערב, וגם היו לנו נשנושים משלנו, אז איפה עוצרים? לאבי היה רעיון מבריק. ברנס-אנד-נובל'ס! כל הסניפים שלהם די דומים בכל המדינה ככה שידענו למה לצפות. שירותים? יש! איזור לילדים עם רכבת מעץ לשחק? יש! ספרים לקרוא? יש! בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולאכול (קנינו שתיה להצדיק את הישיבה שם)? יש! מה צריך יותר מזה? אז אחרי הפסקה ארוכה בה הספקנו לאכול, לשתות, לשחק, לקרוא וללכת לשירותים היינו מוכנים להמשך הדרך. כבר התחיל להחשיך בחוץ וזה היה הזמן המתאים לשלוף את השפן מהכובע - DVD נייד. עוד כשהיינו בארץ התנגדנו להמצאה הזו, אבל כשהבנו איזה מרחקים ניסע אם נרצה לטייל הרבה, הבנו שזה לא כל כך רע, וככה הגענו בזמן למסעדה לפגוש את כולם. אייל ונועה התנהגו למופת (מה? היא אוכלת סלט כרוב? כן, כן, היא אוכלת הכל....). לקראת תשע הגענו לתחנה. היה חשוך ולא ראינו יותר מידי את הסביבה. נכנסנו לבקתה שלא היתה מביישת אף צימר. הוחלט שבבית המרכזי, הגדול מכולם ישנו המשפחות עם הילדים, ואלו בלי הילדים ישנו בבקתות הקטנות יותר מסביב. אייל היה מאושר, ואם נוסיף לזה את העובדה שבד"כ הוא ישן כבר בשמונה בערב, קיבלנו ילד שהתרוצץ בכל רחבי הבקתה, מאושר וצוחק (היפר לגמרי). לאחר התארגנות קצרה בחדר, והכנתו ללילה, קראתי לאייל. לבש פיג'מה, צחצח שיניים וכאילו שכיבינו את כפתור האנרגיה, הילד נשכב במיטה וניסה להירדם. אומנם לקח הרבה זמן עם כל הרעש, וצרחות של ילדים אחרים שלא רוצים ללכת לישון ברקע, אבל בסוף הוא נרדם. זה היה עוד אחד מהרגעים שהבנתי כמה מזל יש לנו. נכון, לכל ילד יש את השעות שבהם יותר קשה איתו (אם נהייה עדינים), אבל כשהלכתי לישון באותו ערב, חשבתי איזה מזל יש לנו!

יום שבת

התעוררנו, וראינו מהחלון רק עצים מלאי שלג. כאן במדיסון כמעט כל השלג נמס, והתחלנו לראות את היתרונות של המצב בו אין שלג, אבל... אין כמו הלבן הזה! פשוט מקסים! זה מה שראינו מהחלון:



ואילו הבקתה בה אנחנו היינו נראתה כך:


אחרי ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית, החבר'ה התחילו לצאת לסקי. המנוסים שבחבורה יצאו בתורות (אחד שומר על הילדים, אחד בחוץ, או זוג ששומר על ילדים של זוג אחר). אנחנו לא הכרנו כל כך את העסק, ויצאנו עם שני החבר'ה. עד עכשיו עשינו סקי רק במקומות ללא grooming (שביל שבו שני חריצים בשלג שמיועדים לקרוס-קנטרי סקי) ככה שלא היתה בעיה להסתובב שם עם החבר'ה במזחלות. מכיוון שזה אזור מסודר שמיועד לסקי מהסוג הזה, עם הרבה מסלולים, לא מתאים להסתובב שם עם הילדים כי המזחלות הורסות את הנתיבים הקיימים. קצת מאוכזבים, חזרנו לבקתה, עם ילד אחד קצת "מעוך". לא ייחסנו לזה יותר מידי חשיבות. כשהגענו, להפתעתנו אייל ביקש לישון, ומכיוון שהיה כל כך מעוך, חשבנו שזה רעיון טוב. אולי הוא עייף כי לא ישן טוב בלילה, ושינה קצרה תעשה לכולנו רק טוב. בזמן הזה אבי יצא לסיבוב סקי. אחרי שהוא חזר ואחרי ארוחת צהריים קלה הגיעה תורה של נועה לישון שנ"צ. אבי נשאר איתה, ואייל ואני, יחד עם עוד חלק מהילדים הקטנים, יצאנו לסיבוב מזחלות. ככה זה נראה בהתחלה:


די מהר שני הקטנטנים (בת 7 חודשים ובן 9 חודשים) לא היו מרוצים יותר מידי ופרשו. אנחנו הגענו לאגם, אבל אחרי פעמיים שהחלקנו את הירידה לאגם (אני איתו, כי הוא ביקש לא מהר) אייל ביקש לחזור לביקתה. בהמשך כל חלקי הפאזל התחברו... רוצה לישון מוקדם, לא מהר בירידה, לחזור לבקתה במקום להישאר בחוץ... אופס, יש לנו ילד חולה. בשש בערב הוא כבר נכנס למיטה מיוזמתו לאחר שקיבל תרופה. בהמשך הבנו שאבי מצטרף אליו וגם לא מרגיש משהו. לאור הנסיבות כבר לא יצאנו מהביקתה באותו היום.

יום ראשון

ושוב קמנו לעוד ארוחת בוקר אמריקאית, כפולה בערך מזו של היום הקודם (פירטו בפוסט הבא). אחרי לילה שבו אייל היה רותח! היה ברור שהוא לא הולך לצאת לשלג. ישר אחרי ארוחת בוקר אני יצאתי לסיבוב סקי. עשיתי את המסלול הכי קצר (שאכן היה קצר) כדי לחזור מהר אל אבי שהיה עם שני החבר'ה, כשגם הוא לא במצב אידיאלי. התכנון היה אח"כ לקחת את נועה במזחלת, מגיע גם לה להיות קצת בחוץ, אבל אבי רצה להתאוורר אז הוא יצא עם נועה לסיבוב ואני נשארתי עם אייל, שמאוד רצה לצאת והתעקש שהוא לא חולה ויכול לצאת (בעצם, למה לא? זו אחלה דרך להוריד את חום הגוף...). אבי לקח את נועה לאגם, ובדרך עברו מולו חבר'ה שחזרו בדיוק מסיבוב. הכלבה באה להגיד לנועה שלום. לי לא נראה שנועה נהנתה מהשלום הידידותי הזה יותר מידי, אבל אבי טוען אחרת...


לאחר ארוחת הצהרים יצאנו חזרה, והפעם הצלחנו להגיע עד הבית ללא עצירות בכלל (3.5 שעות נהיגה רצופה עם עצירת פיפי אחת).

כמובן שבסוף השבוע ירד שלג במדיסון אחרי הרבה זמן שלא היה כאן, אז ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת כאן, אבי בחוץ מפנה את השלג מהחניה.
יש עוד המון מה לספר, אבל זה יהיה בנפרד.

טיול אחה"צ

חשבתי שהעדכון הבא יהיה רק אחרי הסופ"ש, אבל הנה, יש עוד אחד בדרך.

החבר'ה התחילו לקצר את השנ"צ שלהם, מה שמגדיל בצורה משמעותית את הזמן שיש לנו לבלות אחה"צ. הדרך לבלות עם כמה שפחות מריבות/ ויכוחים/ היא חטפה לי/ היא לקחה לי וכו'.... היא פשוט לבלות בחוץ, אז זה מה שעושים.

החלטתי לצאת לטיול ארוך מהרגיל (יחסית לטיולים שאני עושה עם שניהם, בלי אבי). כדי להדעת איך להתלבש בדקתי מה הטמפרטורה בחוץ. 1 (מעלה אחת) שמרגיש כמו -3 (מינוס 3, אכן, בגלל הרוח). לא נורא חשבתי לעצמי.... ואז המחשבה הבאה היתה, מי היה מאמין שלפני שנה אגיב כך לכזו טמפרטורה. התלבשנו בהתאם (איך? נועה עם חליפת שלג כי היא סטטית במנשא, אייל ויתר על כפפות, ואני עם פליז דק כי אני סוחבת את נועה. אמרתי, לא נורא...) ויצאנו. ממש מתוך המעונות אפשר להיכנס ליער קטן ונחמד. באוקטובר הוא היה נראה ככה:

אז היום היער נראה כך:



הלכנו הליכה לא ארוכה ביער, יצאנו מהיער, חצינו כביש, ועברנו לשביל שהולך לאורך האגם. היה חלק למדי (החום המיס את השלג, שאח"כ קפא. הבעיה היא רק בשבילים כי בהם עברו אנשים שדחסו את השלג ודווקא בהם הכי חלק). אחרי טיול נחמד לאורך האגם (בחלק מהמסלול מעט מעל מפלס הקרח, בחלקו ממש על "חוף" האגם הקפוא) חזרנו למעונות. סה"כ הליכה רצופה של 40 דקות על קרח/ שלג - כל הכבוד לאייל!
כמובן שלא הספיק לו, הרי עוד חם, אז בדרך הביתה עצרנו באחד מגני המשחקים הרבים המפוזרים במעונות:







בשלב הזה אני החלטתי שמספיק לי אחרי שהפסקתי להרגיש את האצבעות בכפות הידיים שלי (הרי חם, מי צריך כפפות? לא יודעת מה חשבתי לעצמי) וחזרנו הביתה. אני נכנסתי הביתה אבל אייל המשיך לשחק בגן המשחקים שמאחורי הבית. ברגע שהצעתי שוקו חם הוא מיד הצטרף אלינו פנימה...

ימים חמים במדיסון

בימים האחרונים הטמפרטורות עלו בצורה משמעותית. אומנם אם בארץ הטמפרטורה היתה עכשיו 2 מעלות צלסיוס היו מדברים על אחד החורפים הקשים, אבל בחיים הכל יחסי. אחרי תקופה ארוכה בה הטמפרטורות בקושי עלו מעל מינוס 10, אז שבוע בו הטמפרטורות נעות סביב האפס ואפילו מעל נחשב חם!
ביום שבת היתה ההתחממות המשמעותית, והטמפרטורה הגיעה לבערך 6 מעלות! תצרפו את זה לעובדה שזה סוף שבוע, ותקבלו.... המוני אנשים מסתובבים בחוץ עם חיוך על הפנים.
אנחנו בחרנו לבקר בגן חיות. הגענו יחסית מוקדם, אבל... החניה כבר היתה מלאה! גן חיות, מלא ילדים מאושרים מהחיות, והורים מאושרים ממזג האויר, היתה אוירת הפנינג. ועכשיו, כשסוף סוף אני כותבת בבלוג ולא במייל, אפשר לשלב את התמונות בטקסט. אופסססס, יצאנו מהבית בלי מצלמה. פעם הבאה :-)

הרבה מהשלג כמובן נמס, ובלילה קפא מחדש, הפעם במקום שלג התקבל משטח קרח, מה שהקשה מאוד על ההליכה בחוץ ביום ראשון. האמת? לראות סנאי מחליק על הקרח בנסיון להגיע לעץ הנמצא בקצה המשטח החדש שנוצר זה מראה משעשע ביותר.
בראשון אחה"צ הוזמנו ליומולדת של חבר של נועה (עידו). לכבוד מזג האויר אפילו הלכנו ברגל. הצלחנו להגיע שלמים למרות כמה החלקות של אייל בדרך. ככה זה שרוצים לרוץ קדימה ויש קרח על המדרכות.
היום לקחתי את החבר'ה לטיול אחה"צ. נועה במנשא, אייל נתן לי יד ויצאנו לטיול ביער. אייל מתמיד בחיפוש הדביבונים בכל טיול ביער. העובדה שהם פעילים בעיקר בלילה ולא ביום לא מפריעה לו להמשיך לחפש אותם.
מחר צפוי יום מדהים. 15 מעלות (פלוס! לא מינוס) ושמש ללא גשם. בטוחה שלא נישאר הרבה בבית.

בסוף השבוע ניסע צפונה עם המעבדה של אבי. כל שנה הם עושים סוף שבוע של סקי בצפון. כנראה כדי שלא נתגעגע לשלג יותר מידי. לשם ננסה לזכור לקחת מצלמה. עדכונים בהמשך.

חוזרים ובגדול!

לאחר זמן רב, הגיע הזמן להחיות את הבלוג הזה.

במקור, אבי פתח את הבלוג במטרה ששנינו נוכל לעדכן באופן שוטף על הרפתקאותינו במדיסון. לאחר הפוסטים הראשונים שאבי כתב החלטתי להשאיר לו את הבמה, כי כל כך אהבתי את הכתיבה, ולא רציתי "להרוס".

אז התחלתי להעביר את העדכונים שלי במייל. עברו חודש, חודשיים.... חמישה חודשים, ו...אופס... אין כל כך מה להרוס (בבלוג) כי הבלוג די ננטש.

מטרת הבלוג היתה כמובן גם לעדכן אתכם אבל גם להוות מעין יומן/ מזכרת בשבילנו.

את שיטת המיילים אני פחות אוהבת, כי לא תמיד יודעת אם אנשים רוצים/לא רוצים לקבל את העדכונים. ברגע שיש בלוג, מי שרוצה נכנס מתי שרוצה ואנחנו כותבים מה שבא לנו (גם אם זה שתי מילים שרוצים לכתוב למזכרת, שלא היינו שולחים במייל). אז הבלוג בא להחליף את המיילים האלו (כמובן לא את המיילים הפרטים).

מי יודע, אולי זה ידרבן את אבי לכתוב בכל זאת. סומכת עליכם שתזהו בקלות לפי הסגנון אם אבי יפציע ויכתוב משהו (חוץ ממאמרים מקצועיים).

הממשק של הבלוג מתוחכם מידי, ואני לא יכולה "לעבוד" עליו בתאריכים. הוא מזהה את התאריך בו משהו מפורסם. לטובת התיעוד (בשבילנו) אני מכניסה את כל המיילים הקודמים, ומוסיפה את התאריך בהם נשלחו. אתם מוזמנים לקרוא אותם, אבל מבטיחה שלא הוספתי שום דבר מעבר למה שכבר שלחתי. את התמונות התעצלתי להעלות בינתיים. יום אחד, כשיהיה לי יותר מידי זמן פנוי נעדכן גם אותן רטרואקטיבית.

מזכירה לכם את הכתובת: http://picnicontheice.blogspot.com

מי שרוצה יכול להירשם ככה שיקבל עדכון למייל כל פעם שמפורסם משהו, ומי שלא... לא.

אתם מוזמנים להגיב, גם לנו כייף לשמוע לפעמים מה קורה בארץ.

פברואר 2009

6 בפברואר- לאחר חמישה חודשים...

אחרי חמישה חודשים זה הגיע.
"את יודעת מה בא לי? חומוס ופיתה".

אז מה אכלנו היום בערב? חומוס ופיתה. ולא, אנחנו לא בניו-יורק שאפשר למצוא את זה בכל פינה. עבדתכם הנאמנה בררה גרגרי חומוס, השרתה לילה שלם, בישלה כמה שעות טובות, ובסוף יצא חומוס. ומי שמכיר אותי יודע כמה זה לא טריויאלי. כשהגענו לשלב הסופי אבי כמובן היה צריך לעמוד לידי ולטעום, כי הרי אין לי מושג לאיזה טעם אמורים להגיע. הפיתות? נו, לא ממש טעם של פיתה אבל היו עשויות מבצק, עגולות ואפילו היה אפשר לשים בפנים משהו.
לכבוד המאורע נחתך סלט ירקות (שגם לא דבר יומיומי בחורף בו המחירים מרקיעים שחקים) והוגשו גם זיתים.

ומי שמכיר אותי עוד קצת ישאל- ומה את אכלת? (לטובת מי שלא מכיר את שיגעונותי הקולינרים, אני לא אוכלת חומוס אם עוד לא הבנתם, אה, וגם לא זיתים, וגם לא מלפפונים במלח שגם היו) אל תדאגו, חזרתי לימי הילדות, שבהם המפלט (כשלא היינו בבית ולא היה לי מה לאכול) היה לתת לי פיתה עם שוקולד. פיתה עם נוטלה זה לא רע בכלל J

ונא לא לצחוק עלינו שעכשיו אנחנו נראים ממש כמו הישראלים הנואשים האלו בגולה שרק מדברים על חומוס ופיתות.

חוץ מזה יש כאן ימים חמים (הכל יחסי) אז מנסים לנצל אותם ולבלות קצת בחוץ לפני שיחזרו הימים הקרים (הבטיחו לנו שעוד יהיו כאלו).
הלוואי והייתי יכולה לצרף למייל קצת "חורף" לטובת הארץ.

ט"ו בשבט שמח

2 בפברואר - חורף

היה לנו סוף שבוע "חמים".
סוף סוף הטמפרטורות עלו קצת (הגענו אפילו לאפס) ומדהים איך העיר כולה קמה לתחייה.
המון אנשים הסתובבו בחוץ, יצאו סוף סוף לנשום קצת אויר.

הפעם לא אאריך במילים. לא צריך לכתוב כל פעם מגילה כדי להראות כמה תמונות.

יצאנו לטיול על האגם הקפוא, וזה מה שיצא (לצערי אבי הצלם המוצלח שבינינו ולכן הוא לא כל כך מתועד בעצמו...).

ינואר 2009

19 בינואר - חורף

ברומא התנהג כמו רומאי?
אז במדיסון התנהג כמו מדיסונאי. אם כבר באנו למקום הרחוק והנידח הזה, צריך להתנסות במה שמאפיין את המקום, לא? ומכיוון שיש כאן הרבהההה שלג, אז כל מה שקשור בו מאוד מפותח.
בלנקות את האוטו משלג- אנחנו מומחים.
לפנות את החניה משלג- מומחים.
איך ללכת על קרח בלי להחליק- מומחים.

אבל כל זה לא חכמה כי אין ממש ברירה (יש, לא להוציא את האף מהבית כמה חודשים. לא ריאלי).

