עוד לפני שהגענו לכאן, ידענו שיש במעבדה של אבי מסורת לבלות יחד שני סופ"שים בשנה. אחד בקיץ, לטיול קייאקים, והשני בחורף, המוקדש לקרוס קאנטרי סקי. כאשר יש פעילות לכל המעבדה, ילדים מוזמנים בשמחה. אומנם כבר היינו פה כשהיה טיול הקייאקים, אבל נראה לנו קצת לא מתאים עם שני ילדים קטנים, אז ויתרנו, בדומה לרוב ההורים לילדים קטנים. הסופ"ש האחרון היה זה המוקדש לסקי.
בצפון ויסקונסין, כ 3.5 שעות נסיעה צפונה ממדיסון נמצא אזור מלא באגמים. לאוניברסיטה של אבי יש שם תחנת מחקר הפעילה בעיקר בקיץ. בחורף, כאשר האגם קפוא האזור כמעט נטוש, ולכן ישנן מעבדות המנצלות את המבנים הקיימים לטובת בילוי. זה בערך מה שידענו עד שהגענו למקום. לא ממש היה לנו מושג לגבי מה נמצא שם, ונראה לי שלאבי לא היה נעים לחקור את החבר'ה שהיו שם בעבר. המקום נמצא כ-20 דקות צפונית ל-Woodruff (ולמה אני כותבת את זה? כי יש לפחות אחד שאני יודעת שיפתח את אתר המפות של גוגל לראות איפה זה. נכון אבא?)
יום שישי
ביום שישי יצאנו בצהרים. יצאנו כשעה וחצי אחרי השעה בה בדר"כ הילדים הולכים לישון, ככה שלא התרחקנו הרבה וכבר שניהם ישנו מאחורה. משימה אחת הושגה! הדבר יעזור להעביר את הנסיעה... יאמר לזכותם שגם אחרי שהתעוררו התנהגו יפה והיו סבלניים מאוד. לאחר שעתיים וקצת של נסיעה הגיע הזמן לעצור. השאלה היא איפה? ידענו שמחכה לנו עוד שעה נסיעה עד למסעדה בה קבעו כולם להיפגש לארוחת ערב, וגם היו לנו נשנושים משלנו, אז איפה עוצרים? לאבי היה רעיון מבריק. ברנס-אנד-נובל'ס! כל הסניפים שלהם די דומים בכל המדינה ככה שידענו למה לצפות. שירותים? יש! איזור לילדים עם רכבת מעץ לשחק? יש! ספרים לקרוא? יש! בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולאכול (קנינו שתיה להצדיק את הישיבה שם)? יש! מה צריך יותר מזה? אז אחרי הפסקה ארוכה בה הספקנו לאכול, לשתות, לשחק, לקרוא וללכת לשירותים היינו מוכנים להמשך הדרך. כבר התחיל להחשיך בחוץ וזה היה הזמן המתאים לשלוף את השפן מהכובע - DVD נייד. עוד כשהיינו בארץ התנגדנו להמצאה הזו, אבל כשהבנו איזה מרחקים ניסע אם נרצה לטייל הרבה, הבנו שזה לא כל כך רע, וככה הגענו בזמן למסעדה לפגוש את כולם. אייל ונועה התנהגו למופת (מה? היא אוכלת סלט כרוב? כן, כן, היא אוכלת הכל....). לקראת תשע הגענו לתחנה. היה חשוך ולא ראינו יותר מידי את הסביבה. נכנסנו לבקתה שלא היתה מביישת אף צימר. הוחלט שבבית המרכזי, הגדול מכולם ישנו המשפחות עם הילדים, ואלו בלי הילדים ישנו בבקתות הקטנות יותר מסביב. אייל היה מאושר, ואם נוסיף לזה את העובדה שבד"כ הוא ישן כבר בשמונה בערב, קיבלנו ילד שהתרוצץ בכל רחבי הבקתה, מאושר וצוחק (היפר לגמרי). לאחר התארגנות קצרה בחדר, והכנתו ללילה, קראתי לאייל. לבש פיג'מה, צחצח שיניים וכאילו שכיבינו את כפתור האנרגיה, הילד נשכב במיטה וניסה להירדם. אומנם לקח הרבה זמן עם כל הרעש, וצרחות של ילדים אחרים שלא רוצים ללכת לישון ברקע, אבל בסוף הוא נרדם. זה היה עוד אחד מהרגעים שהבנתי כמה מזל יש לנו. נכון, לכל ילד יש את השעות שבהם יותר קשה איתו (אם נהייה עדינים), אבל כשהלכתי לישון באותו ערב, חשבתי איזה מזל יש לנו!
