עבר המון זמן מהפוסט הקודם, וזה נטו בגלל עצלנות. כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על שגרת החורף, אבל מכיוון שזו שגרה... אז היא מחכה :-) חוץ מזה שאבי הבטיח לי מזמן פוסט חורפי, אז אני עדין מחכה...
ולפני שנתחיל, שאלה: מה זה "בִּי סְטִילָה"? נועה ענתה לי ככה על שאלה לפני כמה זמן. תשובה בסוף הפוסט.
כבר הבנו שהחורף כאן הולך בגלים. מרגע שהכל מתכסה שלג, רוב הזמן הכל לבן. יש חוקים מאוד ברורים-
אם אפור בחוץ, אז לא כל כך קר.
אם יש שמש שנראית הכי מפנקת בעולם אז מאוד קרררררררררררררררר (שמש שקרנית).
מידי פעם זוכים בכמה ימים חמים, סביב האפס, ואז חלק מהשלג אפילו מפשיר. כבר יש הרגשה באויר של אוטוטו אביב, ואז שוב כמה ימים מושלגים שמכסים הכל מחדש בלבן.
מזמן אני רוצה כאמור לכתוב את הפוסט הזה, אבל היום בבוקר פתאום אבי אמר שהוא היה רוצה מצלמה כזו, כמו אלו שמחברים לרכבים ואופניים, וככה נוכל פשוט לצלם את החיים שלנו. את הדרך לגן, לעבודה. מה רואים כשנוסעים לטיולים. כי עם כל התיאורים, אי אפשר באמת להבין עד שלא רואים בעיניים. אולי זה מה שהניע אותי לכתוב סוף סוף.
קודם כל, בדף הבית של גוגל, מופיעה תחזית מזג האויר. בבית כל כך חם, שזה לא מעיד כלום על מה שקורה בחוץ.
אם זוכרים מערב לפני שאמור לרדת בלילה שלג ו/או אם מתעוררים לקול המפלסות, דבר ראשון שעושים זה לבדוק מהחלון עד כמה המצב גרוע. האם 10 דקות יספיקו לפילוס השלג או שהמצב ממש קשה וצריך לשריין לפעמים גם חצי שעה. זה כמובן משפיע על קצב ההתארגנות בבוקר...
אחרי שמתארגנים, יורדים למטה לארוחת בוקר, ולא שוכחים להדליק מחשב כדי לראות מה הטמפרטורה בחוץ, וכמובן מסתכלים מהחלון החוצה. שוב, גם אם אין שלג, מהחלון למטה אפשר להראות אם יש מעט או הרבה קרח על החלון של הרכב. אם המחשב אומר שהטמפרטורה מתחת למינוס 15, רצוי גם להניע את האוטו 10 דקות לפני שיוצאים, כדי שלא יהיה קר מידי לילדים. בגלל כסאות הבטיחות שלהם, מאוד לא נוח לשבת באוטו עם מכנסי שלג, אז הם יוצאים רק עם מעיל.
לובשים מעילים ומגפי שלג, וחשוב לא לשכוח לכל אחד את קופסת האוכל (אני שולחת איתם צהריים כל יום) וכמובן את השקית עם מכנסי השלג, והכפפות והכובע במידה והם לא לובשים אותם (בד"כ לא, המרחק מהבית לאוטו הוא בערך 10 צעדים, וכאמור, כשצריך מחממים את האוטו מראש).
לפי מזג האויר ומצב הרוח, אבי מחליט איך להגיע לעבודה. באופניים/ ברגל/ בסקי/ או לפעמים איתנו ברכב (בכל מקרה עוברים ליד המשרד שלו בדרך לגן).
אחרי הצהריים משתדלים לצאת החוצה כשלא קר מידי (עד מינוס 10 זה סביר מבחינתי), ואז אם יש שלג נעים, נועה במזחלת ואייל עושה קצת קרוס קנטרי סקי, ובהמשך מוריד את הסקיס, ומצטרף לנועה, בהחלקה במדרון הקטן שיש בחצר שלנו. אם היינו מספיק זמן בחוץ, נכנסים הביתה וישר שותים שוקו חם עם מרשמלו. יאמי! (או איכס, תלוי את מי שואלים).
אם לוקחים בחשבון שאלא אם כן הטמפרטורות מתקרבות למינוס 20, הם יוצאים לחצר בגן כל יום, ולפעמים גם אחרי צהריים, זה מסביר למה בשבע וחצי בערב אנחנו כבר יכולים להנות משקט בבית :-)
בימי חמישי אייל גם שוחה. התחלנו מחדש, הפעם במקום אחר. הוא נמצא ב"קבוצה" של שני ילדים. בעקרון זה מקום בו הקבוצות הן עד 4 ילדים (יחס מאוד אישי) ובמקרה בזמן שרשמנו אותו, יש רק עוד ילדה אחת, שהוא מכיר מהגן! ככה שהוא הולך כל שבוע בשמחה. לכל רמה יש הגדרות ברורות מאוד מה הם צריכים ללמוד/לדעת, ככה שבונים את המיומנויות השונות ממש שלב אחרי שלב. הוא כבר הספיק לקבל בשיעור השלישי את הסרט שאומר שהוא כבר יודע לקפוץ לבד למים, בלי לתת יד לאף אחד. עוד מטרה לדוגמא בשלב שלו היא לצוף על הגב לבד במשך 10 שניות. כנראה שהשיטה עובדת, כי רואים בבריכה ילדים בני שש שוחים את כל ארבעת סגנונות השחיה.
בסופי שבוע אנחנו משתדלים לצאת מהבית. אם אפשר טיול לאיזה פארק לא רחוק, ואם לא לפחות לאיזו משחקייה שהחבר'ה יוכלו להוציא אנרגיה. גם היתה עכשיו עונת ימי הולדת שסיפקה לא מעט פעילויות בסופי השבוע.
ככה נראים החיים שלנו היום. מעניין מה יהיה שנה הבאה?!
בי סטילה, זוכרים? השיער של נועה כבר ממש ארוך. היתה תקופה שהיא רצתה כל בוקר שתי קוקיות. כל בוקר היא הלכה לגן עם שתי קוקיות (די מאפנות) שעשיתי לה, וחזרה עם שתי צמות משולבות (שתי צמות, כל אחת צמה משולבת) כאילו הרגע יצאה מהמספרה. שאלתי אותה מה הגננת אומרת לה כדי שתעמוד בשקט ולא תזוז. התשובה היתה כאמור, בי סטילה, או בשפת נועה, be still רק בנקבה...ורק שתראו, ככה זה נראה לפני הגן. תמונה של אחרי אין לי לצערי.
ולפני שנתחיל, שאלה: מה זה "בִּי סְטִילָה"? נועה ענתה לי ככה על שאלה לפני כמה זמן. תשובה בסוף הפוסט.
כבר הבנו שהחורף כאן הולך בגלים. מרגע שהכל מתכסה שלג, רוב הזמן הכל לבן. יש חוקים מאוד ברורים-
אם אפור בחוץ, אז לא כל כך קר.
אם יש שמש שנראית הכי מפנקת בעולם אז מאוד קרררררררררררררררר (שמש שקרנית).
מידי פעם זוכים בכמה ימים חמים, סביב האפס, ואז חלק מהשלג אפילו מפשיר. כבר יש הרגשה באויר של אוטוטו אביב, ואז שוב כמה ימים מושלגים שמכסים הכל מחדש בלבן.
מזמן אני רוצה כאמור לכתוב את הפוסט הזה, אבל היום בבוקר פתאום אבי אמר שהוא היה רוצה מצלמה כזו, כמו אלו שמחברים לרכבים ואופניים, וככה נוכל פשוט לצלם את החיים שלנו. את הדרך לגן, לעבודה. מה רואים כשנוסעים לטיולים. כי עם כל התיאורים, אי אפשר באמת להבין עד שלא רואים בעיניים. אולי זה מה שהניע אותי לכתוב סוף סוף.
קודם כל, בדף הבית של גוגל, מופיעה תחזית מזג האויר. בבית כל כך חם, שזה לא מעיד כלום על מה שקורה בחוץ.
אם זוכרים מערב לפני שאמור לרדת בלילה שלג ו/או אם מתעוררים לקול המפלסות, דבר ראשון שעושים זה לבדוק מהחלון עד כמה המצב גרוע. האם 10 דקות יספיקו לפילוס השלג או שהמצב ממש קשה וצריך לשריין לפעמים גם חצי שעה. זה כמובן משפיע על קצב ההתארגנות בבוקר...
אחרי שמתארגנים, יורדים למטה לארוחת בוקר, ולא שוכחים להדליק מחשב כדי לראות מה הטמפרטורה בחוץ, וכמובן מסתכלים מהחלון החוצה. שוב, גם אם אין שלג, מהחלון למטה אפשר להראות אם יש מעט או הרבה קרח על החלון של הרכב. אם המחשב אומר שהטמפרטורה מתחת למינוס 15, רצוי גם להניע את האוטו 10 דקות לפני שיוצאים, כדי שלא יהיה קר מידי לילדים. בגלל כסאות הבטיחות שלהם, מאוד לא נוח לשבת באוטו עם מכנסי שלג, אז הם יוצאים רק עם מעיל.
לובשים מעילים ומגפי שלג, וחשוב לא לשכוח לכל אחד את קופסת האוכל (אני שולחת איתם צהריים כל יום) וכמובן את השקית עם מכנסי השלג, והכפפות והכובע במידה והם לא לובשים אותם (בד"כ לא, המרחק מהבית לאוטו הוא בערך 10 צעדים, וכאמור, כשצריך מחממים את האוטו מראש).
לפי מזג האויר ומצב הרוח, אבי מחליט איך להגיע לעבודה. באופניים/ ברגל/ בסקי/ או לפעמים איתנו ברכב (בכל מקרה עוברים ליד המשרד שלו בדרך לגן).
אחרי הצהריים משתדלים לצאת החוצה כשלא קר מידי (עד מינוס 10 זה סביר מבחינתי), ואז אם יש שלג נעים, נועה במזחלת ואייל עושה קצת קרוס קנטרי סקי, ובהמשך מוריד את הסקיס, ומצטרף לנועה, בהחלקה במדרון הקטן שיש בחצר שלנו. אם היינו מספיק זמן בחוץ, נכנסים הביתה וישר שותים שוקו חם עם מרשמלו. יאמי! (או איכס, תלוי את מי שואלים).
אם לוקחים בחשבון שאלא אם כן הטמפרטורות מתקרבות למינוס 20, הם יוצאים לחצר בגן כל יום, ולפעמים גם אחרי צהריים, זה מסביר למה בשבע וחצי בערב אנחנו כבר יכולים להנות משקט בבית :-)
בימי חמישי אייל גם שוחה. התחלנו מחדש, הפעם במקום אחר. הוא נמצא ב"קבוצה" של שני ילדים. בעקרון זה מקום בו הקבוצות הן עד 4 ילדים (יחס מאוד אישי) ובמקרה בזמן שרשמנו אותו, יש רק עוד ילדה אחת, שהוא מכיר מהגן! ככה שהוא הולך כל שבוע בשמחה. לכל רמה יש הגדרות ברורות מאוד מה הם צריכים ללמוד/לדעת, ככה שבונים את המיומנויות השונות ממש שלב אחרי שלב. הוא כבר הספיק לקבל בשיעור השלישי את הסרט שאומר שהוא כבר יודע לקפוץ לבד למים, בלי לתת יד לאף אחד. עוד מטרה לדוגמא בשלב שלו היא לצוף על הגב לבד במשך 10 שניות. כנראה שהשיטה עובדת, כי רואים בבריכה ילדים בני שש שוחים את כל ארבעת סגנונות השחיה.
בסופי שבוע אנחנו משתדלים לצאת מהבית. אם אפשר טיול לאיזה פארק לא רחוק, ואם לא לפחות לאיזו משחקייה שהחבר'ה יוכלו להוציא אנרגיה. גם היתה עכשיו עונת ימי הולדת שסיפקה לא מעט פעילויות בסופי השבוע.
ככה נראים החיים שלנו היום. מעניין מה יהיה שנה הבאה?!
בי סטילה, זוכרים? השיער של נועה כבר ממש ארוך. היתה תקופה שהיא רצתה כל בוקר שתי קוקיות. כל בוקר היא הלכה לגן עם שתי קוקיות (די מאפנות) שעשיתי לה, וחזרה עם שתי צמות משולבות (שתי צמות, כל אחת צמה משולבת) כאילו הרגע יצאה מהמספרה. שאלתי אותה מה הגננת אומרת לה כדי שתעמוד בשקט ולא תזוז. התשובה היתה כאמור, בי סטילה, או בשפת נועה, be still רק בנקבה...ורק שתראו, ככה זה נראה לפני הגן. תמונה של אחרי אין לי לצערי.
