השבוע שהיה

אחרי סוף השבוע של ראש השנה זכינו לשבוע ארוך ועמוס.
ביום שני הלכתי לעבוד. זה היום שבו אבי יוצא מהעבודה מוקדם כדי לקחת את אייל ונועה. כרגיל, אבי אסף את הילדים, הם עלו על האוטובוס ונסעו בשמחה למעונות. מתחנת האוטובוס, הנמצאת בשכונה השניה של המעונות יש הליכה לא ארוכה (אבל בכל זאת, חמש דקות בלי ילדים, יותר עם ילדים). כשהם כמעט הגיעו הביתה, נועה כבר התעייפה ואבי הרים אותה, ואייל לעומתה, מלא מרץ, קיפץ לו עד שהשתחל בצורה לא ברורה בין הרגליים של אבי. אבי, בתור אבא מקריב, עשה כל שביכולתו כדי שאייל ונועה לא יפגעו. מה הנזק? נועה יצאה ללא נזק, רק לא הפסיקה לסנן "אבא ואיילי נפלו. קיבלו מכה" , אייל קיבל מכה די רצינית במצח, כזו שגרמה לכל מי שראה אותו השבוע לבוא אלינו בדאגה ולשאול מה קרה. אבי לעומתם, שפשוט התרסק, דפק כנראה את הברך. אחרי יומיים שבהם הסתובב עם קביים, עכשיו הוא "רק" צולע. מחר ילך סוף סוף למרפאת ספורט ונדע מה הנזק. מה שכן, במרפאת החירום, בה מתקבלים ישר עד שיגיע התור למרפאה המתאימה, כולם התרשמו מההקרבה האבהית...

ביום שלישי השמיים נפתחו בבוקר ולא נסגרו עד אחרי הצהריים. תזמון נהדר לגשם שכזה! כשהגענו לכאן לפני יותר משנה קנינו מטריה. ביום שלישי השתמשנו בה לראשונה. השתמשנו? אייל ונועה צעדו מהאוטו לגן, מרחק של בערך עשרה מטרים, כשאני מחזיקה את המטריה מעליהם. טעות. בגלל שהיתה מטריה הם צעדו לאט מתמיד, בעוד אני נרטבת. הגעתי הביתה רטובה לחלוטין! מזל שהגעתי הביתה ולא לעבודה... היום הזה היה מאופיין בעיקר בהסעות לרוב. חשבתי שאולי כבר שכחתי מה זה הסתיו כאן מבחינת גשמים שאני כל כך מתרגשת מהגשם. אחרי שבערב ראינו את הסיכום היומי בחדשות הבנו שזה באמת היה חריג. 100 מ"מ גשם! אני לא בקיאה בכמויות, אבל לדעתי יש אזורים בארץ שזו כמות המשקעים השנתית בהם.

ביום חמישי הגיע שיעור השחיה השני. אבי, בתור נכה הבית היה הצלם, ואני התעסקתי עם החבר'ה. מתחילים בשיעור של נועה. למי שמכיר זו למעשה שחיית תינוקות, עם ההורים. רק שנועה כבר לא ממש תינוקות, ומביעה את רצונה הרבה יותר מתינוק בן חצי שנה. הרבה מהתרגילים היא לא רוצה לעשות ומעדיפה פשוט להתפנק בידיים שלי עם האצבע בפה, אבל כשמגיעים החלקים בהם צריך לקפוץ היא קמה לתחייה. יתרון בילדה גמולה- לא צריך את בגדי הים החד פעמיים. החסרון- צריך לצאת באמצע השיעור לשירותים...
ישר אחרי נועה מגיע השיעור של אייל. בהתחלה חששנו מהתגובה של אייל מכיוון שהוא בקבוצה ללא ההורים. אכן בשיעור הראשון בהתחלה הוא סירב להיכנס למים, אבל אחרי שליוויתי אותו לשפת הבריכה, ואני שמתי לו את המצופים הוא הסכים להיכנס ולהצטרף למדריכה. הוא שהה במים רק 20 מתוך 30 הדקות של השיעור, אבל בכל הזמן הזה החיוך לא ירד לו מהפרצוף. השבוע הוא אומנם רצה שנתקרב לבריכה קצת יותר משאר ההורים, אבל הלך לבד עם הקבוצה, ושיתף פעולה לאורך כל השיעור. פשוט תענוג לראות את זה.

כאן אפשר לראות את המצח של אייל, שלושה ימים אחרי ה"אירוע":


ואיך אפשר בלי הבייגל של אחרי השיעור? כולנו הרי יודעים שאחרי שחייה האוכל הוא הכי טעים!

פעם כתבתי על "לחיות בסרט". בבריכת שחיה, גם בקבוצה של הקטנטנים שנמצאים כאמור במים עם ההורים ושתי מדריכות בנוסף, מהשניה שהמדריכה נכנסת למים (ראשונה) עד שהיא יוצאת, יש מצילה שיושבת ומשקיפה כשהמצוף ביד שלה. בסרטים זה תמיד נראה כל כך אמריקאי.... זה אכן כל כך אמריקאי!

ביום שישי היתה ארוחת ערב נחמדה מאוד אצל חברים/שכנים, שגרמה לכך שנחזור הביתה מאוחר ולכך שהילדים ילכו לישון רק באחת עשרה. אני לא בטוחה אם זה שיא חדש או לא מבחינת הילדים, מה שבטוח זה שהעובדה שאייל קם בבוקר בעשר!!! מהווה בהחלט שיא :-)

סוף השבוע היה רגוע, ומחר מתחיל שבוע חדש.

ראש השנה

שנה טובה!
אם השנה הזו תמשיך כמו שהיא התחילה בהחלט יש לנו למה לצפות. יהיה עמוס אבל כדאי!
אז מה היה לנו כאן במדיסון?
נתחיל טיפה לפני סוף השבוע. ביום חמישי הלכנו לראשונה לחוג שחיה עם אייל ונועה. היה נהדר, ואייל ונועה מאוד נהנו. אם נשכיל לקחת מצלמה בשבוע הבא, אני מבטיחה לפרט יותר. מכיוון שהבריכה בה הם שוחים נמצאת בחלק המזרחי של העיר, החלטנו שאחרי שיעור שחייה מעייף, זו הזדמנות טובה לדגום מסעדה שנמצאת לא רחוק משם (אנחנו גרים בחלק המערבי, מרחק 10עשר דקות נסיעה לכל היותר) ולא לחכות עד שנגיע הביתה כדי לארגן ארוחת ערב. מדובר במסעדה שנקראת Ella's delli, שהיא מסעדה יהודית אמריקאית. בחוץ יש קרוסלה, וכל המסעדה מבפנים נראית כמו קרקס. ממש מתחת לתקרה מתוחים כבלים עליהם עוברות כל מיני דמויות מצד לצד, בכל השולחנות יש משחק כלשהו (לגו/ רכבת) שמעליו זכוכית, אבל תמיד יש פריט אותו אפשר להזיז בעזרת מגנט. בקיצור, גן עדן לילדים. די משעשע לראות בתפריט Matza ball (יענו קיינדלעך) או גפילטע-פיש או קוגל ושאר מאכלים יהודיים. זה נחמד בעיקר בשביל החוויה, פחות בשביל הטעם.

אני מניחה שאפשר לחזור לענייני החג.
מכיוון שבמהלך השבוע הגננת של נועה התייעצה איתי לגבי פעילות שהיא יכולה לערוך לילדים לכבוד ראש השנה (נועה היא הילדה היהודייה היחידה בגן) אמרתי שאני אביא עוגת דבש. ביום שישי גם אייל וגם נועה הביאו עוגות לגן והיו מאוד גאים. בערב הלכנו לארוחת חג אצל רונן וחמוטל, שלהם ארבעה ילדים קטנים. אמנם רק שתי משפחות, אבל מכיוון שמעורבים כאן גם שישה ילדים היה שמח ביותר, אווירה מאוד נעימה ובעיקר טעים! עוד יתרון כשיש מעט משתתפים והרבה ילדים קטנים הוא שאפשר להתחיל מוקדם בהתאם לשעות של הילדים. היה מאוד נחמד. אם רונן וחמוטל קוראים כאן במקרה- אז תודה!

לשבת בבוקר רצינו לארגן פעילות שקשורה לחג בדרך זו או אחרת ולכן הלכנו לקטוף תפוחים. בשנה שעברה הלכנו לקטיף חודש מאוחר יותר והיה קרררררררררררר. הפעם חיכינו שקצת יתחמם (בלילות ובבקרים קר) ונהננו ממזג אויר נפלא. אייל קטף מעט תפוחים אבל בעיקר נהנה לשבת בעגלה שהיתה אמורה לשמש להובלת התפוחים. נועה לעומתו פשוט נשארה בעגלה וחיכתה שהתפוחים יגיעו אליה. היא יצאה רק כדי להאכיל את הכבשים שהיו שם. מכיוון שהזמנו לא מעט אורחים ליום ראשון, אבי ואני קטפנו כמות מכובדת של תפוחים.

היום, יום ראשון, הלכנו בבוקר ל- Willy street fair. בשנה שעברה היינו שם עם חברים, נהננו מהברדק והשתוללנו באחת מההופעות. רחוב ווילי זהו רחוב ההיפים של מדיסון, וזו האוירה של היריד. השנה הגענו מוקדם יותר, וגילינו שיש בתחילת היום תהלוכה של כל מיני היפים שלא כל כך יודעים מה לעשות עם עצמם, אז הם מתחפשים נחמד, או סתם לובשים סחבות ועושים שמח. אם מישהו מחפש רעיון נחמד לפורים, היתה שם משפחה שהתחפשו לפלמינגו (לבוש שחור/ורוד זוהר והלכו על קביים), והאב היה "מנקה קקי של פלמינגו" והסתובב עם יעה ענק ועליו כדורים בצבע ורוד זוהר. ראינו, נהננו, אכלנו, והפעם הלכנו לפני ההופעות כי לא רצינו לחכות. גם רצינו שהילדים יספיקו לנוח צהריים כי ידענו שיהיה להם ערב עמוס.

זוהי מכונית שמוציאה בועות סבון אם זה לא מובן:

מי יותר גדול, נועה או הפיצה?

טעיםםםםםםםם:


אוכלוסיית הישראלים במדיסון גדלה מאוד לאחרונה. לקראת החג התחלנו לחשוב איך/ עם מי עושים את ארוחת החג, ולכן מאוד שמחנו שהוזמנו לארוחה, כי כך יכולנו לפשט את הבעיה (בדרך כלל המשפחות שגרות כאן בשכונה חוגגות יחד וזה כבר הרבה אנשים). מכיוון שכן רצינו לציין את החג גם עם האחרים, החלטנו להזמין אלינו להרמת כוסית. חצר גדולה יש? יש! אז אם מזמינים מה זה משנה כמה אנשים? הזמנו את כל החבר'ה הישראלים שאנחנו מכירים, וכתבנו בהזמנה שירגישו חופשי "להעביר הלאה". לא ידענו מראש מי וכמה יבואו, אבל זה משנה? דאגנו לשתיה ולמה שקשור לחג (תפוח בדבש, רימון, עוגות דבש, דובשניות) ואמרנו שכל אחד יביא משהו. בשתי מילים: היה שמח! בסופו של דבר היינו 26 מבוגרים ו- 21 ילדים. אחרי שעה בערך התחיל גשם למרות התחזיות (ואתם מתלוננים על החזאים בארץ? נראה אתכם כאן) וכולנו הצטופפנו בביתנו הקט, זה פרט שולי. באיזשהו שלב אחד החברים עלה למעלה, לחדר הילדים, ירד והודיע שיש מקום לדחוס עוד שני ילדים שם. אני לא חושבת שאפשר היה לראות את הרצפה בבית! דברים כאלו לא היו לנו מעולם בארץ, ואני בטוחה שיחסרו לנו מאוד. תמיד יש מי שנשאר בסוף לעזור. הפעם זהר וירון עם הילדים לא יצאו עד שהקומה למטה היתה נקייה כמעט לגמרי. אייל ונועה מתורגלים מהגן, ולכן עלו לחדר וישר התחילו לשיר לעצמם Clean up וכך גם החדר סודר די מהר. זהו, עכשיו אנחנו נחים, הבית נקי, ויש הרבה שאריות. מי בא?

זו תמונה מההתחלה, עוד לפני הגשם, אבל גם בהרכב חסר עדיין:


מי שהתקשר מהארץ להגיד שנה טובה מאוד חימם את הלב, גם הברכה מיובל שהגיעה בדואר שימחה אותנו מאוד. תמיד כייף לשמוע מכם. אומנם כמו שאתם קוראים יש לנו כאן לא מעט חברים, אבל אין כמו החברים/ משפחה מהבית, אז תודה!
שתהייה לכולם שנה טובה. עסוקה, שמחה, ובעיקר בריאה.

עוד קצת סיפורים

אני אנסה להשלים פערים ולהמשיך לעדכן.

חזרנו לשגרה ביום שלישי. בגן חששו מהתחלה קשה שוב לאחר סוף השבוע הארוך, ואכן ההתחלה היתה קשה, אבל לא לילדים שלנו. לשימחתי גם אייל וגם נועה הלכו לגן עם חיוך גדול. ביום רביעי אחר הצהריים היה פיקניק של הגן שלהם. ככה זה במדיסון. שזה שעברה חשבתי שהפיקניק היה ייחודי לגן של אייל, אבל מסתבר שבמהלך השבועיים הראשונים של השנה, כל המסגרות (גנים, בתי ספר ואפילו חלק מהפקולטות) עורכות פיקניק רב משתתפים. מסורת נחמדה ביותר. כל משפחה מביאה מאכל לחלוק עם כולם, הילדים משחקים וההורים מקשקשים. אפשר לראות מה המוצא של המשפחה לפי המנה שהביאה... יש את האסייתים שמשקיעים, ה"לא מקומיים" שמבשלים מנות או במקרה אחר קונים אוכל מוכן, והאמריקאים המקומיים, שפשוט מביאים עוגיות שוקולד צ'יפס. בכל מקרה זה אירוע נחמד ביותר.

לפני סוף השבוע הארוך חיכה לנו בתא של הילדים בגן אלבום תמונות רייק ומכתב מצורף, המסביר שמבקשים מאיתנו למלא את האלבום בתמונות של הילד/ משפחה/ חברים. המטרה שונה לגיל של אייל ולגיל של נועה, אבל אצל שניהם האלבומים יישארו בגן במשך כל השנה, וכך הילדים ישתפו את החברים בחייהם. כל הצוות (גננות, סייעות, סטודנטיות שעובדות בגן) מכין גם! רק לקראת סוף השבוע התפנינו להכין את האלבום אחרי שאייל עזר לבחור מהמחשב את התמונות שהוא רוצה, ובמשך כל סוף השבוע, אייל ונועה היו צמודים לאלבומים שלהם. רעיון ממש נחמד, ואני בטוחה שיהיה כייף לילדים להסתכל באלבום כשיהיו בגן.

אוטוטו ראש השנה. נחגוג כרגיל עם חברים. עדכונים במהשך, ובינתיים, שנה טובה לכולם!

מיניאפוליס- מינסוטה

הפוסט הזה נכתב לפני כמעט שבוע, ביום שני... לקח לי זמן להוסיף את התמונות ולהעלות אותו. בינתיים קרו עוד דברים. נסיים עם הפוסט הזה ונעבור הלאה.