יום שבת
התעוררנו, וראינו מהחלון רק עצים מלאי שלג. כאן במדיסון כמעט כל השלג נמס, והתחלנו לראות את היתרונות של המצב בו אין שלג, אבל... אין כמו הלבן הזה! פשוט מקסים! זה מה שראינו מהחלון:
ואילו הבקתה בה אנחנו היינו נראתה כך:
אחרי ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית, החבר'ה התחילו לצאת לסקי. המנוסים שבחבורה יצאו בתורות (אחד שומר על הילדים, אחד בחוץ, או זוג ששומר על ילדים של זוג אחר). אנחנו לא הכרנו כל כך את העסק, ויצאנו עם שני החבר'ה. עד עכשיו עשינו סקי רק במקומות ללא grooming (שביל שבו שני חריצים בשלג שמיועדים לקרוס-קנטרי סקי) ככה שלא היתה בעיה להסתובב שם עם החבר'ה במזחלות. מכיוון שזה אזור מסודר שמיועד לסקי מהסוג הזה, עם הרבה מסלולים, לא מתאים להסתובב שם עם הילדים כי המזחלות הורסות את הנתיבים הקיימים. קצת מאוכזבים, חזרנו לבקתה, עם ילד אחד קצת "מעוך". לא ייחסנו לזה יותר מידי חשיבות. כשהגענו, להפתעתנו אייל ביקש לישון, ומכיוון שהיה כל כך מעוך, חשבנו שזה רעיון טוב. אולי הוא עייף כי לא ישן טוב בלילה, ושינה קצרה תעשה לכולנו רק טוב. בזמן הזה אבי יצא לסיבוב סקי. אחרי שהוא חזר ואחרי ארוחת צהריים קלה הגיעה תורה של נועה לישון שנ"צ. אבי נשאר איתה, ואייל ואני, יחד עם עוד חלק מהילדים הקטנים, יצאנו לסיבוב מזחלות. ככה זה נראה בהתחלה:
די מהר שני הקטנטנים (בת 7 חודשים ובן 9 חודשים) לא היו מרוצים יותר מידי ופרשו. אנחנו הגענו לאגם, אבל אחרי פעמיים שהחלקנו את הירידה לאגם (אני איתו, כי הוא ביקש לא מהר) אייל ביקש לחזור לביקתה. בהמשך כל חלקי הפאזל התחברו... רוצה לישון מוקדם, לא מהר בירידה, לחזור לבקתה במקום להישאר בחוץ... אופס, יש לנו ילד חולה. בשש בערב הוא כבר נכנס למיטה מיוזמתו לאחר שקיבל תרופה. בהמשך הבנו שאבי מצטרף אליו וגם לא מרגיש משהו. לאור הנסיבות כבר לא יצאנו מהביקתה באותו היום.
יום ראשון
ושוב קמנו לעוד ארוחת בוקר אמריקאית, כפולה בערך מזו של היום הקודם (פירטו בפוסט הבא). אחרי לילה שבו אייל היה רותח! היה ברור שהוא לא הולך לצאת לשלג. ישר אחרי ארוחת בוקר אני יצאתי לסיבוב סקי. עשיתי את המסלול הכי קצר (שאכן היה קצר) כדי לחזור מהר אל אבי שהיה עם שני החבר'ה, כשגם הוא לא במצב אידיאלי. התכנון היה אח"כ לקחת את נועה במזחלת, מגיע גם לה להיות קצת בחוץ, אבל אבי רצה להתאוורר אז הוא יצא עם נועה לסיבוב ואני נשארתי עם אייל, שמאוד רצה לצאת והתעקש שהוא לא חולה ויכול לצאת (בעצם, למה לא? זו אחלה דרך להוריד את חום הגוף...). אבי לקח את נועה לאגם, ובדרך עברו מולו חבר'ה שחזרו בדיוק מסיבוב. הכלבה באה להגיד לנועה שלום. לי לא נראה שנועה נהנתה מהשלום הידידותי הזה יותר מידי, אבל אבי טוען אחרת...
לאחר ארוחת הצהרים יצאנו חזרה, והפעם הצלחנו להגיע עד הבית ללא עצירות בכלל (3.5 שעות נהיגה רצופה עם עצירת פיפי אחת).
