בשבועות האחרונים אני שרוי בחוסר מנוחה. חודש ממועד הנסיעה שלנו, ואני מתחיל לדאוג יותר ויותר מדברים שקשורים במעבר. כבר הגיע השלב של "פעם אחרונה לפני שנוסעים". פעם אחרונה שעושים מילואים, פעם אחרונה שהולכים למסעדה ההיא בחיפה, פעם אחרונה שאני רץ בשביל ההוא בואדי. בעוד שבועיים נמסור את הספות. קצת אחר כך נתחיל לארוז את הבית. יש כבר לא מעט אנשים שנפרדתי מהם כי לא סביר שנתראה עד הנסיעה. כבר שמעתי "נסיעה טובה" ו-"בהצלחה" עשרות פעמים. כל הסימנים מראים שזה באמת פה, מעבר לפינה, ותחושת סוף, לאו דווקא שמחה, הולכת ומשתלטת עלי ומשתלבת באווירת הקדרות הכללית המתקבלת מקריאת עיתונים וצפייה בחדשות.

למה אני כל כך מוטרד? הרי אנחנו בסך הכל נוסעים לשנתיים, אולי מעט יותר. כמה זמן זה שנתיים? שניים וחצי אחוז מתוחלת החיים הממוצעת של אדם בישראל. זה לא נשמע הרבה, או שאולי כן?

בעוד שנתיים וחודש אייל יהיה כבר ילד ממש, בן ארבע שנים ושמונה חודשים.
בעוד שנתיים, נועה תהיה בת שלוש, כשרוב חייה עברו בארץ אחרת.
בעוד שנתיים, יהיו עצרות לציון מלחמת לבנון השלישית?

לפני שנתיים, אייל היה בן שבעה חודשים. הוא עוד לא ידע לדבר, לשבת ולעמוד.
לפני שנתיים, נועה עוד הייתה מחשבה רחוקה.
לפני שנתיים התחילה המלחמה ההיא.

לפני קצת יותר משנתיים עמדתי ביציאה מהטכניון, תופס טרמפים הביתה. רכב עצר והנהג חייך.

"אהלן אבי, מה קורה?"

"הכל בסדר, מזמן לא נפגשנו. איך הולך לך בפקולטה החדשה?"

"קשה אבל טוב. האמת שאני במילואים עכשיו, בחופש וחוזר מחר"

"איזה בעסה. מתי אתה גומר?"

"עוד שבוע וזהו. אתה יודע מה, בוא, אני אקפיץ אותך הביתה"

"לא, עזוב, תודה, זה חתיכת עיקוף בשבילך, תהנה מהחופש"

"באמת, זו לא בעיה בשבילי"

"לא, זה בסדר, יש הרבה טרמפים כאן, אבל תודה בכל מקרה"

"אחלה, אני זז. אנחנו צריכים להתראות פעם"

"בטח, נתראה"



לא התראינו עוד. היום, שנתיים אחר כך, אודי חזר מהמילואים.