הרבה חדש אין. חשבתי לכתוב היום סתם על איך מעבירים את הזמן בבית (ועם כל הפעילות שעושים בחוץ עדין נשאר די הרבה זמן לבלות בבית). זה לא שעושים משהו מיוחד, אבל זו הזדמנות להעלות תמונות שאני אוהבת ועוד לא העלנו :-) ואז, כאילו שאייל הבין שאין לי באמת משהו מעניין לכתוב, הוא החליט לספק לי כזה...
אחרי שבשבת ירדו בערך 20 ס"מ שלג, זכינו לעוד כמה ימים לבנים. בשלישי אחרי הצהרים יצאתי עם החבר'ה לטיול ואח"כ לשלג בחצר שמאחורי הבית לנצל את העובדה שהתחמם. נועה, שרק לפני 5 חודשים התחילה ללכת, כבר הולכת בשלג ממש כמו גדולה, והנה, עדות לכך שהיא הלכה ליידי בשלג, מצא את ההבדלים:
אתמול המשיך להתחמם והשלג התחיל להיעלם לו, והיום, זכינו ל"חורף ישראלי" (כשיש בארץ חורף). גשם, גשם, ועוד גשם (וקצת ברד, בלי שלג), ככה שרוב השלג כבר איננו. אייל ראה את הגשם כשהתעורר מהשנ"צ שלו, וישר ביקש לצאת לשלוליות. הבטחתי שברגע שאבי יחזור, אחד מאיתנו יצא איתו. דווקא היום אבי חזר מאוחר מהרגיל (ש... שלא ישמעו אותי, זה עדין מוקדם ביחס להרבה אחרים) וכבר התחיל להחשיך. אני שכחתי לגמרי מההבטחה, אבל יש דברים שילדים לא שוכחים. אייל ישר זינק על הדלת בדרישה לצאת. מכיוון שהבטחות צריך לקיים, נעלתי נעליים, לבשתי מעיל, אייל נעל את מגפי הגשם שלו ומעיל ויצאנו. בגלל כל השלג שנמס/ קפא/ גשם שירד עליו, כל האזור שמאחורי הבית מוצף. אמרתי לו פעם אחת שיזהר במקומות העמוקים ושיזהר מהקרח כי זה חלק. למרות שעל כל צעד שני שלו הייתי בטוחה שהנה, הנפילה מגיעה, התגברתי על הצד הפולני ולא הערתי לו יותר (בידיעה שאנחנו במרחק דקה מהבית, מקסימום נכנסים ישר). ואכן, יש דברים שאמא לא טועה בהם. לא עבר זמן רב (עדות לכך היא שלא הספקנו אפילו לצלם אותו ואת מגפי הגשם הירוקות שהוא כל כך אוהב) והילד ישב לו בתוך השלולית הכי גדולה (ולא מבחירה...). נכנס הביתה בבכי, הורדתי לו את הבגדים, וכבר בדרך למעלה ללבוש משהו יבש הוא ביקש לצאת שוב לשלולית.
לא צריך הרבה כדי לשמח אותם.
אז מה עושים אח"כ בבית? משתוללים!!!
ככה,
ואז ככה,
ובסוף ככה
והנה, סוף סוף מצאתי תירוץ לשים את התמונות האלו. יש!
ואם כבר תמונות, החבר'ה גדלים.
הנה עוד כמה תמונות עדכניות (אייל- לפני ואחרי התספורת). לאייל יש את חיוך המצלמה שזכיתם כבר לראות (כי קשה לצלם אותו בלי, ברגע שהוא רואה את המצלמה החיוך הזה נדבק לפנים ולא יורד) ועכשיו גם לנועה יש, שכמו בכל דבר מחקה את אחיה, ומדביקה לעצמה לפרצוף את החיוך הזה, במקום החיוך האמיתי שלה.
אחרי שבשבת ירדו בערך 20 ס"מ שלג, זכינו לעוד כמה ימים לבנים. בשלישי אחרי הצהרים יצאתי עם החבר'ה לטיול ואח"כ לשלג בחצר שמאחורי הבית לנצל את העובדה שהתחמם. נועה, שרק לפני 5 חודשים התחילה ללכת, כבר הולכת בשלג ממש כמו גדולה, והנה, עדות לכך שהיא הלכה ליידי בשלג, מצא את ההבדלים:
אתמול המשיך להתחמם והשלג התחיל להיעלם לו, והיום, זכינו ל"חורף ישראלי" (כשיש בארץ חורף). גשם, גשם, ועוד גשם (וקצת ברד, בלי שלג), ככה שרוב השלג כבר איננו. אייל ראה את הגשם כשהתעורר מהשנ"צ שלו, וישר ביקש לצאת לשלוליות. הבטחתי שברגע שאבי יחזור, אחד מאיתנו יצא איתו. דווקא היום אבי חזר מאוחר מהרגיל (ש... שלא ישמעו אותי, זה עדין מוקדם ביחס להרבה אחרים) וכבר התחיל להחשיך. אני שכחתי לגמרי מההבטחה, אבל יש דברים שילדים לא שוכחים. אייל ישר זינק על הדלת בדרישה לצאת. מכיוון שהבטחות צריך לקיים, נעלתי נעליים, לבשתי מעיל, אייל נעל את מגפי הגשם שלו ומעיל ויצאנו. בגלל כל השלג שנמס/ קפא/ גשם שירד עליו, כל האזור שמאחורי הבית מוצף. אמרתי לו פעם אחת שיזהר במקומות העמוקים ושיזהר מהקרח כי זה חלק. למרות שעל כל צעד שני שלו הייתי בטוחה שהנה, הנפילה מגיעה, התגברתי על הצד הפולני ולא הערתי לו יותר (בידיעה שאנחנו במרחק דקה מהבית, מקסימום נכנסים ישר). ואכן, יש דברים שאמא לא טועה בהם. לא עבר זמן רב (עדות לכך היא שלא הספקנו אפילו לצלם אותו ואת מגפי הגשם הירוקות שהוא כל כך אוהב) והילד ישב לו בתוך השלולית הכי גדולה (ולא מבחירה...). נכנס הביתה בבכי, הורדתי לו את הבגדים, וכבר בדרך למעלה ללבוש משהו יבש הוא ביקש לצאת שוב לשלולית.
לא צריך הרבה כדי לשמח אותם.
אז מה עושים אח"כ בבית? משתוללים!!!
ככה,
ואז ככה,
ובסוף ככה
והנה, סוף סוף מצאתי תירוץ לשים את התמונות האלו. יש!
ואם כבר תמונות, החבר'ה גדלים.
הנה עוד כמה תמונות עדכניות (אייל- לפני ואחרי התספורת). לאייל יש את חיוך המצלמה שזכיתם כבר לראות (כי קשה לצלם אותו בלי, ברגע שהוא רואה את המצלמה החיוך הזה נדבק לפנים ולא יורד) ועכשיו גם לנועה יש, שכמו בכל דבר מחקה את אחיה, ומדביקה לעצמה לפרצוף את החיוך הזה, במקום החיוך האמיתי שלה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה