שיבושי שפה

נועה ואייל משחקים.
אייל מחזיק שרוך, ואומר לנועה:

נועה, תִגְרֵבִּי את זה.

למה התכוון המשורר?

כבר שמענו הרבה על ילדים שמערבבים עברית ואנגלית, ויש טעויות מאוד נפוצות ומקובלות (במקום מה השעה, יש לך זמן? או לבקש בגן paper toilet ), אבל הפעם אהבתי את השיבוש.

כן, אייל רצה שנועה תתפוס את השרוך, ולכן ביקש ממנה שהיא ת- grab את השרוך.

כללי המשחק

השנה, כמו שכבר קראתם, נועה חגגה יום הולדת 3 בטיול. יום הולדת בדרך כלל מלווה בהרבה מתנות, ואיזה ילד לא אוהב מתנות? מכיוון שהיינו בטיול, ומקום מיותר באוטו לא היה, המתנות חיכו בבית. היה מאוד משמח לראות איך נועה מאושרת ומתרגשת מהמסיבה עצמה, ללא קשר למתנות. היא לרגע לא הזכירה את הנושא בכלל. כמובן שכשחזרנו הביתה ונתנו לה את המתנות, לא היתה התנגדות.... בכל זאת היא ילדה נורמלית!

אתמול חגגנו לה יום הולדת עם חברים מהבית ומהגן. נועה הוכיחה לנו שהיא עדין לא התקלקלה, ושוב, חיכתה בסבלנות עם פתיחת המתנות עד לבוקר שלמחרת. גם כאן, השמחה היתה מלאה. נועה כל כך שמחה לארח את החברים שלה, ניגשה למי שהתבייש להזמין אותו לשחק, וכמובן נענתה בחיוב לכל מי שביקש לשחק איתה.

גם אנחנו עברנו את טבילת האש הראשונה באירוח אמריקאים. בשנה הראשונה שלנו כאן, לא היתה אף חגיגת יום הולדת בגן של אייל, אז גם אנחנו לא חגגנו (חגגנו, אבל עם הישראלים בלבד). גם השנה רק שלושה ילדים חגגו יום הולדת עם כל ילדי הגן (שניים מהם אחרי התאריך של אייל). לא רצינו להיות חריגים. אצל נועה לעומת זאת, היו לא מעט ימי הולדת שנחגגו עם כלל ילדי הגן, ולכן החלטנו שגם לה מגיע. למדנו היטב את החוקים וחשבנו שלמדנו את כללי המשחק, אבל מסתבר שעדין יש במה להשתפר.

במה זה שונה אתם שואלים?
זה מתחיל בהזמנות שמחלקים שבועיים לפני האירוע. מכיוון שהיינו בטיול, השארתי הזמנות לגננת, וביקשתי שתשים בתאי הדואר בסוף השבוע.
בהזמנות, לא רושמים רק מתי מתחילה החגיגה, אלא גם מתי היא מסתיימת. "העתקנו" את השעות מהיום הולדת האחרונה שאליה הוזמנו.
הרבה פעמים כתוב בהזמנות גם מה יהיה לאכול. אני לא כל כך ידעתי מה לעשות ושברתי את הראש לגבי האוכל. מצד אחד, ברב ימי ההולדת כאן מגישים פיצה ועוגה. מצד שני, דווקא אצל נועה (כנראה קבוצה לא מייצגת במיוחד, וטוב שכך) הגישו הרבה יותר דברים (אולי זה קשור לעובדה שיש אצלה הרבה ילדים משורווד הילס? השכונה הסמוכה היקרה...). בינתיים לפחות בהזמנות התעלמתי מהנושא.... (ואם אתם סקרנים, היה לא מעט אוכל בסופו של דבר. עדין יש שאריות).

טעות!
ביום שבת בבוקר טלפון.
"שלום, מדברת XXX אמא של YYY. YYY מאוד מתרגשת לקראת היום הולדת של נועה. אנחנו מתכננים את היום שלנו וכדי שנוכל להתארגן רציתי לדעת האם YYY צריכה לאכול לפני היום הולדת או לא?".