אתמול (יום שני) היה לייבור-דיי, מה שאומר סוף שבוע ארוך. בשנה שעברה לא עשינו שום דבר מיוחד בסופי השבוע הארוכים, כי לקח לנו זמן להבין איך הכל עובד כאן. השנה החלטנו שלא נישאר בבית. חשבנו לנסוע צפונה, אך מכיוון שסוף השבוע הזה מוזמן בדרך כלל שנה מראש ללא קשר למזג האויר, יכולנו לנסוע אבל היינו נשארים בלי מקום לישון. אז החלטנו- מיניאפוליס! כבר בחורף חשבנו לנסוע לשם, כשחשבנו לדחות את הנסיעה לקנדה תכננוו לנסוע לשם (אבל בסוף כאמור כן הגענו לקנדה) ועכשיו הגיעה ההזדמנות.

ביום שישי החבר'ה חזרו מהגן. היה אחר הצהריים רגיל, עד שפתאום, לא ברור איך, בהתארגנות ספונטנית ביותר, נחתו בחצר שלנו של הישראלים שגרים במעונות לארוחת ערב (ועוד משפחה אוסטרלית אחת, שכנים). כל אחד הביא איתו מה שהיה בבית, וכך, 12 מבוגרים ו-13 ילדים אכלו, שבעו, שיחקו, נהנו וחזרו הביתה עייפים!

אחרי שכולם הלכו, לקראת עשר בלילה, קילחנו והשכבנו שני ילדים עייפים, ואז... רק אז התפננו להזמין מלון. נפלאות האינטרנט! כמה כייף שאפשר לארגן הכל מעכשיו לעכשיו בלי לצאת מהבית בכלל. אנחנו מתרגלים מהר מאוד לנוחויות האלו :-)

בבוקר ארזנו תיק ויצאנו לדרך. מיניאפוליס נמצאת כמעט חמש שעות (נטו) נסיעה צפון-מערב מאיתנו. כבר בדרך לשם ראינו את תחילתה של השלכת. טוב, עוד לא שלכת אבל כן עצים עם עלים בגוונים שונים של אדום-כתום. נקווה שבעוד חודש יהיה מזג אויר יפה ונוכל לנסוע צפונה. במיניאפוליס ישנו בדאון-טאון, חוויה נחמדה. שוטטנו במדרחוב הנחמד מאוד שלהם. ביום ראשון בבוקר נסענו למוזיאון המדע המדהים! המקום ידידותי להפליא לילדים בכל הגילאים. נועה ואייל בעיקר נהנו לגעת ולהזיז דברים, אבל יש שם דברים שיכולים לעניין ילדים ומבוגרים כאחד. בהמשך למרות שחברים המליצו להתרחק בכל זאת נסענו ל mall of America. זה אמור להיות אחד הקניונים הגדולים באמריקה, ורצינו לראות את זה. נכנסנו, צעדנו היישר לחנות של לגו (מזל שיש מפה), הילדים שיחקו ונהנו, ו... עשינו אחורה פנה. זה הספיק לגמרי ולא היה לנו שום רצון להישאר דקה נוספת במקום הזה. אז במקום, מצאנו איזה פארק לאומי קרוב שיכולנו לטייל בו. ביום שני על הבוקר יצאנו חזרה לכיוון מדיסון, עם שתי עצירות מתוכננות, בשני פארקים לאומיים שונים, המרוחקים שעתיים זה מזה.


נחמד לגוון, אבל אין כמו בבית (כן, מדיסון זה כבר סוג של בית). ברגע שחזרנו הילדים רק רצו לשחק בחצר.
חזרה לשגרה.

יש לנו ילדים גדולים

כאמור הגן שאליו אייל ונועה הולכים התחיל בשבוע שעבר, ועברנו שלושה ימים מאוד מוצלחים. הסתקרנו אם זה ימשיך גם אחרי סוף השבוע.

