למה?

אמא, זה ברווז?
כן.
למה?
כי זה ברווז.
אבל למה?
כי ככה קוראים לו. כמו שלכלב קוראים כלב.
אבל למה?
לא יודעת, סתם, אין לזה סיבה.
מה זה סיבה?
סיבה זה כמו הסבר.
אבל למה?
ככה אייל, אני לא יודעת.
אמא, את צריכה להגיד לי "ככה". לא "בלי סיבה".

תאמינו לי שזה מעייף.
למה? ככה!!!!!

ובמקום לפתוח פוסט נפרד, זה המקום להכריז שסוף סוף, אחרי כמעט 3.5 שנים אייל בלי מוצץ!!! הילד שהיה מחובר אליו בערך 24 שעות ביממה, הודיע לפני שבוע וחצי שהוא גדול וצריך לתת את המוצץ לדניאל, התינוק של השכנים, וכך היה. בשני הלילות הראשונים היה לא קל, אבל לא משהו שמתנה (או כמה מתנות: מאבא ואמא, מדניאל שקיבל את המוצץ, מסבא וסבתא ומעוד סבא וסבתא) לא יכולה לעזור להתמודד איתו.
אבל הילד גם תחמן. אחרי שנגמר פסטיבל המתנות, היום בבוקר בעודו מעיין בקטלוג של פליימוביל (הקטלוג יותר טוב מכל פריט שקונים!) הוא הכריז שנועה כבר גדולה והיא בלי מוצץ אז צריך לקנות לה מתנה.

למי שלא יודע, נועה מאז ומתמיד מחוברת לאצבע שלה ומעולם לא השתמשה במוצץ...

3:40:00

ככה זה נגמר אחרי שלוש שעות וארבעים דקות (בדיוק!):

(ותסלחו לי על פס הקול, ניסיתי ללא הצלחה למשוך את תשומת ליבו של אבי שהתלונן שהתאכזב שלא ראה אותנו בסיום. לפחות יש לי הוכחה).

לפני חמישה חודשים בערך אמנון העלה את הרעיון שהוא ואבי ירוצו מרתון.
לפני 18 שבועות הם התחילו להתאמן לפי תוכנית מסודרת.
היום בבוקר הם יצאו מוקדם מהבית.
בשעה 7:30 זינקו יחד עם עוד 1500 איש למרתון המלא.
אחרי שעתיים חיכינו לאורך המסלול, אייל ונועה היו מצויידים ברעשנים וככה זה נראה:

משם נסענו לנקודת הסיום לחכות להם.
ואחרי כמה דקות של התאוששות:

ועוד כמה מילים. מדהים היה לראות את העיר היום. לאורך כל המסלול עומדים אנשים שמעודדים. חלקם את מי שמכירים, וחלקם סתם. על החזה של כל רץ היה פתק עם המספר, ובנוסף היה רשום השם, ככה שהמעודדים קראו שמית לכל אחד שרץ. פשוט היה יפה לראות. במקום שבו הלכנו לראות את אבי לאורך המסלול הם עברו פעמיים. כשהיינו שם כבר היו חבר'ה שרצו חזרה והיה מדהים לראות איך הרצים שעוד בכיוון ההלוך מפרגנים ומריעים לאלו שכבר בדרך חזרה. האוירה הספורטיבית עושה רק חשק לרוץ.

(תיזהרי עם מה שאת מבקשת לעצמך. מחר אני רושם אותך לחצי מרתון של שנה הבאה. מיד אחרי שאצליח לעמוד על הרגליים שוב)

סוף שנה בגן

היום היה היום האחרון של השנה בגן של אייל. מכיוון שזה גן של האוניברסיטה, הסמסטרים מקבילים לאלו של הלימודים הגבוהים. החל משבוע הבא מתחיל סמסטר קיץ במתכונת די דומה לשנה שהיתה (וגם אותו תשלום. רק השם שונה והצוות טיפה מתחלף).
כיאה לכל דבר, גם לזה מתייחסים ברצינות גמורה. היה "טקס" קטן בגן בנוכחות ההורים, בו כל ילד בתורו ניגש לגננות ללחוץ את היד ולקבל קלסר אישי המתעד את השנה שחלפה בגן (משהו באמת מדהים) בתמונות (לכל ילד תמונות בעיקר שלו וגם קצת עם החברים) ובמלל. לקלסר הוצמדה תעודה ושקית הפתעות. לאחר הטקס היתה לילדים הופעה קצרה ונחמדה.
בתמונה אייל עם פטי וקייטי, שתי הגננות (הנפלאות!) ששנה הבאה יהיו הגננות של נועה לשמחתי הרבה.

למרות ההופעה וההתרגשות לדעתי מה שאייל הכי אהב היום היו שקית ההפתעות שקיבל והנסיעה הביתה באוטובוס (ביקשו לא לבוא ברכבים כי אין מספיק חניה כולם). לא יודעת עד כמה השאר דיבר אליו.

לגבי האמריקאים, מדהימה אותי הרצינות שבה מתייחסים לכל דבר. שכן, שהבן שלו יחד עם אייל בגן ראה אותי הבוקר ואיחל לי: Happy graduation. זה הזכיר לי שלפני שבועיים בערך, שכן אחר ראה שפגשתי בבוקר איחל לי: Happy mother's day. בהמשך היום שמעתי את זה מעוד שכן. כל מיני דברים שבארץ לא ממש ייחסנו להם חשיבות (ועדין לא) ואני כל פעם מופתעת מההתייחסות כאן.
לא ממש יודעת מה אני חושבת על זה. מצד אחד נחמדה תשומת הלב. מצד שני, קצת מוזר. עוד לא התרגלתי.

הגיע הזמן להגדיל את הצי

לכבוד בוא האביב/ קיץ, הגיע הזמן להגדיל את הצי.

לאחר חיפושים שנמשכו זמן מה, נמצא אתמול הפריט המבוקש, וכך נראית התוספת לצי כלי התחבורה שלנו:


ובפעולה:

ל"ג בעומר

את ל"ג בעומר חגגנו במועד לשם שינוי (עד עכשיו, פרט לליל הסדר, החגים נחגגו בסופי השבוע ולא בתאריך עצמו).

בארה"ב אי אפשר פשוט לבוא ולהדליק מדורה איפה שרוצים. למרות זאת, זה הרבה יותר פשוט.
ממש קרוב אלינו, על שפת האגם, יש שביל טיולים (יש הרבה כאלו אבל אני מדברת על אחד ספציפי) שלאורכו יש אזורים מסומנים, בהם מותר להדליק מדורה. צריך להזמין מראש, אבל מכיוון שעדין יש לא מעט ימי גשם, המעגלים לא ממש מבוקשים כרגע. אם נוסיף לזה את העובדה שבדיוק עכשיו מתקיימות בחינות סוף הסמסטר, אז אין שום בעיה לשריין מעגל כזה.

מדובר במקום להדלקת מדורה, המוקף בספסלים, על שפת האגם, כשבצד יש ערימה (מסודרת מאוד) של עצים למדורה. כמה פשוט. יש מי שיגיד "איפה הכייף של לאסוף עצים?" , שיגיד!

אני חושבת שרוב הישראלים במדיסון נכחו שם, ועוד קצת שהם לא ישראלים.

אבי הגיע עם אייל באופניים, ואני הצטרפתי עם נועה במנשא בהמשך. כשהגעתי עם נועה ראיתי את אייל מסתובב כשביד ימין שלו שיפוד עם נקנקייה, ביד שמאל שיפוד עמוס מרשמלו, ואיכשהו, בין הידיים הצליח להחזיק גם ארטיק. ברור לי שמבחינתו הוא הגיע לגן עדן.

כרגיל, אני מצרפת כמה תמונות של ל"ג בעומר בסגנון אחר:

בעיקר תמונות

הנה מה שהספקנו לעבור מהפוסט האחרון.

יום העצמאות? חגגנו.
למחרת פיקניק עם חברים? היה.
בשבוע ביקור בגן חיות? גם היה.
היום (שבת) טיול משפחתי? היה.
מחר? עוד לא יודעים. אם יהיה משהו מעניין נעדכן.
יום שני? ל"ג בעומר. כן, גם כאן חוגגים. אמונם צריך להזמים מראש "מעגל" ספציפי שבו מותר להדליק אש, אבל יחגג (אלא אם כן השמים יפתיעו באיזה גשם).

יום העצמאות עם חברים:


במעבורת בדרך לפיקניק, למחרת:


הפיקניק שלמחרת (מישהו היה צריך לדאוג לשאריות) שבמהלכו שכרנו קאנו ובתורות יצאנו לסיבוב באגם:


סתם תמונה נחמדה מביקור בגן החיות ביום שמש יפה:


ומהטיול היום בבוקר:


היום, כשחנינו במקום בו רצינו לטייל, הגיע לרכב לידנו אדם שהיה לבוש כצייד. הוא הגיש לי פטרייה מוזרה וטען שזה שווה זהב. הפטריה נראתה מעניינת, מוזרה. במהלך הטיול ראינו עוד אחת כזו ועוד שתיים מוזרות גם כן, אבל לא אותו הדבר (וכמובן עוד הרבה סטנדרטיות). כשהגענו הביתה בדקנו במה מדובר. מסתבר שזו (וגם השלוש שראינו ולא קטפנו. בדיעבד חבל עוד מעט תבינו עד כמה חבל) פטריית מורל, שמכיוון שהיא מאוד נדירה ולא ניתן לגדל אותה יזום, יש ממש "ציידי מורל". כנראה זה סוג הצייד שאותו אדם עסק בו, כי פרט ללבוש לא היה עליו משהו שרמז על עיסוקו. בערב הכנו את אותה פטריה יחידה לפי הוראות שמצאנו באינטרנט. אכן מעדן.
פטריות יקרות, הנמכרות במחיר של חמישים דולר לחצי קילו!!! נחשו מה אני הולכת לעשות מחר בבוקר ;-)

אם זה ממש מסקרן אתכם הינה עוד קצת מידע:

http://en.wikipedia.org/wiki/Morel

והנה זו שנמצאת ברגעים אלו ממש בבטן של אבי ושלי.