ספורט חורף? המיד-ווסט מאוד שטוח, ולכן כדי לעשות סקי צריך לנסוע לפחות 40 דקות, וזה יביא אותנו לאיזו גבעה מסכנה שבליית ברירה מהווה את אתר הסקי המוצלח באזור. לעומת זאת, הקרוס קאנטרי סקי, שהרבה פחות מוכר בארץ, מככב כאן בגדול.
ניצלנו כל מיני מכירות עודפים/ סוף עונה כדי להצטייד כמו שצריך, ויצאנו לדרך.
אז זהו, יש לנו מנהג חדש. בכל סוף שבוע, שבת-ראשון, בזמן שהילדים ישנים צהרים, יום אחד אבי יוצא לסיבוב סקי ויום אחד אני (כאן הסוף שבוע הוא באמת יומיים שלמים, ללא עבודה וללא גן. לא יום וחצי).
בחורף, כל מגרשי הגולף במדיסון הופכים לאזורי קרוס קנטרי. רובם בתשלום ואז יש ממש מסלולים (מסלול זה בעצם שני פסים, מעין נתיבים בהם אמורים לגלוש), והמגרש הכי קרוב אלינו, פתוח חינם ולכן גם אין בו מסלולים. כל עוד אין המון שלג אין בעיה להסתדר בלי מסלולים. כשיש הרבה שלג אז כבר כדאי ללכת על מסלול (או נתיב שמישהו הלך לפניך).
ואז... אמרנו... בעצם יש כאן צמוד לבית, יער שגובל במעונות. מדהים! קצת (ממש קצת) עליות, קצת ירידות, ככה שאפילו קצת כושר יוצא מזה, כייף להסתובב בשלג בין העצים, היער בעצם מפריד בין המעונות לאגם, ככה שיש אחלה נוף. מה רע? אז זהו, יוצאים מהבית, הולכים חצי דקה, עולים על הסקיס, והולכים כמה זמן שרוצים.

נראה לי שבזה נתמקד השנה. מי יודע, אולי שנה הבאה נוסיף לאוסף החוויות טיולים עם נעלי שלג, נחכה ונראה J

אה, שכחתי. שבוע שעבר ניסיתי לקחת את אייל להחליק על הקרח (על האגם הקפוא כמובן). הוא נורא התלהב מהנעליים ה"מוזרות" עד ש... עלינו על הקרח. אחרי 15 דק" בערך של נסיונות הוא הודיע לי ש"פעם, בשנה הבאה, אני אהיה גדול ואז אחליק על הקרח". כנראה שהוא מיצה את הרעיון. וכמובן כשראה את כל החבר'ה שם משחקים הוקי קרח, גם הודיע לי שכשהוא יהיה גדול כמו אבא גם הוא ישחק עם מקלות על הקרח.

ואם כבר האגם, אז הוא קפוא לגמרי. לאבי כבר יצא ללכת עליו, לי ולילדים עוד לא. מהחוף רואים פה ושם אוהלים, שמשמשים את דייגי הקרח- קודחים בקרח ו...דגים. מסתבר שמה שרואים מהחוף זה כלום. באותו חלק ביער, שמשקיף על האגם, יש חלק שבו נמצאים קצת יותר גבוה מהאגם, ואז רואים, הרחק פנימה באגם "עיר אוהלים". ממש מקבץ גדול של דייגים. אבי ראה כבר כלי רכב שנוסעים על האגם. די הזוי הקטע הזה.
קשה לצלם בשלג כי הכל נראה לבן ולא כל כך רואים מה התכוונו לצלם, אבל מבטיחה לנסות לצלם כשנטייל על האגם. נראה מה ייצא.

שבוע שעבר היה ברוב ארה"ב גל קור מהקשים שהיו כאן. ואכן, היה קררררררררררר, מינוס 40 מעלות. אומנם כאן מדברים בפרנהייט, אבל כבר הגענו לטמפ' כאלו שפרנהייט וצלסיוס זה אותו הדבר. עכשיו "התחמם", וחזרנו לטמפ' שהתרגלנו אליהן ושבהחלט אפשר לתפקד בהן (מינוס עשר-עשרים).

החלמה מהירה למי שצריך!

חורף נעים לכולם

J

3 בינואר – שבוע טוב

הי,

היום היינו בפארק מים עם חברים, ונועה ואייל מאוד נהנו.
בזמן שהיינו שם החברים עודכנו על מה שקורה בארץ, מה שהעכיר קצת את האווירה (שלנו, "הגדולים", מזל שהקטנים לא מבינים כלום).

מקווה שכולם בסדר, ושהשגרה תחזור אליכם במהרה!
כל כך מוזר להיות רחוקים ברגעים שכאלו.

חושבים על כולכם,
אנחנו.

דצמבר 2008

23 בדצמבר – חנוכה שמח

הגענו לכאן בסוף אוגוסט, למזג אויר חמים ונעים.
בתחילת ספטמבר הוזמנו ליומולדת 3 של יונתן, חבר של אייל.
אייל גם רצה יומולדת. הבטחנו שכשיגיע השלג תהיה לו יומולדת (עוד אמרו לנו שממש לא בטוח, השלג מגיע בד"כ בסוף דצמבר).

אז הגיע היומולדת של אייל, ובהחלט היתה כמות מכובדת של שלג. לא רק זה, גם הטמפרטורות הראו לנו שאכן הגענו למדיסון.
ביום רביעי היה התאריך של היומולדת, והבאנו לגן עוגות לילדים. מסתבר שכאן חוגגים בלי ההורים (גאונים!). אני רק הבאתי עוגה, וכשבאתי לקחת אותו כבר היו תלויות על הקיר תמונות שצילמו מוקדם יותר כשחגגו לו. אייל היה מרוצה מתשומת הלב.
עם חברים חוגגים בסופ"ש, ומכיוון שנר ראשון של חנוכה יצא ביום ראשון (אצלנו זה עדין סופ"ש), החלטנו לערבב שמחה בשמחה.
הזמנו חבר'ה ישראלים שאנחנו בקשר איתם, וגם משפחה אחת אמריקאית שגרים לידנו, שהבן שלהם בגן עם אייל.
היה סופ"ש סוער במיוחד, ולמען האמת לא היינו בטוחים שאלו שצריכים להגיע ברכב יוכלו. מכיוון שאף אחד לא ביטל היה צריך לדאוג לחניה. יש דברים שבארץ לא חושבים עליהם... כאן דואגים לפנות את השלג מהכביש, אבל כל אחד דואג לחניה שלו (חניות קבועות). ומי דואג לחניית אורחים? אף אחד! אז בבוקר, כשבחוץ "רק" 33 מעלות מתחת לאפס, אבי מצא את עצמו בחוץ מפנה שלג מחניות האורחים.

גם לי היו התנסויות חדשות. לביבות אומנם כבר הכנתי בארץ, אבל בטח לא בכמות ל-25 איש (!), אבל סופגניות... אז אחרי שטעמנו דונטס בכל מאפיה בעיר, וגם בכשרות (אלק כשרות, מאפיה עם תעודת כשרות שפתוחה בשבת) הבנו שבין זה לסופגניה, חוץ מהקלוריות אין הרבה קשר. וככה מצאתי את עצמי, לראשונה בחיי (וגם האחרונה אלא אם כן זה כמו הריון ובשנה הבאה אשכח כמה זה לא כייף) מכינה סופגניות. הרבה סופגניות.

הודות לחברים ששלחו לנו דברים מהארץ היו לנו גם אמצעים נוספים שעזרו להעביר את החג בנעימים (תודה! מי שזה, אתם יודעים שהכוונה אליכם!).
הכי חשוב- כולם הגיעו, אייל מאוד נהנה. הוא ונועה היו מקסימים. כל אחד מהאורחים הביא חנוכיה לילד שלו וככה כל הילדים הדליקו נרות, אח"כ עוד נרות בעוגה. אייל התרגש אבל היה מקסים ומאוד נהנה גם מתשומת הלב ובעיקר מהמתנות... היה מאוד נחמד, וכל הילדים ספגו קצת אוירת חג (ולא כריסמס, שאת זה הם סופגים בכל מקום).
וכן... יש לנו סביבונים שכתוב עליהם "נס גדול היה שם". מסתבר שעכשיו אנחנו "שם".

התמונות לא יצאו משהו, אז נחסוך לכם הפעם.

חג שמח לכולכם!

14 בדצמבר – שבת בבוקר יום יפה

האיכות לא משהו, אבל ככה בילינו את הבוקר שלנו.
שוב, ושוב, ושוב...

גם אייל וגם נועה מאוד נהנו. בחלק המצולם זה אני עם אייל אם לא מזהים, אבל כולנו עשינו את זה, ואייל היה אפילו אמיץ וירד לבד!

מקנאים? יאלה, בואו!

6 בדצמבר – החורף מתקרב

אתמול ההורים שלי נסעו אחרי ביקור של שבועיים.
שמעו, כל מי שחושב לבוא לבקר אצלנו צריך לדעת שבתור אורחים ראשונים הוצב כאן רף מאוד גבוה!

אנחנו גרים במעונות בתנאים לא אופטימלים (בלשון המעטה) לאירוח. בבית יש חדר שירותים אחד, וילד שאוטוטו בן שלוש, שאומנם יכול להתאפק, אבל לא יותר מידי וצריך להתחשב בזה. בנוסף, הבית בנוי ככה ששומעים כל רעש (בנוי מעץ) והילדים לא ממש שקטים. מצד שני, כשהם ישנים- כל הליכה לשירותים יכולה להעיר אותם. בגלל הג'ט לג, ההורים קמו אפילו לפני הילדים כל בוקר. הרבה לפני הילדים. מה עשו? נשארו בחדר עד שהילדים יקומו ורק אז ירדו לסלון כי ידעו שאחרת רק מהירידה במדרגות העץ הילדים יכולים להתעורר. תודה על ההתחשבות!
ולמרות זאת, היו לנו שבועיים של: אוכל טעים, ילדים שנהנים עם סבא וסבתא, סבא וסבתא שנהנים עם הילדים, זוג הורים שנהנה מכל המצב ובית שנוקה על בסיס יומי (טוב, מקלחת וחדרים על בסיס יומי, מטבח לפחות שלוש פעמים ביום)! קראתם? יופי, כי אנחנו התלהבנו מהרעיון וזה הסטנדרט שיוצב מעכשיו לכל מתארח ;-) לא היה יכול להיות ביקור מוצלח יותר.

בשבועיים האחרונים ירד לא מעט שלג. מבחינת המקומיים החורף לא התחיל. כמה שאנחנו מתלהבים משלג, כשאמרנו שמה שיש כאן עכשיו זה כבר יותר חורף ממה שהיה אי פעם בארץ, מבטי הקנאה... אכן הדשא של השכן ירוק יותר. התחלנו ללמוד את העבודה. בימים החמים (של אפס מעלות) , רצוי לפנות את השלג מהמדרכה וסביב האוטו מיד אחרי שהוא מפסיק לרדת, אחרת זה הופך לקרח ואז זה סיוט. עוד משפט פרדוקסלי שנכון לכאן: כשמתחמם יורד שלג! בכל התחזית, בימים שהטמפרטורה היא סביב מינוס 2 עד אפס- צפוי שלג. בימים כמו היום, שהטמפרטורה נעה בין מינוס 14 למינוס 10 לא יורד שלג... הילדים נהנים משלג, אייל מסרב לשים כפפות ושורד לא רע בכלל בקור, נועה מרוצה עד שהיא נופלת קדימה עם כל הפרצוף לתוך השלג (בגודל שלה ללכת עם חליפת שלג ומגפי שלג זה לא כל כך פשוט). ואנחנו? נהנים לשחק איתם בחוץ ולראות את כל הלבן המדהים הזה. בדי הרבה בתים כבר יש קישוטים לכריסמס, וכל הקיטש הזה ברקע הלבן... אין מילים.

נובמבר 2008

26 בנובמבר – עדכון קצר

הי,

הגעגועים של ההורים שלי אל אייל ואל נועה (ואולי גם אלינו?) הכניעו אותם והם הגיעו אלינו לביקור לפני כמה ימים (בשישי בערב). לאור זאת הזמן הפנוי שלי התקצר (לטובה כמובן. אין תלונות) פלאים ולכן העדכון יהיה קצרצר.

ביום שני בבוקר קמנו לראשונה לבוקר לבן. בינתיים הטמפרטורות קצת עלו, אבל יש לא מעט מקומות שעדין יש בהם שלג.
כמו שאפשר לראות לפני הלבוש של נועה בבית חמים ונעים. בחוץ... תלוי מה לובשים J

זוכרים את התמונות של אייל ונועה בקיץ משחקים בחצר? עכשיו היא נראית קצת אחרת...
רוב התמונות הן של נועה כי צולמו בבוקר בזמן שאייל היה בגן.

נכון, אנחנו מתלהבים, בינתיים נהנים מהשלג (מאמינה ומקווה שגם בעתיד), אני יודעת זו רק ההתחלה וזה כלום לעומת מה שמחכה לנו (הטמפרטורות יצנח בעוד 20 מעלות בערך) אבל מה זה משנה? העיקר שאנחנו נהנים!

סופ"ש חמים ונעים לכולם.

ד"ש ממדיסון.

3 בנובמבר – חוויות חדשות

הי,

ג'ימייל החליטו להתעלל בנו ושוב החשבון נחסם משום מה. רק עוד חמישה ימים תהייה שוב גישה אליו... בגלל שאנחנו כבר "מנוסים" יש כתובת חלופית הפעם לגיבוי... אם שלחם לנו מייל היומיים האחרונים, סביר להניח שלא ראינו אותם...

ומכיוון שהרבה זמן לא כתבתי, יצא ארוך משהו... מי שעייף, שיוותר מראש J

הלווין, Halloween, מאחורינו.
למסקנה אחת הגעתי אחרי השבועיים האחרונים. האמריקאים די משוגעים... הכל התחיל בשבוע שנקרא כאן Homecoming. זה שבוע בו בוגרי האוניברסיטה חוזרים למקומות בהם למדו (לא כולם מן הסתם, אבל בהחלט כמות נכבדת) והאוניברסיטאות מצידן גומלות להם באירועים לכבודם. זב שבוע מלא באירועים. השיא הוא במצעד. לא כל כך ברורה מהות המצעד. מי שרוצה נרשם (משלם) ומשתתף. אז יש את רכב ראש העיר, ויש כל מיני מכובדים, ויש גם סתם כאלו שרוצים ליסוע עם הרכב שלהם (האדום בד"כ) ושכולם יריעו להם. יש כמובן את כל האחוות של הסטודנטים והחוגים למיניהם. אדום הוא הצבע של ויסקונסין, ולכן כל מה שקשור לאירועים האלו- אדום!
אנחנו "לקחנו חלק" רק בשני אירועים. הראשון שהיה מאוד מרגש.... ביקור של באקי בגן של אייל! באקי= גירית שהיא הקמע של ויסקונסין, ובובה בדמותה מצויירת על כל דבר אפשרי העיר. שבועיים מראש הכינו אותנו לזה שבאקי יבוא לבקר את הילדים בגן ולכן צריך לבוא לבושי באדום-לבן באותו יום. כדי להכין את הילדים למאורע המרגש, במשך כל אותו שבוע הם ציירו באדום, שיחקו במכבי אש ובבובות של באקי. פסיכים, אמרנו? יום לפני המאורע המרגש, קיבלנו מייל מאוד מתנצל, שבאקי נורא עסוק והביקור ידחה ביום... אל דאגה! ביום שישי באקי בא, והיה שמחה וצהלה J

מה מסתבר? הרי יש יותר מבובה אחת, לא הבנו על מה כל המהומה. מסתבר שביקור של באקי זו לא רק הבובה. הוא בא על משאית כיבוי אש פתוחה (אדומה מן הסתם), יחד עם קבוצת מעודדות, והילדים יוצאים החוצה לראות אותו, לתת לו יד ולהגיד שלום. אז אומנם יש 14 בובות (ככה אמרו לנו) אבל רק משאית אחת, ככה שבו זמנית רק בובה אחת פעילה.

בהמשך הלכנו לאותו מצעד, שהיה משעשע למדי. מכל רכב שעובר זורקים סוכריות, שוקולדים והפתעות על הקהל. היינו שם עם חבר של אייל וכולם התלהבו משני הצוציקים האלו שזכו למטר מכובד של ממתקים. בנוסף, מאחורינו עמד איש חביב, שאם עבר רכב שלא זרק כלום, הוא צעק לו שיש כאן נכדים ושיביא קצת סוכריות... מיד מטח נוסף נזרק...

אייל עדין לא מפסיק לדבר על הכבאים שזרקו לו סוכריות... עברו כבר שבועיים.

עוד לא התאוששנו והגיע Halloween. כדי לרחם על אלו שכשאני כותבת שאנגלית באמצע משפט זה מחרפן להם את כל השורה, אני לא אכתוב יותר את שם החג באנגלית (למרות שבעברית זה נראה ממש רע). בהתחלה חשבתי, קצת דלעת, קצת תחפושות, לא ביג דיל. לא ראינו תחפושת יפה, אז לא קנינו, הרי שנינו לא מתלהבים יותר מידי גם מפורים אז היינו די אדישים. אבל ככל שהמועד הלך והתקרב, קלטנו מה קורה כאן. בגן, שבוע שלם רק ציירו על דלעת, גילפו דלעת, אכלו עוגיות דלעת ומה לא... ואז גם התחלתי לשמוע הורים מדברים על התחפושות, והבנתי את גודל המאורע.... התחלתי להבין שאם לא נתארגן על תחפושת ומהר מישהו הולך להיות מאוד חריג....
אחרי שיטוטים אין סופיים באינטרנט, והבנה שהולכים לקנות מה שיש כי אין ברירה, כנראה שמישהו מלמעלה אוהב אותנו, כי מצאנו תחפושת אחת ויחידה שנראתה יפה, בדיוק במידה וגם... אחרי שבבוקר אייל אמר שהוא רוצה להתחפש לקוף- זה היה קוף! שמח ומאושר הסתובב שלושה ימים עם התחפושת לכל מקום, ומשך חיוכים מכל כיוון אפשרי.
בגן הם הלכו לסיבוב Trick or Treat בפקולטות הקרובות. חשבתי שזה יהיה סתם סיבוב עם תחפושות, אבל כל ילד חזר עם שקית מלאת כל טוב... ובערב? אותו הדבר רק בבתים בשכונה. אייל תפס בטחון וציווה עלינו לחכות רחוק, ורץ לדלתות בשאגות שנשמעו כמו Tri-ko-ki. חזרנו עמוסי כל טוב. אנחנו מצידנו השארנו מחוץ לדלת קופסא מלאת סוכריות עם פתק שמבקש שייקחו רק אחד (ככה מקובל לעשות כשיוצאים לסיבוב עם הילדים). כשחזרנו עוד היו סוכריות, אבל בהמשך אחרי שנגמרו, אייל נתן לילדים הבאים שבאו ממה שהוא קיבל והיה מאוד גאה להגיד שגם הוא נתן לילדים מהסוכריות שלו.

זו אכן היתה חוויה מיוחדת!

זכינו גם לכמה ימים חמים שוב, כנראה אחרונים לפני החורף ואנחנו מנצלים אותם היטב למשחקים בחוץ וטיולים.
תמונות ישלחו אחרי שכתובת המייל הנורמלית שלנו תחזור לתפקד. אם למישהו יש המלצה על דואר אמין יותר מג'ימייל, נשמח לשמוע.

יאללה, בי