למרות שכשביום ראשון בערב אמרתי לנועה שמחר הולכים לגן היא אמרה: "לא, רק אייל הולך מחר לגן", כשהגיע יום שני בבוקר היא אספה בשמחה את תיק האוכל שלה ונכנסה לגן עם חיוך גדול.
נועה הולכת לגן ממש בשמחה. נפרדת בקלות, משחקת יפה ומשתלבת נהדר בגן. לאייל יחסית קשה להיפרד בבקרים, למרות שתמיד מדווחים לנו שאחרי הפרידה הוא מחייך ונהנה במשך כל היום. מסתבר שנועה משפיעה עליו לטובה. הוא בא איתי בבוקר להביא את נועה ראשונה, ואחרי שרואה את הפרידה הקלילה, "גם הוא צריך", ומאז אני שומעת "בי אמא" עם חיוך גדול. איזו דרך נהדרת להתחיל את היום.

מכיוון שהבקרים שלי פנויים יחסית עכשיו (בינתיים עוד לא אבל יהיו), ומכיוון שאני אוספת את הילדים כבר אחרי שנת הצהריים (שנה שעברה אספתי את אייל מוקדם וחזרנו הביתה לשנ"צ), אפשר להתחיל "לבלות" ישר אחרי הגן. עניין נוסף הוא שהשבוע יש מזג אויר מדהים וכדאי מאוד לנצל אותו כי כבר מרגישים איך החורף מתקרב בצעדי ענק. יש ימים מדהימים, שמים נקיים, ללא עננים. בצהריים חמים ונעים, אבל זה שאין בכלל עננים, בא לידי ביטוי בכך שכל השבוע קמנו לטמפרטורה של 5 מעלות (לא, לא שכחתי להדפיס איזו ספרה). אומנם במשך היום זה התחמם, אבל גרם לי לסדר כבר את ארונות החורף (בתחילת ספטמבר!!!!!!! כן, באוגוסט הסווטשרטים חזרו לשימוש).

ביום שני, עוד היה יום סטנדרטי. אספתי אותם עם הרכב והעברנו אחר הצהריים "רגיל".
ביום שלישי, החלטתי שהגיע הזמן להתחיל לגוון ונסעתי עם האוטובוס. בשבילם זו חוויה ומצידם לנסוע באוטובוס כל יום. מי בכלל צריך רכב? מכיוון שיש אוטובוס פנימי של האוניברסיטה שעובר כל כמה דקות, ועובר גם קרוב לבית וגם קרוב לגן, זה סיפור פשוט. ברגע ששניהם עלו על האוטובוס, אחד אחרי השני, בלי יד כמובן, וצעדו בבטחה לכיוון המושבים, כשכל אחד מחזיק את תיק האוכל שלו ביד, הרגשתי שיש לי ממש שני חבר'ה גדולים, כבר לא תינוקות.
ירדנו מהאוטובוס בתחנה שקרובה למגרש שבו מתאמנת התזמרות. שנת הלימודים האקדמית התחילה, ואיתה גם אימוני התזמורת. התיישבנו בצל, לא רחוק מהמגרש, וצפינו בכל תוך כדי נשנושים ומשחקים. היה נחמד מאוד. לאחר זמן לא קצר, החלטתי שבמקום ללכת דרך החניה לאותה תחנת אוטובוס, עדיף ללכת לאורך חוף האגם לתחנה אחת רחוקה יותר ולהרוויח עוד טיולון, וזה מה שעשינו. בדרך מתחנת האוטובוס הביתה עברנו ליד בית של משפחה ישראלית שהגיעה לא מזמן, הם ראו אותנו וקראו לנו, אז נכנסנו. אייל ונועה מאוד נהנו להשתולל עם אגם, שאומנם כבר בכיתה ב', אבל מאוד אוהבת ילדים ושיחקה איתם מקסים. די מהר נאלצנו ללכת, כי היינו מוזמנים לחברים אחרים, אצלם כבר אכלנו ארוחת ערב. חזרנו הביתה ישר למקלחות, עייפים אך מאוד מרוצים!
והיום? אופניים! רכבתי לגן עם הטריילר מאחורי. בדרך חזרה הרכיבה היתה כבר יותר איטית, בכל זאת, נוספו לטריילר עשרים וחמישה קילוגרמים נוספים... רכבנו לכיוון הבית. אחרי שהתאכזבנו לראות שמגרש התזמורת ריק, המשכנו למקום שנקרא "פיקניק פוינט", ועצרנו במקום שבו חגגנו את ל"ג בעומר. אספנו אגוזים, בלוטים וספלולים והסתכלנו על ברווזים שצוללים באגם לחפש אוכל, ואז התחלנו לשמוע את התופים מהתזמורת. די מהר אייל ונועה כבר ישבו חזרה בטריילר עם הקסדות. כמובן שחזרנו אחורה... אני לא צריכה להתפלא אם בעתיד יום אחד אייל או נועה ירצו לקחת חלק בתזמורת כזו.
חזרנו הביתה, ודי מהר יצאנו ל"מרכז הקהילתי" כאן, לערב שבו כל אחד מביא מנת אוכל מהמדינה שלו, וכולם מתחלקים עם כולם, "פוטלק". היה קצת מאכזב, כי די מהר הכל חוסל ולא זכינו לטעום אוכל אסייתי משום סוג, אבל החברה היתה משובחת וזה מה שחשוב, לא?

סוף השבוע הקרוב יהיה ארוך בגלל לייבור-די ביום שני, אז נקווה שמזג האויר הטוב ימשיך! עכשיו, אחרי שאנחנו כבר יודעים מה המשמעות של חורף כאן, אנחנו הרבה יותר קנאים לפעילויות בחוץ בימים היפים. מכיוון שהרבה מהדברים שאנחנו עושים מתחילים לחזור על עצמם, אנחנו מוצאים את עצמנו לרוב בלי המצלמה... הנה כמה תמונות מביקור סבא/סבתא האחרון:

וזה מיום ההולדת של נועה, שחגגנו עם חברים:

יום רביעי הראשון בחודש

שוב זה הגיע. יום רביעי הראשון בחודש.
ומה מיוחד בו? בשעה שתים עשרה בצהריים בדיוק, יש כאן.... צפירה! צפירה ממש! כזו שעולה בהדרגה, ממשיכה בקול רם וצורם ולבסוף דועכת לה...
בפעם הראשונה ששמעתי את זה, קפאתי לשניה, הסתכלתי סביבי (כי בדיוק נכנסתי לאוטו, בדרך לאסוף את אייל), ראיתי שכולם נוסעים כרגיל. לא ממש הבנתי, אבל התנהגתי כמו כולם.
שכחתי מזה.
עבר חודש, ושוב, פתאום, בלי כל סיבה נראית לעין, צפירה באמצע היום.
זה קרה עוד כמה פעמים במהלך השנה. לא הרבה, אבל שמתי לב שתמיד זה בשתיים עשרה בצהריים.

לפני חודשיים בערך, בשיחה מקרית עם חברים נפתרה לה התעלומה.
מסתבר שבכל יום רביעי הראשון בחודש, בשעה שתים עשרה בצהריים, מתקיימת בדיקת צופרים, למקרה של הוריקן! לא רק זה, אפילו קרה בעבר (ואפילו בקיץ שעבר, לפני שהגענו) שהיתה אזעקת אמת...
בכלל לא הייתי מודעת לסכנה הזו כאן.

עכשיו אני יודעת מה פשר האזעקה, ועדין, כשהיא התחילה לפני שתי דקות בערך, הלב שלי קפץ. זה כנראה חלק מהישראליות שנשאר איתנו בכל מקום!