טרום חנוכה

ביום רביעי, יום לפני חג ההודיה, לא היה לאייל ונועה גן. כבר למדנו בסופי שבוע, שאם יש תכניות הימים עוברים נהדר, ואם הזמן נמרח ואנחנו בבית... בואו נגיד שזה פחות נהדר...

מכיוון שאבי עבד כרגיל, היו לי מבחר פעילויות שתכננתי לעשות עם הילדים. הכל כמובן בסימן חנוכה המתקרב ובא.

זה מה שיצא. ויטראז'ים, שמכיוון שצולמו כשכבר החשיך וללא חצובה, התוצאה בהתאם:

חנוכיות לילדים. נועה הכינה את הזחל, ואייל את העכביש (רעיונות מהאינטרנט):

ואלו חנוכיות שאחרי שיתייבשו יובאו לגן (ללא נייר הכסף מן הסתם). הם עשויות חימר לבן, ואחרי שהילדים בגן יצבעו אותן, הם יוכלו להדליק בהן נרות בחג (הרעיון עלה אחרי שהגננת אמרה לי שבשנה שעברה הם הדליקו כל יום נרות בגן בחנוכיה שטניה הביאה. אנחנו היינו בארץ אז לא ידעתי בכלל).

תוך כדי שצילמתי אייל בא להראות סיפור (לא התבלבלתי במילה. זה מה שהוא צייר) שהרגע סיים לצייר. אסטרונאוט (כולל הקסדה) ולידו החללית שלו:


חג שמח!

ט'נקסגיבינג

ואו. אמנם כבר קיבלתי כמה תלונות בנושא, אבל רק עכשיו שמתי לב שבאמת עבר הרבה זמן מהפוסט הקודם. אז היתה הרבה שגרה, וגם היו אמורים להיות דברים שלא בשגרה שנדחו, אז היתה עוד קצת שגרה :-)
בסוף השבוע האחרון נחגג בארה"ב חג ההודיה. אמנם זה חג אמריקאי חילוני, ואפילו בעל משמעות יפה (עזבו את התרנגול בצד), אבל אנחנו לגמרי לא מרגישים שיש לנו כל קשר לחג הזה. אז מה עושים? מה שעשינו בשנה שעברה, רק עם עוד שתי משפחות חברים. נוסעים לעיר הגדולה, שיקגו! הפעם השקענו במלון עם חדרים קצת יותר גדולים, ובריכה, ככה שגם השהות במלון תהיה נחמדה (חשוב במיוחד כשבחוץ הטמפרטורות מתחת לאפס). ביום חמישי בשעות הבוקר המאוחרת יצאנו לכיוון שיקגו. מכיוון שתוכננה ארוחת ערב במסעדה, הוחלט על טבילה בבריכה, כדי שנספיק להתארגן בזמן למסעדה. בכל זאת, עם 8 ילדים כדאי לאכול מוקדם יחסית... ביום שישי בבוקר התפצלנו. הגברים עם הילדים הגדולים יותר הלכו למוזיאון הטבע, והנשים עם הילדים הקטנים יותר נשארו בסביבת המלון. אני הלכתי עם רוני לשגרירות לספר סוף סוף למדינת ישראל שיש להם אזרחית נוספת, ובהמשך פגשתי את דנה והגר (כולל רועי ודניאל) לשיטוט קל ברחובות העיר. נראה לי שהיינו היחידות שלא הסתובבו עם שקיות ענקיות. זה היה "יום שישי השחור" ואנשים קנו בלי היכר בכלל. בשבת בבוקר הלכנו למוזיאון המדע. המקום ממש נחמד ואפשר לבלות שם שעות, אבל כשהוא כל כך מלא זה פחות כייף, ואחרי שלוש שעות החלטנו לצאת משם. אחרי יותר משנתיים כאן, מסתבר שמתחילים להתגעגע לאוכל ישראלי, אז במקום לנסוע ישירות למדיסון, החלטנו להאריך את הדרך בחצי שעה לטובת מסעדה ישראלית באחד מפרברי העיר. היה מאוד טעים, והרבה יותר חשוב, יש לנו עכשיו פיתות במקפיא (והן אפילו נראות וטועמות כמו פיתות). הדרך לשם עברה בקלות. לקראת סוף הדרך חזרה, רוני התחילה להשמיע קולות מחאה (ואני עדינה מאוד בתיאור), מה שיגרום לנו לחשוב הרבה לגבי הטיול פרידה שנעשה כאן בקיץ, והאם נגיע ליעד בנסיעה או בטיסה.

3:1 לינשופים

יום שישי. שבע בבוקר. עוד די חשוך בחוץ. אייל ונועה אצלנו במיטה. רוני בדיוק מתחילה את ארוחת הבוקר שלה. פתאום שומעים: אוו, אוו. אוו, אוו.

אני אומרת לאבי שאם לא הייתי מאכילה את רוני, והיה לי כח להזיז את עצמי, הייתי יוצאת עכשיו לחפש אותם.
אבי קם ומתלבש. אני: "באמת??", אבי: "כן, מה לא?".

אחרי רבע שעה אבי חוזר ועל פני חיוך נצחון. "הם לא היו בעץ הקרוב שהם בדרך כלל, אז הקשבתי והלכתי בעקבות הקול. נכנסתי ליער ו.... מעל הראש שלי ראיתי שני great horned owls עומדים על אותו ענף".

1:0 לנו!

עדין יום שישי. החלות בתנור ועוד מעט אפשר לאכול ארוחת ערב. אבי יוצא עם אייל לטיולון ביער במטרה למצוא ינשופים. לא מצאו.

סיימנו ארוחת ערב, בחוץ אוטוטו חושך לגמרי, והם שוב מתחילים לקשקש. נועה ואני מתלבשות חם (חנכתי את מעיל הפוך שלי לשנה הזו) ויוצאות בעקבות הקולות. שוב הם לא היו בעץ הקרוב. הגענו לשביל הכניסה ליער, אבל מכיוון שהיה חשוך נועה ביקשה לחזור הביתה (לשמחתי...).

יום שבת, מתלבשים טוב, הפעם רוני חונכת את החרמונית החורפית שלה (זו שחורפית במונחי ישראל אבל סתוית במונחי מדיסון מזמן חנכנו). יוצאים לטיול ביער כדי להעביר אחר צהריים. היער מלא עלים יבשים, ממש כייף לטייל. זה השביל שבו עוד חודש או חודשיים נטייל עם סקיס. אייל נהנה לטפס על כל דבר אפשרי בדרך, נועה בודקת את שיווי המשקל שלה באמצעות כל גזע עץ ששוכב על הקרקע, רוני ישנה במנשא, ואבי ואני הולכים ומסתכלים למעלה. לא ראינו אותם.

אנחנו לא מתייאשים, אבל בינתיים זה 3:1 לטובת הינשופים.

מכיוון שרובכם כאן בשביל התמונות אז מי אני שאאכזב אתכם?
רוני חנוטה בחרמונית שלה:


אייל ונועה:

באופן פלא אחרי שיצאנו מהיער לתוך שכונת שורווד, מצאנו את עצמנו בהול-פודס, וכל ילד זכה לבחור לעצמו מאפה: