עבר זמן, הצטברו תמונות וסיפורים, אבל חסר זמן לספר אותם. שמתי לב שלשם שינוי קשה לי לקצר במילים ולשים רק תמונות, אבל אשתדל.
לפני הכל- תודה לכל התגובות (במייל בעיקר) על הפוסט הקודם. וכמה תשובות- לא, עוד לא החלטנו. סביר להניח שנחליט כשתהייה הצעה רלוונטית, ומן הסתם תדעו על זה. ולגבי אבי, היתה הצעה שהוא יכתוב בעצמו פוסט מנקודת מבטו. אני בעד. נחכה ונראה...
אז מה היה לנו? ביקור נוסף של סבא/סבתא, מזג אויר פסיכי ופרידה מחברים.
סבא/סבתא הגיעו לבקר, והילדים מאוד שמחו. הם הגיעו ביום שישי בצהריים, אספו את הילדים מהגן ובשעות הערב המוקדמות פרשו לישון. לכן את המחזה שהיה כאן בערב, הם ראו רק בתמונות, בדיוק כמוכם. בסביבות תשע בערב, בלי שום התראה, רגע אחרי שהחשיך, השמיים הוארו מחדש בצבע כתום! מחזה מדהים. למי שבעניינים, זה אחד מסממני טורנדו. התמונה עושה עוול למה שהיה כאן. עמדנו בחוץ, כשהבטנו לכיוון אחד ראינו שמיים כתומים לחלוטין (ומוארים מאוד) ואילו בכיוון הנגדי נראו שתי קשתות שלמות.
עברו שלושה ימים, מסיימים ארוחת ערב, ופתאום מתחיל לרדת גשם מטורף. משהו הזוי לחלוטין שאי אפשר לתאר בכלל (ואני לגמרי לא מגזימה). זה היה נראה כאילו זרם של ברז כיבוי אש יורד מהשמיים. זה לא נמשך זמן רב, אבל מערכות הניקוז לא עמדו בעומס, ותוך דקות הכל הוצף. ככה אבי נראה 20 דקות חרי שהגשם כבר הפסיק, כשהלך לחלץ את האוטו בשביל אבא שלו (שימו לב לכמות האור. השעה שמונה וחצי בערב).
קצת אחרי שהסתיים הגשם זכינו לשמוע אזעקת טורנדו. מכיוון שלא היה 12 בצהריים ביום רביעי הראשון בחודש הבנו שזה אמיתי ולא תרגול. בדיקה בטלויזיה אישרה שיש אזהרת טורנדו בשעה הקרובה. מה עושים? כלום. מה יש לעשות? נשארים בבית ומקווים לטוב. היה טוב במדיסון. בווקושה (שעה מפה) היה טורנדו...
תמונות מטיולים ובילויים עם סבא/סבתא:
בערב האחרון הלכנו לטראס (עליה דובר רבות, "מרפסת" בית הסטודנט שיושבת על שפת אחד האגמים). ערב קייצי של יום ראשון והמקום היה מלא אנשים. אחרי אכילת גדילה ניצלנו את המקום לצילום משפחתי ראשון בהרכב החדש.
הפרידה מזהר וירון היתה שונה מהפרידות הקודמות. מכיוון שיש קרבה במקום המגורים (חצי דקה הליכה זה קרוב, נכון?) ו"קליק" בין הנפשות הפועלות, זהר וירון, עדי והגר, דנה ואסף ואנחנו (וכל הילדים כמובן) יצרנו מעין קיבוץ ישראלי קטן, ולכן כשחלק מהקיבוץ הזה שאיתו נפגשנו על בסיס יומיומי עוזב, זה קשה. ביום שבת ארחנו את החבר'ה אצלנו לפרידה מהם. ואם נתייחס רגע שוב לפוסט הקודם, זה חלק מהחיים כאן. לטוב ולרע.
(יש בתמונה שני מסתננים, אחד אמריקאי ואחת אוסטרלית, אבל זה הרי חלק מההווי כאן, לא?)