כמובן שבסוף השבוע ירד שלג במדיסון אחרי הרבה זמן שלא היה כאן, אז ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת כאן, אבי בחוץ מפנה את השלג מהחניה.
יש עוד המון מה לספר, אבל זה יהיה בנפרד.
בצפון ויסקונסין, כ 3.5 שעות נסיעה צפונה ממדיסון נמצא אזור מלא באגמים. לאוניברסיטה של אבי יש שם תחנת מחקר הפעילה בעיקר בקיץ. בחורף, כאשר האגם קפוא האזור כמעט נטוש, ולכן ישנן מעבדות המנצלות את המבנים הקיימים לטובת בילוי. זה בערך מה שידענו עד שהגענו למקום. לא ממש היה לנו מושג לגבי מה נמצא שם, ונראה לי שלאבי לא היה נעים לחקור את החבר'ה שהיו שם בעבר. המקום נמצא כ-20 דקות צפונית ל-Woodruff (ולמה אני כותבת את זה? כי יש לפחות אחד שאני יודעת שיפתח את אתר המפות של גוגל לראות איפה זה. נכון אבא?)
יום שישי
ביום שישי יצאנו בצהרים. יצאנו כשעה וחצי אחרי השעה בה בדר"כ הילדים הולכים לישון, ככה שלא התרחקנו הרבה וכבר שניהם ישנו מאחורה. משימה אחת הושגה! הדבר יעזור להעביר את הנסיעה... יאמר לזכותם שגם אחרי שהתעוררו התנהגו יפה והיו סבלניים מאוד. לאחר שעתיים וקצת של נסיעה הגיע הזמן לעצור. השאלה היא איפה? ידענו שמחכה לנו עוד שעה נסיעה עד למסעדה בה קבעו כולם להיפגש לארוחת ערב, וגם היו לנו נשנושים משלנו, אז איפה עוצרים? לאבי היה רעיון מבריק. ברנס-אנד-נובל'ס! כל הסניפים שלהם די דומים בכל המדינה ככה שידענו למה לצפות. שירותים? יש! איזור לילדים עם רכבת מעץ לשחק? יש! ספרים לקרוא? יש! בית קפה קטן שאפשר לשבת בו ולאכול (קנינו שתיה להצדיק את הישיבה שם)? יש! מה צריך יותר מזה? אז אחרי הפסקה ארוכה בה הספקנו לאכול, לשתות, לשחק, לקרוא וללכת לשירותים היינו מוכנים להמשך הדרך. כבר התחיל להחשיך בחוץ וזה היה הזמן המתאים לשלוף את השפן מהכובע - DVD נייד. עוד כשהיינו בארץ התנגדנו להמצאה הזו, אבל כשהבנו איזה מרחקים ניסע אם נרצה לטייל הרבה, הבנו שזה לא כל כך רע, וככה הגענו בזמן למסעדה לפגוש את כולם. אייל ונועה התנהגו למופת (מה? היא אוכלת סלט כרוב? כן, כן, היא אוכלת הכל....). לקראת תשע הגענו לתחנה. היה חשוך ולא ראינו יותר מידי את הסביבה. נכנסנו לבקתה שלא היתה מביישת אף צימר. הוחלט שבבית המרכזי, הגדול מכולם ישנו המשפחות עם הילדים, ואלו בלי הילדים ישנו בבקתות הקטנות יותר מסביב. אייל היה מאושר, ואם נוסיף לזה את העובדה שבד"כ הוא ישן כבר בשמונה בערב, קיבלנו ילד שהתרוצץ בכל רחבי הבקתה, מאושר וצוחק (היפר לגמרי). לאחר התארגנות קצרה בחדר, והכנתו ללילה, קראתי לאייל. לבש פיג'מה, צחצח שיניים וכאילו שכיבינו את כפתור האנרגיה, הילד נשכב במיטה וניסה להירדם. אומנם לקח הרבה זמן עם כל הרעש, וצרחות של ילדים אחרים שלא רוצים ללכת לישון ברקע, אבל בסוף הוא נרדם. זה היה עוד אחד מהרגעים שהבנתי כמה מזל יש לנו. נכון, לכל ילד יש את השעות שבהם יותר קשה איתו (אם נהייה עדינים), אבל כשהלכתי לישון באותו ערב, חשבתי איזה מזל יש לנו!
יום שבת
התעוררנו, וראינו מהחלון רק עצים מלאי שלג. כאן במדיסון כמעט כל השלג נמס, והתחלנו לראות את היתרונות של המצב בו אין שלג, אבל... אין כמו הלבן הזה! פשוט מקסים! זה מה שראינו מהחלון:
ואילו הבקתה בה אנחנו היינו נראתה כך:
אחרי ארוחת בוקר אמריקאית טיפוסית, החבר'ה התחילו לצאת לסקי. המנוסים שבחבורה יצאו בתורות (אחד שומר על הילדים, אחד בחוץ, או זוג ששומר על ילדים של זוג אחר). אנחנו לא הכרנו כל כך את העסק, ויצאנו עם שני החבר'ה. עד עכשיו עשינו סקי רק במקומות ללא grooming (שביל שבו שני חריצים בשלג שמיועדים לקרוס-קנטרי סקי) ככה שלא היתה בעיה להסתובב שם עם החבר'ה במזחלות. מכיוון שזה אזור מסודר שמיועד לסקי מהסוג הזה, עם הרבה מסלולים, לא מתאים להסתובב שם עם הילדים כי המזחלות הורסות את הנתיבים הקיימים. קצת מאוכזבים, חזרנו לבקתה, עם ילד אחד קצת "מעוך". לא ייחסנו לזה יותר מידי חשיבות. כשהגענו, להפתעתנו אייל ביקש לישון, ומכיוון שהיה כל כך מעוך, חשבנו שזה רעיון טוב. אולי הוא עייף כי לא ישן טוב בלילה, ושינה קצרה תעשה לכולנו רק טוב. בזמן הזה אבי יצא לסיבוב סקי. אחרי שהוא חזר ואחרי ארוחת צהריים קלה הגיעה תורה של נועה לישון שנ"צ. אבי נשאר איתה, ואייל ואני, יחד עם עוד חלק מהילדים הקטנים, יצאנו לסיבוב מזחלות. ככה זה נראה בהתחלה:
די מהר שני הקטנטנים (בת 7 חודשים ובן 9 חודשים) לא היו מרוצים יותר מידי ופרשו. אנחנו הגענו לאגם, אבל אחרי פעמיים שהחלקנו את הירידה לאגם (אני איתו, כי הוא ביקש לא מהר) אייל ביקש לחזור לביקתה. בהמשך כל חלקי הפאזל התחברו... רוצה לישון מוקדם, לא מהר בירידה, לחזור לבקתה במקום להישאר בחוץ... אופס, יש לנו ילד חולה. בשש בערב הוא כבר נכנס למיטה מיוזמתו לאחר שקיבל תרופה. בהמשך הבנו שאבי מצטרף אליו וגם לא מרגיש משהו. לאור הנסיבות כבר לא יצאנו מהביקתה באותו היום.
יום ראשון
ושוב קמנו לעוד ארוחת בוקר אמריקאית, כפולה בערך מזו של היום הקודם (פירטו בפוסט הבא). אחרי לילה שבו אייל היה רותח! היה ברור שהוא לא הולך לצאת לשלג. ישר אחרי ארוחת בוקר אני יצאתי לסיבוב סקי. עשיתי את המסלול הכי קצר (שאכן היה קצר) כדי לחזור מהר אל אבי שהיה עם שני החבר'ה, כשגם הוא לא במצב אידיאלי. התכנון היה אח"כ לקחת את נועה במזחלת, מגיע גם לה להיות קצת בחוץ, אבל אבי רצה להתאוורר אז הוא יצא עם נועה לסיבוב ואני נשארתי עם אייל, שמאוד רצה לצאת והתעקש שהוא לא חולה ויכול לצאת (בעצם, למה לא? זו אחלה דרך להוריד את חום הגוף...). אבי לקח את נועה לאגם, ובדרך עברו מולו חבר'ה שחזרו בדיוק מסיבוב. הכלבה באה להגיד לנועה שלום. לי לא נראה שנועה נהנתה מהשלום הידידותי הזה יותר מידי, אבל אבי טוען אחרת...
לאחר ארוחת הצהרים יצאנו חזרה, והפעם הצלחנו להגיע עד הבית ללא עצירות בכלל (3.5 שעות נהיגה רצופה עם עצירת פיפי אחת).
כמובן שבסוף השבוע ירד שלג במדיסון אחרי הרבה זמן שלא היה כאן, אז ברגעים אלו ממש, כשאני כותבת כאן, אבי בחוץ מפנה את השלג מהחניה.
יש עוד המון מה לספר, אבל זה יהיה בנפרד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה