סנובירד, יוטה

"שלום, אני ליזי, אפשר להצטרף אליך?" אומרת הבלונדינית ונעמדת לידי, שנינו עם בירה ביד. אנחנו בין הראשונים שהגיעו לאולם הקטן עם החלון הגדול הפונה אל המדרונות המושלגים של אתר הסקי סנובירד, יוטה. כשלא מכירים אף אחד, הפתרון האמריקאי הוא להושיט יד ללחיצה, לחייך, ולהתחיל לדבר. אני עדיין מחכה לטובי ולדניאל, שהגיעו לכאן יומיים לפני, ולא מכיר אף אחד מהמקדימים להגיע לערב הפתיחה הלא רשמי של הכנס. עשר דקות אחר כך נכנסת דון, מכרה מהכנס של שנה שעברה, וליזי עוברת בחיוך לדבר עם מישהו אחר.
מאוחר יותר, בבר שבקומה העליונה, אני מדבר עם טובי ודניאל על כדורגל אירופי כשבלונדינית אחרת נעמדת בינינו ואומרת "אני מצטרפת לשיחה. אני שילה. איך קוראים לכם?". היא מתמודדת בגבורה עם המבטאים הזרים שלנו, גרמנים וישראלי, ומבלה איתנו את שארית הערב.

מינגלינג. אמנות אמריקאית במיטבה. בארבעת הימים שלי בסנובירד, כל מי שהתיישב לידי בשולחן, עלה איתי במעלית, שטף את הידיים לצידי בשירותים או סתם פגש בי במסדרון, הציג את עצמו והתעניין בי ובמעשי. בהתחלה זה מפתיע, אחר כך זה נחמד, ובסוף אי אפשר בלי זה.

אחרי הארוחה החגיגית של הכנס אנחנו חוזרים לאולם לשתות עוד בירה ולדבר. שני גרמנים, בלגי ממוצא איראני שנשוי לאמריקאית, אמריקאי, וישראלי. השיחה, משום מה, מגיעה לפשעי מלחמה. אני שותק ומקשיב. "אז איפה סבא שלכם היה במלחמת העולם השניה" שואל כריס את טובי ודניאל. "הוא לא דיבר על זה, אבל הוא היה במזרח, בסטלינגרד, ובכל מערב אירופה" עונה טובי. סבא של דניאל מת כשהוא היה ילד אז הוא לא הספיק לשאול אותו. אני מצפה לשאלה או מבט שלא מגיעים, וטוב שכך. אין לי שום דבר נגדם. אתמול היה יום השואה הראשון שלי מחוץ לישראל, ועם השגרה של עבודה וילדים הוא לא היה שונה מכל יום אחר. ישראל מעולם לא נראתה רחוקה יותר.