אחרי זה הבנתי שאסור לדלג על אף פרט.
כשהילדים הגיעו הם שיחקו בהתחלה בחצר. מיד פשפשתי בתאי המח שלי מה אמריקאי היה חושב על זה.... והנוזל לניקוי הידיים יצא החוצה והונח ליד שולחן האוכל.
כל ילד קיבל מנועה שקית הפתעה לפני שהלך הביתה, ועם כל אחד התנהל הדיאלוג הבא:

Noa: Thank you for coming
XX: Thank you for having us

כמו מכונות משומנות היטב...

מה נשאר? לכתוב מכתבי תודה לכל אחד על המתנות
יש לנו די הרבה תמונות, ונראה לי (כישראלית) שיהיה נחמד לשלוח במייל תמונה של הילד מהמסיבה בצירוף מילות תודה. מכיוון שכבר הבנתי עם מי יש לי עסק, מכתבי התודה יכתבו על כרטיס כמקובל. אחרי זה אפשר בנוסף לשלוח תמונות במייל וזה יהיה נחמד, אבל חס ושלום במקום הכרטיס הידוע...
ותמונות? מכיוון שבכל התמונות היפות יש לא מעט ילדים, ואני יודעת שהם מאוד רגישים לנושא, אני לא אשים כאן תמונות (על זה אני מקפידה גם עם ישראלים. אני לא שמה תמונות בלי שביקשתי מפורשות אישור). תצטרכו להאמין לנו שהיה נחמד :-)

האמת? מצד אחד יש משהו מכני מאוד בהתנהגות הזו. כמה כללים, כמה חוקים, כמה הכל צפוי מראש.
מצד שני? זה מאוד נעים! לטוב ולרע אין הרבה הפתעות.

ימים 10-13, שוב רוקיס ו... הביתה

ביום שני בבוקר קיפלנו בפעם האחרונה את האוהל (סה"כ יצא 5 לילות באוהל, 7 במלון), ובצער רב עזבנו את הארצ'ס. במקום לחזור באוטוסטרדה כמו שהגענו, נסענו לאורך קניון נהר הקולורדו. אומנם האריך בקצת את משך הנסיעה אבל בהחלט הצדיק את זה. פרט לנופים היפים ראינו אין סוף רכבות א-ר-ו-כ-ו-ת. באחת מהן ספרתי 145!! קרונות. בשאר ויתרתי...
זוכרים שהיינו אמורים לנסוע לאספן? אז הגענו לשם לבסוף אחרי סיבוב קצר של 300 מייל ביוטה. התמקמנו במלון ב- Snowmass village, לא רחוק מאספן ועוד באותו הערב הלכנו לטייל ליד Maroon lake. בדרך חזרה ראינו גם Marmot וגם אייל צעיר שלגם לו מהנהר.

למחרת בבוקר יצאנו לטיול קצר ונחמד מאוד. במסלול היתה מערת קרח, שאכן, בתוכה היו עוד כמה שלוגיות למרות שהטמפרטורה היתה רחוקה מהאפס.

המסלול הנחמד הזה, ובכלל כל מה שעשינו באזור הרוקיס נלקח מספר לטיול עם ילדים. מאוד מומלץ למי שמתכוון לטייל שם.

בהמשך התכוונו לטפס על עוד איזה הר ולהגיע לאגם אלפיני. הילדים בדיוק נרדמו, וידענו שלהעיר אותם כדי להתחיל טיול לא קל, לא יהיה חכם כל כך. אבי הרוויח שעת כושר, ורץ לבד בזמן שאני נשארתי עם הילדים באוטו. הוא פגש שם מרמוט נוסף.

זהו. נגמר. משם המשכנו לדנוור, וישנו באזור שדה התעופה כדי להימנע מלהיכנס לעיר ולהקל על תחילת הנסיעה למחרת בבוקר. לפחות השקיעה מעל הרי הרוקי היתה יפה. חיכו לנו 450 מייל נסיעה הביתה (725 ק"מ) שאותם פיצלנו ליומיים. גם כאן, החבר'ה הפתיעו לטובה, התנהגו מדהים ולא ביקשו את "הקסם" (מילת קוד שלנו לדי-וי-די).

זוהי העצירה האחרונה, עדיין באיווה, שעתיים לפני שהגענו הביתה.

היה נפלא. קשה לתאר כמה נהננו. היה מוצלח יותר מכל מה שיכולנו לדמיין או לצפות ואנחנו לא מפסיקים לחשוב על הטיול הבא.
חשבתי שיקח יותר זמן להעלות את הכל לבלוג, אבל מכיוון שמחר אבי נוסע לשלושה ימים למישיגן, העדפתי לסיים לפני שיתחיל שוב טירוף אחר.
התחלנו עם יותר מ- 600 תמונות. הצלחנו לצמצם ל- 293. לטובת הבלוג בחרנו בערך 80 תמונות (לא הצלחנו לצמצם יותר, סליחה).
אם חוץ מהסבים/סבתות שבטח רוצים, אם יש מישהו שבכל זאת רוצה לראות את כל 293 התמונות, תנו קריאה ותקבלו לינק לאלבום המלא בפיקאסה.

עכשיו באמת אפשר לחזור לשגרה. בעצם, אחרי שאבי יחזור, ותתחיל שנה חדשה בגן, ו....

ימים 8-9, הארצ'יס ויומולדת!!

בשבת בבוקר, היום השמיני לטיול, קמנו אחרי לילה במלון בעיירה באמצע הדרך וכרגיל, אחרי הצטיידות קטנה התחלנו בנסיעה מערבה לכיוון יוטה (כאמור, לא היה בתכנון המקורי). בסטיה ממש קטנה מהמסלול היה ה- Colorado National Monument, אז מה? נוותר? איזור מצוקי ממש יפה. הנסיעה היתה ממש על שפת המצוק. יש מי שיחשוב שזה מדהים (אבי) ויש מי שזה עושה לו פרפרים בבטן (נחשו מי?). בכל מקרה, הנוף היה יפהפה, אך בגלל הגשם רק אכלנו שם צהריים וויתרנו על טיול רגלי (בכל מקרה היינו עושים טיולון קצר בלבד).

אייל זיהה על אחד העמודים שם מקלון אותו הוא מכיר מאחד הספרים שלו. לפחות אנחנו יודעים שהראיה שלו בסדר ;-)

כביש הגישה למונומנט מתחיל ב- Grand Junction. לטובת מי שיתכן ויעזר יום אחד בבלוג לתכנון הטיול, נציין שבגרנד ג'נקשין יש מוזיאון דינוזאורים. הביקורות באינטרנט מתחלקות לאלו שמהללים את הדגמים המדהימים שם כולל אלו המכניים שזזים, ואלו שטוענים שהילדים ממש פחדו מהדגמים המשוכללים. מכיוון שאנחנו מכירים את הילדים שלנו, ידענו שנהייה מהסוג השני.... אולי אם נחזור לשם בעוד כמה שנים...

המשכנו בדרכנו מערבה. התלבטנו אם לנסוע קודם לאתר הקמפינג או קודם לפארק ה- Arches, אך הרעב של רוני והעובדה שהפארק היה בדרך לאתר הקמפינג הכריעה.
עצרנו בכניסה לפארק הארצ'ס, ולאחר התרעננות קלה, התחלנו בסיבוב לראות במה מדובר. מ-ד-ה-י-ם ! גם כאן ירד גשם, אבל על זה לא היינו מוכנים לוותר. אחרי שחילצנו את מעילי הגשם מהגג, יצאנו למספר סיבובים קצרים. רוב המסלולים בפארק הם ממש קצרצרים.

לאחר שהקמנו את האוהל, ראינו מאתר הקמפינג שהפארק נראה בצבעים אפילו יפים יותר בשקיעה. מזל שיש לנו שם עוד לילה.
ביום ראשון חלה יום ההולדת של נועה! על הבוקר אבי קפץ למרכז אתר הקמפינג לקנות חלב, וניצל את ההזדמנות לבדוק מייל. כשהוא חזר לאוהל הראנו והקראנו לנועה את המיילים שקיבלנו ליום הולדת שלה (כולל האייקונים שגרמו לה לחייך), ככה שלא היה מיותר לשלוח לה מזל טוב גם בטיול! תודה :-)

המשכנו בקניית אוכל לצהריים כולל קאפ-קייקס מעוטרים בצבעי מאכל לרוב (איכככס, מזל שבדרך כלל חוגגים יומולדת בבית). החלטנו לטייל לקשת הכי מפורסמת בפארק, מסלול של קרוב לחמישה קילומטרים, חציו בעליה עד לקשת, ואחר כך חזרה באותה הדרך. הפעם למדנו לקח והמנשא של נועה לא בא איתנו. גם הקאפ-קייקס נשארו באוטו עקב אריזה גדולה מדי לסחיבה.
נועה הלכה רוב הדרך נהדר, וכשהתעייפה היא בילתה על הכתפיים של אבי, ואייל טיפס נהדר כל הדרך (למרות שלא מעט אנשים קיטרו בדרך, והיו גם מי שפרשו לפני שהגיעו לסוף המסלול). היה שווה כל דקה! התמונות עושות עוול למראה (בפארק כולו, לא רק כאן) אבל היינו יכולים להישאר שם שעות, ולכן גם אכלנו שם צהריים.


הדרך חזרה עברה יותר בקלות, חוץ מהסוף, לאחר שכבר הרכבים היו בטווח ראיה, אייל פשוט לא היה מסוגל ללכת יותר (פחות ממאתיים מטר לחניה), ככה שאני עברתי לסחוב שני ילדים.

נסענו קצת לאזור מוצל עם שולחנות קמפינג, שלפנו מהתיק זר יומולדת שהוכן מראש, קאפ-קייקס ונרות לעוגה, וחגגנו לנועה יומולדת. גם כאן התמונות לא מייצגות, אבל היה מאוד מוצלח. נועה היתה מאושרת, וגם אייל התרגש ושמח איתה. רוני נשארה די אדישה...

אחרי מנוחה קצרה באוהל, טבילה בבריכה ומקלחות, חזרנו שוב (בפעם השלישית) לפארק, הפעם כדי לראות אותו מקרוב בשקיעה.

הרגשנו מצד אחד שמיצינו את הפארק כמה שיכולנו עם ילדים. מצד שני היינו בכייף מטיילים בכל המסלולים שם. זהו פארק שלא היה בתכנון, אבל אחד המרשימים שראינו! מומלץ מאוד!!!

ימים 5-6-7, הרוקיס

ביום הרביעי עזבנו את ה- Black Hills לאחר הביקור ב- Wind cave והמשכנו בנסיעה לכיוון הרוקיס. הגענו עד לפורט קולינס, שם בילינו את הלילה.

למחרת בבוקר, מיד לאחר הצטיידות באוכל וקרח (לצידנית) התחלנו לנסוע ל- Rocky Mountains National Park. ידענו שכמעט בכל יום בשעות אחר הצהריים המוקדמות יורד שם גשם, ורצינו לארגן את האוהל לפני שהוא יתחיל. הגענו בסביבות הצהריים, ובמקביל אילתרנו ארוחה והקמנו את האוהל. כשסיימנו לאכול והאוהל עמד מוכן, הגשם לא איכזב והופיע. נכון שאמריקאים לא נרתעים מהגשם וזה לא גורם להם לא לטייל, וגם אנחנו כבר פחות מתרגשים ממנו, אבל עם שלושה ילדים קטנים בכל זאת שמחנו לוותר על התענוג. במקום החלטנו לנסוע למעבר הרים הקרוב, דרך הכביש הגבוה ביותר בארצות הברית. הגשם לא הפסיק, וככל שטיפסנו בגובה גם נהייה קר יותר. נוסיף לזה את העובדה שזו היתה הזדמנות לגלות שאייל מקיא לא רק בדרכי עפר אלא גם בדרכים מפותלות.... היה ברור שהפתרון לכולם הוא להיכנס למרכז המבקרים שבשיא הגובה במעבר ההרים, ולפנק את אייל ונועה בשוקו חם (רוני קופחה והסתפקה בסימילאק) בעודנו יושבים מול חלון המשקיף לעמק נחמד ובו Elkים רבים.

בירידה חזרה מהפס לכיוון אתר הקמפינג (הפעם של רשות הפארקים הלאומיים, פרט לשירותים וכיור לשטיפת כלים אין שם כלום) כבר ראינו יותר Elkים (מעכשיו, אלקים), והפעם גם הרבה יותר מקרוב.

ממש בסמוך לאתר הקמפינג יש עמק שבו נמצא בדרך קבע עדר של אלקים. כשחזרנו כולם ישבו/שכבו, וזה נראה כמו חורשת אלקים.

עדיין ירד קצת גשם, אז אבי נשאר להשגיח על רוני שישנה במכונית, ואני הקראתי לאייל ונועה סיפורים באוהל. כשהפסיק הגשם יצאנו כולנו לבשל ארוחת ערב, כשפתאום ראינו איילה ובמבי עוברים ממש לידנו. התמונה היתה יכולה להיות מוצלחת יותר אם אייל לא היה כל כך מתלהב ורץ אחריהן. הסברנו לו שבפעם הבאה לא רצים אחרי חיות בר. טוב שהוא רץ אחרי האיילה ולא אחרי דב (שהפעם לא זכינו לראות לעומת שנה שעברה. אולי טוב שכך עם שלושה ילדים קטנים).למחרת בבוקר קיפלנו במהרה את האוהל. בתכנון היה טיול יחסית ארוך, וידענו שכדאי להתחיל מוקדם אם רוצים לסיים לפני הגשם. מדובר במסלול של שישה קילומטרים. שלושת הקילומטרים הראשונים הינם טיפוס למעלה ההר, דרך שלושה אגמים שונים. השלושה האחרים הם הדרך חזרה... אבי לקח את המנשא לנועה, שקפצה על ההזדמנות, ומיד ביקשה להיכנס לתוכו (חודשים לא השתמשנו בו. היא הולכת נפלא!). לבסוף היא צעדה עד האגם הראשון ומשם המשיכה על הגב של אבי. אייל לעומתה הלך נהדר את כל הדרך, ורוני ישנה נהדר במנשא שלה.
בערך חמש דקות אחרי שהגענו לנקודת התחלת/סוף המסלול והתיישבנו בצל לנו, התחיל גשם. טוב שהתחלנו את היום מוקדם :-)


אחרי יום מעייף היה לנו חשוב לישון טוב ולתת לילדים להתפרק קצת. לא היה אכפת לנו איפה נישן, העיקר שתהיה בריכה, וככה מצאנו את עצמנו בלייקווד, ליד דנבר. מיותר לציין שאייל ונועה מאוד נהנו מהבריכה.
למחרת המשכנו לוייל (Vail). עיירת סקי בעיקר, שפעילה מאוד גם במהלך הקיץ. המקום מלא ברוכבי אופניים, אשר עולים ברכבל למעלה ההר ויורדים את הדרך חזרה (יש כאלו שיורדים מהר בשבילי סינגל מופרעים לגמרי, ויש מי שיורד בשבילים איטיים ומפותלים). יש כמונו עם ילדים קטנים שפשוט עולים ברכבל, מטיילים למעלה ואחר כך יורדים חזרה ברכבל.

בראש ההר נתקלנו גם לראשונה בספורט חדש. למישהו יש רעיון?

ועכשיו?
כן, זה גולף עם פריסבי. בחנות המזכרות שבראש ההר היו מדפים עמוסים בפריסבי בכל הגדלים והצבעים. לא מספיק שהפריסבי נוגע במתקן, הוא חייב להיתפס בתוך הרשת.

בעיקרון התכנון היה לנסוע לאספן (Aspen), עיירת סקי אחרת ברוקיס, דרומית לוייל ומשם לחזור. אבל הולך כל כך טוב, והילדים מתנהגים כל כך יפה.... יאלה, ממשיכים מערבה ליוטה!