ולסיום:
לפני הכל- תודה לכל התגובות (במייל בעיקר) על הפוסט הקודם. וכמה תשובות- לא, עוד לא החלטנו. סביר להניח שנחליט כשתהייה הצעה רלוונטית, ומן הסתם תדעו על זה. ולגבי אבי, היתה הצעה שהוא יכתוב בעצמו פוסט מנקודת מבטו. אני בעד. נחכה ונראה...
אז מה היה לנו? ביקור נוסף של סבא/סבתא, מזג אויר פסיכי ופרידה מחברים.
סבא/סבתא הגיעו לבקר, והילדים מאוד שמחו. הם הגיעו ביום שישי בצהריים, אספו את הילדים מהגן ובשעות הערב המוקדמות פרשו לישון. לכן את המחזה שהיה כאן בערב, הם ראו רק בתמונות, בדיוק כמוכם. בסביבות תשע בערב, בלי שום התראה, רגע אחרי שהחשיך, השמיים הוארו מחדש בצבע כתום! מחזה מדהים. למי שבעניינים, זה אחד מסממני טורנדו. התמונה עושה עוול למה שהיה כאן. עמדנו בחוץ, כשהבטנו לכיוון אחד ראינו שמיים כתומים לחלוטין (ומוארים מאוד) ואילו בכיוון הנגדי נראו שתי קשתות שלמות.
עברו שלושה ימים, מסיימים ארוחת ערב, ופתאום מתחיל לרדת גשם מטורף. משהו הזוי לחלוטין שאי אפשר לתאר בכלל (ואני לגמרי לא מגזימה). זה היה נראה כאילו זרם של ברז כיבוי אש יורד מהשמיים. זה לא נמשך זמן רב, אבל מערכות הניקוז לא עמדו בעומס, ותוך דקות הכל הוצף. ככה אבי נראה 20 דקות חרי שהגשם כבר הפסיק, כשהלך לחלץ את האוטו בשביל אבא שלו (שימו לב לכמות האור. השעה שמונה וחצי בערב).
קצת אחרי שהסתיים הגשם זכינו לשמוע אזעקת טורנדו. מכיוון שלא היה 12 בצהריים ביום רביעי הראשון בחודש הבנו שזה אמיתי ולא תרגול. בדיקה בטלויזיה אישרה שיש אזהרת טורנדו בשעה הקרובה. מה עושים? כלום. מה יש לעשות? נשארים בבית ומקווים לטוב. היה טוב במדיסון. בווקושה (שעה מפה) היה טורנדו...
תמונות מטיולים ובילויים עם סבא/סבתא:
כאן אגם הצטרפה לטיול:
בערב האחרון הלכנו לטראס (עליה דובר רבות, "מרפסת" בית הסטודנט שיושבת על שפת אחד האגמים). ערב קייצי של יום ראשון והמקום היה מלא אנשים. אחרי אכילת גדילה ניצלנו את המקום לצילום משפחתי ראשון בהרכב החדש.
הפרידה מזהר וירון היתה שונה מהפרידות הקודמות. מכיוון שיש קרבה במקום המגורים (חצי דקה הליכה זה קרוב, נכון?) ו"קליק" בין הנפשות הפועלות, זהר וירון, עדי והגר, דנה ואסף ואנחנו (וכל הילדים כמובן) יצרנו מעין קיבוץ ישראלי קטן, ולכן כשחלק מהקיבוץ הזה שאיתו נפגשנו על בסיס יומיומי עוזב, זה קשה. ביום שבת ארחנו את החבר'ה אצלנו לפרידה מהם. ואם נתייחס רגע שוב לפוסט הקודם, זה חלק מהחיים כאן. לטוב ולרע.
(יש בתמונה שני מסתננים, אחד אמריקאי ואחת אוסטרלית, אבל זה הרי חלק מההווי כאן, לא?)ולסיום:
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה