איך חבר אחד אמר? א מ ר י ק ה. לא רע פה, הייתי אומר. סנאים ליד החלון, עצים גדולים והרבה דשא, אנשים שאומרים סורי כשאתה דורס אותם עם העגלה של נועה, מה רע? אנחנו כבר יותר משבועיים כאן, ועד עכשיו הכל בסדר. הטיסות עברו בסדר, ההתארגנות עוברת בסדר, הבית בסדר, השכנים בסדר, העבודה בסדר, ואפילו הגן של אייל כבר בסדר. הספקנו לבקר בשני פארקים לאומיים, להרטיב את הרגליים במים של שלושה אגמים שונים, ואייל כבר הצליח להתרסק בארבעה גני משחקים לפחות. היי, היום הוא הצליח ליפול על הפנים ארבע פעמים בשני גני משחקים שונים, על המדרכה, ובתוך סירת קאנו, וזה מוכרח להיות איזשהו שיא. חידוש נוסף הוא שלא כואב לי התחת כשאני משתמש במחשב, כי לפני שלושה ימים העלינו את רמת חיינו וקנינו שני כיסאות (של מבוגרים, לא של ילדים, כי כאלה אמנם יש לנו מההתחלה, אבל קצת צפוף לשבת עליהם). הסבר למשפט הקודם: שבועיים חיינו על הרצפה, בלי שולחן ובלי כיסאות כי לא מצאנו משהו שיהיה גם מוצלח וגם זול. הנה, לדוגמא:

בית מרוהט חלקית. לפחות רצפה כבר יש בו.

היום אנחנו כבר מסודרים יחסית. רק נתארגן על סלון והכל יהיה מושלם.
אחד הבילויים השכיחים פה הוא מפגש חברתי, אם בצורת בר-בי-קיו (שניים עד היום) או סתם גת'רינג (עוד שניים), כמו שהבוס שלי קורא לזה. בארועים האלה חייבים על פי חוק לקרות שלושה דברים: אנשים ישתו המון בירה, יאכלו עשרות קילוגרמים של צ'יפס\נאצ'וס, ואייל יתרסק. בירה, דרך אגב, היא אחד התחביבים של הילידים בויסקונסין (הלבנים, לא האדומים, אלה מזמן הוכחדו) שסטטיסטית נחשבים לבין השמנים באמריקה. נועה היא ילדה טובה, לכן היא משתלדת להיות דומה ככל האפשר למקומיים. שמנה היא כבר, אז היא מתאמנת בתחביב השני.

BEEEEEEEER (ה. סימפסון)

אגב אגמים, הם באמת נפלאים. יש כמה אלפים של כאלה במדינה, והמקומיים שוחים במים הקפואים שלהם ומרוצים עד השמיים. אנחנו הסתפקנו בשכשוך, אבל אני כבר זומם להניח את הידיים על איזה כלי שייט, כי כל האגמים שהיינו בהם נראו כמו מקום מושלם לחתירה רגועה. היום, למשל, אמנון ויונתן, אייל ואני יצאנו לסיבוב של כמה שעות בקאנו הרשמי של אמנון וענבל, שחונה כלאחר כבוד במעגן על נחל היהארה, שתי דקות מהבית שלהם. היהארה הוא נחל קצר וסימפטי שמחבר בין שני האגמים הגדולים שנמצאים במדיסון, מנדוטה ומונונה. אני חותר כל כך גרוע שאיריס וענבל הספיקו ללכת עם העגלות של נועה ואיתמר בשביל לאורך הנחל, לעצור להניק את איתמר, להביע את דעתן על יכולת החתירה שלי (איריס, לא ענבל שהיא ג'נטלמנית), ועדיין להגיע לפנינו לגן המשחקים שלחוף המונונה (זה שאייל עתיד להתרסק בו פעמיים).

אחד שיודע לחתור, אחד שעוד ידע לחתור. צילם: אחד שלא יודע.

מעבר לכל הנאות החיים יש גם עבודה. מפתיע, אבל זו בעצם הסיבה לזה שאנחנו כאן. אז עבודה יש, והרבה. לפני שבוע התחלתי, וכבר קראתי יותר חומר משקראתי בכל השנתיים האחרונות. אני קורא כל כך הרבה גם בגלל שהמחשב שלי מחורבן, ומי שאמורה לטפל בו, בחורה נעימת סבר בשם שלי, האוחזת בתואר טכנאית המעבדה שלנו, נמצאת באיזה הר או אגם כזה או אחר. בארץ היינו מאלתרים פתרון. פה, אני פשוט צריך לחכות עד שהיא תחזור מהחופשה. חידוש מרענן בסביבת העבודה - יש לי קיוביק (פינת עבודה כמו בחברות הייטק) בתוך חדר בלי חלון. אני נכנס לחדר לפני תשע בבוקר ויוצא ממנו בחמש בערב, ואין לי שמץ של מושג מה קורה בחוץ. באחד הימים יצאתי החוצה בבגדים קצרים לקנות גלידה, רק כדי לגלות שיורד גשם שוטף. מה שאווילי במיוחד בכל הסיפור הוא שיש קיר חיצוני לחדר שלי, פשוט אין בו חלון, וזה המצב בכל החדרים בצד ההוא של הבניין. לא ברור. עניין נוסף שחדש לי בארכיטקטורת הקיוביקלס הוא התקשורת עם השכנים. מעבר לקיר נמצא אריק, ויש לו הרגל משעשע לדבר אלי בלי לעבור לצד שלי, כך שאם אני לא שם לב, אין לי שום דרך בעולם לדעת שהוא באמת מדבר איתי. בפעם הראשונה שהוא עשה את זה הוא דיבר במשך שתי דקות לפחות עד שהבנתי שהוא מתכוון אלי. כל המבוכות האלה יפתרו בעוד שבועיים, כשאעבור לחדר אחר, עם שותף אחד (דייב, שראוי ואף יקבל פרק בפני עצמו בעתיד), וחשוב מכך, עם חלון (שפונה למגרש החנייה). זו בהחלט תהיה עלייה משמעותית באיכות החיים.

הקיוביק שלי. אריק הוסיף את תמונת הציפור לצרכי הצילום "כדי שהמקום שלך לא יראה ריק".