סופ"ש במילווקי

לקראת סוף השבוע האחרון שתי משפחות של חברים הודיעו לנו שהם נוסעים למילווקי. בהילטון במילווקי יש פארק מים (מקורה כמובן), קטן יחסית, שלהבדיל מרוב פארקי המים מיועד לילדים קטנים. מה זה אומר? שברוב המקומות שם אייל יכול להסתובב לגמרי לבד, בלי מבוגר, ושבהרבה מקומות נועה יכולה להיות לבד במים, וילד בן שבע כבר עלול להשתעמם שם, ולכן אין הרבה כאלו, ובהתאם גם כמות המתפרעים. אמרנו למה לא?

מצד שני, די מיצינו את המוזיאונים במילווקי (אבי ואני, אני מניחה שהילדים ימשיכו להנות שם אבל כמה פעמים אפשר לראות את אותו הדינוזאור?), אז החלטנו לקחת את הזמן. ביום שבת, התארגנו לאיטנו במשך הבוקר, אכלנו צהריים מוקדם בבית, ויצאנו לדרך כך שלפחות בחלקה הילדים ישנו את השנ"צ שלהם. לא שזו נסיעה כל כך ארוכה, אבל בכל זאת...
מכיוון שכמו שכתבתי לא כל כך עניינו אותנו הפעילויות בעיר, המשכנו לנסוע חצי שעה צפונית למילווקי, לפארק על גדת אגם מישיגן. לא הייתי נוסעת במיוחד יותר משעתיים לטובת חצי שעה של הסתובבות שם, אבל מכיוון שעד מילווקי נסענו בכל מקרה, היה שווה כל דקה!
קודם כל, הופתעתי לראות שלמרות הקור, היו בחניה לפחות שישה רכבים. אנשים טיילו שם, ברובם עם נעלי שלג (נעליים רחבות שנועלים על המגפיים, קצת מזכיר נעלי מוקשים, ומקלים על ההליכה בשלג), והיתה אפילו משפחה שישבה לה סביב המדורה. אני מזכירה, שמסביב הכל שלג בעונה זו של השנה, להבדיל ממה שקורה אצלכם בארץ הקודש. אחרי הליכה קצרה מגיעים לקו החוף. קו החוף מלא כולו בכדורי קרח. למי שמכיר את שדות הבולבוסים מהדרום, זה נראה אותו דבר, רק שכאן הכדורים הם מקרח, ומסביב הכל מושלג. על שפת המים יש חומת קרח שמקיפה את האגם. באמת מראה מיוחד.
ההשערה שלנו היא שכדורי הקרח קפאו בתוך האגם, ונפלטו לחוף עם הגלים. בהמשך, הגלים יצרו את החומה מסביב לאגם. אם למישהו יש השערה אחרת או שהוא יודע את הסיבה, נשמח כמובן לעדכון. בכל מקרה, המראה היה מאוד יפה. אייל ונועה, שהיו מצויידים כמובן במכנסי השלג, פשוט נעזרו ברגליים, ידיים וכל מה שאפשר כדי להתקדם, ונהנו להחליק על דופן ה"חומה". מכיוון שכל הזמן גלים מתנפצים מעבר לחומה ההיא, הדופן שלה מאוד מאוד חלקה. ההליכה בין כדורים הקרח, שצפופים מאוד קרוב לאגם, ופחות בקו החוף המרוחק יותר, היתה פחות נוחה, אבל שניהם עמדו בה בגבורה.

"שדה הבולבוסים", או קו החוף של לייק מישיגן בחורף:


ה"חומה" שנוצרה מהגלים סביב האגם:


נועה ואייל מנסים לטפס של החומה החלקה:


בדרך חזרה לאוטו ראינו עקבות של איילים. תמיד בנסיעות בשטחים הלא עירוניים אנחנו מסתכלים לצדדים ומחפשים כל הזמן חיות, אבל העקבות חידדו את החושים האלו... בערך חמש דקות אחרי שיצאנו משטח הפארק, אבי הבחין פתאום לצד הכביש בחבורה של שישה איילים. מהר הוא עצר וחזר למקום, ובמשך כמה דקות יכלנו להסתתכל עליהם עומדים בשקט ובוחנים את הסביבה.

חזרנו למלון ופגשנו את החברים לארוחת ערב.

למחרת בבוקר התייצבנו בפארק בדיוק בשעת הפתיחה, ואכן, כמו שהבטיחו לנו, המקום אידיאלי לילדים. נועה מאז ומתמיד פחות התחברה למים. כבר כשניסינו איתה שחיית תינוקות בארץ זה לא ממש הצליח, וגם בחוג כאן במדיסון היא בעיקר נצמדה אלינו ולא היתה משוחררת בכלל. היא נהנתה ללכת איתנו במים הרדודים מאוד יד ביד. מדי פעם הצענו לה שוב לעלות על מגלשה, והיא סירבה. באיזה שלב היא פתאום אמרה לי: "אני לא רוצה להתגלש בכלל בכלל. רק לשחק כל היום!". וזה מה שהיה, ככה שהיא נהנתה בדרכה שלה. אייל לעומתה, נהנה מכל רגע. אחרי פעמיים שעשה את המגלשות הארוכות עם אבי, הוא הבין שהוא יכול גם לבד והחיוך הענק נשאר עליו (אין תמונות לצערי). אחרי שעה וחצי שיכנענו אותו שכדאי לנוח קצת, ואולי לאכול ולשתות משהו. יש שם גם חדר עם משחקי מחשב, ולדעתי במשך שעה הוא הסתכל על ילדים אחרים משחקים. אחר כך הוא חזר לסיבוב נוסף במים. נכנסנו לאוטו, ואחרי דקה בערך נשמעו נשימות עמוקות עד מאוד מהספסל האחורי...

חזרנו הביתה עייפים אך מרוצים!

וזו היתה רק הכנה לנסיעה של סוף השבוע המתקרב. נוסעים שלוש וחצי שעות צפונה, לסוף השבוע המסורתי של המעבדה של אבי (למי שזוכר משנה שעברה). חוויות בהמשך...