יום ראשון, 11 בספטמבר 2011

סוף.

אנחנו כבר שבועיים וחצי בארץ.

השתדלתי תמיד לעדכן את הבלוג בזמן אמת. יש כאלו המסוגלים לעדכן כרונולוגית גם באיחור של חודש. אני לא, ולכן את מה שקרה במדיסון בימים האחרונים תוכלו רק לנחש (פרידות, אריזות, פרידות ועוד אריזות).
ביום שלישי, לפי שבועיים וחצי בעזרת חברים ושכנים (וגם הבוס של אבי), הגענו לשדה התעופה עמוסים בשלושה ילדים, תשע מזוודות, שלושה כסאות בטיחות, 4 קרי-און וחמישה תיקי גב. אחרי 24 שעות נחתנו בנתב"ג ולכל הפסימים שביניכם נוכל לספר שהכל הגיע. רק אחרי שיצאו לאולם מקבלי הפנים נזכרנו ששכחנו לאסוף את כסאות הבטיחות, מה שעלה לנו ביותר משעה עיכוב בדרך הביתה, אבל משיחה עם חברים בדיעבד, מסתבר שזו טעות נפוצה בקרב מי שחוזר עם כל כך הרבה כבודה. ראו הוזהרתם.

היום, שבועיים אחרי, אנחנו כבר גרים בבית שלנו. אמנם נטולי מטבח או ארונות בחדרים (אוטוטו...), אבל מסתדרים לא רע.
אייל ונועה הולכים בשמחה לגן וחוזרים מחוייכים. במהלך השבוע הראשון של הגן נרשמו יותר "פליי-דייטס" ממה שנרשמו במהלך שלוש השנים האחרונות במדיסון, כולל מפגש עם דוברי אנגלית בנסיון נואש לשמר את השפה. הילדים עברו מהר מאוד לעברית...

זהו.
התחלנו את הבלוג במטרה לעדכן אתכם, משפחה וחברים במה שקורה לנו במדיסון הרחוקה.

עכשיו אנחנו כאן. אתם מוזמנים לקפוץ לקפה...