באוגוסט אנחנו סוגרים כאן שנתיים. כמו שבוודאי אתם יודעים, הארכנו את השהות שלנו.
אני כבר מזהירה, הבלוג הזה הולך להיות הכי "בלוגי" עד היום. אם אתם כאן בשביל התמונות, תדלגו לסוף :-)
להבדיל ממקומות רבים בחוף המזרחי או המערבי של ארה"ב, שם יש אוכלוסייה ישראלית גדולה וקבועה, במדיסון האוכלוסיה הישראלית מצומצמת, ורובה מרוכזת סביב האוניברסיטה. מטבע הדברים, תחלופת האנשים כאן גבוהה יחסית, ומתבצעת רובה ככולה בקיץ. היום עזבו את מדיסון עירית ודייגו עם שלושת ילדיהם ששהו כאן שנה במסגרת שבתון. בשבוע הבא חמוטל (ובהמשך גם רונן) ימשיכו הלאה לסינגפור עם ארבעת ילדיהם (בהצלחה!), לאחר סיום פוסט של רונן. בעוד שבועיים וחצי יעזבו (לצערנו הרב) גם זהר וירון עם שלושה ילדים (הרביעית נשארה בארץ) אחרי שגם הם מסיימים שנת שבתון. עם כולם היינו בקשר בחגים ואירועים, ועם חלקם הקשר היה על בסיס יום-יומי. מן הסתם, לא נעים להיפרד ממי שהיווה בשבילנו משפחה בשנה/שנתיים האחרונות, והדבר גורם לי לחשוב לא מעט על העתיד. לא מעט? לפי הכותרת אתם יכולים לנחש שאפילו די הרבה...
כשיצאנו להרפתקאה הזו לפני כמעט שנתיים, היה ברור לאבי ולי שאולי נשאר כאן יותר משנתיים, אבל בסוף נחזור. היום הדברים כבר לא כל כך ברורים. נכון לעכשיו, אם תשאלו אותנו, אנחנו בהחלט חוזרים, אבל כבר לא בלב כל כך שלם. אבי יודע לחיות את הרגע. כרגע טוב לו וזה מה שחשוב. העתיד פחות מטריד אותו. אני צריכה לדעת מה קורה הלאה, ולכן עסוקה יותר בנושא. השכנים שלנו בארץ, שבילו כבר שתי תקופות ארוכות בחו"ל, אמרו לנו שהחיים כבר אף פעם לא יהיו כמו קודם ולא משנה איפה נבחר לגור. תמיד נדע מה אנחנו מפסידים באופציה השניה, ועם זה אנחנו כבר יכולים להסכים.
נכון לרגע זה, השורה התחתונה היא שחוזרים לארץ, אבל מכיוון שזה לא כל כך טריוואלי, אני מנסה לחשוב מה הדבר הנכון לעשות. טבלת יתרונות וחסרונות? לא ממש תעזור, מכיוון שלכל שיקול משקל שונה לגמרי. בכל זאת, מכיוון שזהו בלוג אני אנצל זאת לשתף במה שמעסיק אותי כרגע. מעניין יהיה לקרוא את זה בעוד כמה חודשים/ שנה/ שנים ולראות מה יצא מזה.
מתחילים.
מה הכי טוב לילדים? רוני, עוד אי אפשר לדעת. היא אזרחית אמריקאית אז בפניה הדלת תהייה פתוחה תמיד. נועה תסתדר בכל מקום בו נזרוק אותה. לאייל לא תמיד קל, ומהרבה בחינות יהיה לו קל יותר בארץ, או יותר נכון לנו יהיה קל לעזור לו, ומצד שני, הילדים כאן מקבלים כל אחד ולא משנה מה, ופחות רואים את האכזריות שיש לילדים בארץ. נראה שמערכת החינוך כאן טובה בהרבה מזו שבארץ. מצד שני, גם אם בוחרים להישאר מי מבטיח שזו תהייה מדיסון? מדיסון היא סוג של בועה לא ממש מייצגת את ארה"ב.
מה יותר נכון בשבילנו? לאבי? אקדמאית יותר נכון כאן. אולי בעצם לא? הרמה יותר גבוהה, אבל אני לא יודעת איפה יהיה לו יותר קל להיות חבר סגל. כאן הוא ימצא עבודה בקלות. בארץ? לא פשוט. מבחינה אישית? את זה אני אשאיר לו אם ירצה לכתוב. בשבילי? נראה לי שיהיה יותר קל בארץ. כאן תמיד אהיה זרה (לעומת הילדים שיהיו אמריקאים לכל דבר). בעצם מה זה יותר קל? אם אראה שלילדים לא טוב גם לי יהיה פחות טוב. אם חושבים על מלחמת לבנון השניה, לא ממש בא לי לחוות את זה שוב, בטח לא עם הילדים.
הארץ. כמו שהיא נראית כרגע, זה באמת המקום בו אני רוצה לגדל את הילדים? לשלוח אותם לצבא (מזל שאייל יהיה פרופילניק. מי היה מאמין שאני אחשוב על זה)? אנחנו מחוברים לחדשות בארץ, ואיך נגיד? אני לא ממש מרגישה בנוח עם מה שאני רואה (ואני עדינה). לאן הארץ הולכת? עם כל השונאים שאנחנו הולכים וצוברים אני לא בטוחה אם יהיה כדאי להיות ישראלים בעוד כמה שנים.
החיים כאן באמת נוחים מאוד. אני יכולה להיות עם הילדים, ואחרי שהייתי עם נועה שנתיים בבית אני רואה כמה זה חשוב וכמה זה תרם לה. החיים מאוד שלווים. אנחנו נפגשים המון עם חברים (ישראלים, עם האמריקאים עוד לא ממש הצלחנו). מצד שני, אם נשאר זה לא בהכרח במדיסון ובטח לא במעונות, ואז הכל כבר יראה אחרת. גם אם נשאר, זה לא יהיה מה שאנחנו מכירים עכשיו.
לחזור לארץ עם אופציה לחזור לכאן בעתיד? אפשרי וזה כנראה מה שיהיה, אבל אז אם וכאשר נחזור לכאן, מצד אחד נדע שלפחות ניסינו. מצד שני, לא חבל על השנים שנבזבז הן מבחינה מקצועית והן מבחינת התאקלמות הילדים?
זו לא ההחלטה הראשונה שצריך לקבל בחיים, אבל בהחלט אחת הקשות אם לא הקשה ביותר בינתיים.
ועוד לא הזכרתי את המשפחה המורחבת...
אני אמשיך להציף את המוח שלי במחשבות על הנושא ועוד טיעונים לכאן ולכאן, ולכם אצרף כמה תמונות עדכניות. אם בא לכם להביע את דעתכם בנושא אתם מוזמנים להגיב כאן או במייל :-)
זו רוני השבוע, בגיל חודשיים וחצי
וזו נועה בגיל חודשיים
בינתיים הקיץ הזה גשום במיוחד, אבל זה מה שרואים כשיש גשם בקיץ
היום הייתי חייבת כבר לעבוד קצת בגינה. כשיש שלושה ילדים כנראה שרק ככה אפשר
באותו הזמן, אייל ונועה היו עסוקים בקפיצות.
אני כבר מזהירה, הבלוג הזה הולך להיות הכי "בלוגי" עד היום. אם אתם כאן בשביל התמונות, תדלגו לסוף :-)
להבדיל ממקומות רבים בחוף המזרחי או המערבי של ארה"ב, שם יש אוכלוסייה ישראלית גדולה וקבועה, במדיסון האוכלוסיה הישראלית מצומצמת, ורובה מרוכזת סביב האוניברסיטה. מטבע הדברים, תחלופת האנשים כאן גבוהה יחסית, ומתבצעת רובה ככולה בקיץ. היום עזבו את מדיסון עירית ודייגו עם שלושת ילדיהם ששהו כאן שנה במסגרת שבתון. בשבוע הבא חמוטל (ובהמשך גם רונן) ימשיכו הלאה לסינגפור עם ארבעת ילדיהם (בהצלחה!), לאחר סיום פוסט של רונן. בעוד שבועיים וחצי יעזבו (לצערנו הרב) גם זהר וירון עם שלושה ילדים (הרביעית נשארה בארץ) אחרי שגם הם מסיימים שנת שבתון. עם כולם היינו בקשר בחגים ואירועים, ועם חלקם הקשר היה על בסיס יום-יומי. מן הסתם, לא נעים להיפרד ממי שהיווה בשבילנו משפחה בשנה/שנתיים האחרונות, והדבר גורם לי לחשוב לא מעט על העתיד. לא מעט? לפי הכותרת אתם יכולים לנחש שאפילו די הרבה...
כשיצאנו להרפתקאה הזו לפני כמעט שנתיים, היה ברור לאבי ולי שאולי נשאר כאן יותר משנתיים, אבל בסוף נחזור. היום הדברים כבר לא כל כך ברורים. נכון לעכשיו, אם תשאלו אותנו, אנחנו בהחלט חוזרים, אבל כבר לא בלב כל כך שלם. אבי יודע לחיות את הרגע. כרגע טוב לו וזה מה שחשוב. העתיד פחות מטריד אותו. אני צריכה לדעת מה קורה הלאה, ולכן עסוקה יותר בנושא. השכנים שלנו בארץ, שבילו כבר שתי תקופות ארוכות בחו"ל, אמרו לנו שהחיים כבר אף פעם לא יהיו כמו קודם ולא משנה איפה נבחר לגור. תמיד נדע מה אנחנו מפסידים באופציה השניה, ועם זה אנחנו כבר יכולים להסכים.
נכון לרגע זה, השורה התחתונה היא שחוזרים לארץ, אבל מכיוון שזה לא כל כך טריוואלי, אני מנסה לחשוב מה הדבר הנכון לעשות. טבלת יתרונות וחסרונות? לא ממש תעזור, מכיוון שלכל שיקול משקל שונה לגמרי. בכל זאת, מכיוון שזהו בלוג אני אנצל זאת לשתף במה שמעסיק אותי כרגע. מעניין יהיה לקרוא את זה בעוד כמה חודשים/ שנה/ שנים ולראות מה יצא מזה.
מתחילים.
מה הכי טוב לילדים? רוני, עוד אי אפשר לדעת. היא אזרחית אמריקאית אז בפניה הדלת תהייה פתוחה תמיד. נועה תסתדר בכל מקום בו נזרוק אותה. לאייל לא תמיד קל, ומהרבה בחינות יהיה לו קל יותר בארץ, או יותר נכון לנו יהיה קל לעזור לו, ומצד שני, הילדים כאן מקבלים כל אחד ולא משנה מה, ופחות רואים את האכזריות שיש לילדים בארץ. נראה שמערכת החינוך כאן טובה בהרבה מזו שבארץ. מצד שני, גם אם בוחרים להישאר מי מבטיח שזו תהייה מדיסון? מדיסון היא סוג של בועה לא ממש מייצגת את ארה"ב.
מה יותר נכון בשבילנו? לאבי? אקדמאית יותר נכון כאן. אולי בעצם לא? הרמה יותר גבוהה, אבל אני לא יודעת איפה יהיה לו יותר קל להיות חבר סגל. כאן הוא ימצא עבודה בקלות. בארץ? לא פשוט. מבחינה אישית? את זה אני אשאיר לו אם ירצה לכתוב. בשבילי? נראה לי שיהיה יותר קל בארץ. כאן תמיד אהיה זרה (לעומת הילדים שיהיו אמריקאים לכל דבר). בעצם מה זה יותר קל? אם אראה שלילדים לא טוב גם לי יהיה פחות טוב. אם חושבים על מלחמת לבנון השניה, לא ממש בא לי לחוות את זה שוב, בטח לא עם הילדים.
הארץ. כמו שהיא נראית כרגע, זה באמת המקום בו אני רוצה לגדל את הילדים? לשלוח אותם לצבא (מזל שאייל יהיה פרופילניק. מי היה מאמין שאני אחשוב על זה)? אנחנו מחוברים לחדשות בארץ, ואיך נגיד? אני לא ממש מרגישה בנוח עם מה שאני רואה (ואני עדינה). לאן הארץ הולכת? עם כל השונאים שאנחנו הולכים וצוברים אני לא בטוחה אם יהיה כדאי להיות ישראלים בעוד כמה שנים.
החיים כאן באמת נוחים מאוד. אני יכולה להיות עם הילדים, ואחרי שהייתי עם נועה שנתיים בבית אני רואה כמה זה חשוב וכמה זה תרם לה. החיים מאוד שלווים. אנחנו נפגשים המון עם חברים (ישראלים, עם האמריקאים עוד לא ממש הצלחנו). מצד שני, אם נשאר זה לא בהכרח במדיסון ובטח לא במעונות, ואז הכל כבר יראה אחרת. גם אם נשאר, זה לא יהיה מה שאנחנו מכירים עכשיו.
לחזור לארץ עם אופציה לחזור לכאן בעתיד? אפשרי וזה כנראה מה שיהיה, אבל אז אם וכאשר נחזור לכאן, מצד אחד נדע שלפחות ניסינו. מצד שני, לא חבל על השנים שנבזבז הן מבחינה מקצועית והן מבחינת התאקלמות הילדים?
זו לא ההחלטה הראשונה שצריך לקבל בחיים, אבל בהחלט אחת הקשות אם לא הקשה ביותר בינתיים.
ועוד לא הזכרתי את המשפחה המורחבת...
אני אמשיך להציף את המוח שלי במחשבות על הנושא ועוד טיעונים לכאן ולכאן, ולכם אצרף כמה תמונות עדכניות. אם בא לכם להביע את דעתכם בנושא אתם מוזמנים להגיב כאן או במייל :-)
זו רוני השבוע, בגיל חודשיים וחצי
וזו נועה בגיל חודשיים
בינתיים הקיץ הזה גשום במיוחד, אבל זה מה שרואים כשיש גשם בקיץ
היום הייתי חייבת כבר לעבוד קצת בגינה. כשיש שלושה ילדים כנראה שרק ככה אפשר
באותו הזמן, אייל ונועה היו עסוקים בקפיצות.
שבת שלום!
2 תגובות:
איך הן דומות!!! רעיון מבריק להשוות את התמונות באותם הגילאים...
ולנושא החשוב באמת - אני לא יודעת איזו דעה להביע. כל מה שאת כותבת, אני מכירה, הן מחוויה אישית של מתבגרת שעברה למקום חדש, וכל מה שההגירה יכולה לגרום למשפחה שלה ולה. למרות שהסיפור האישי שלי אפשר דווקא לשייך למוצלחים יותר. אני ישראלית מכל דבר אחר, אך אני גם לא שום דבר בשלמותו. הפסק הזה שחברים שלך דיברו אליו, מתלווה אלי תמיד. האם זה עושה לי רע? לא בהכרח. זה מה שאני, אני רואה בכך מיוחדות, אם כי לעיתים הייתי מעדיפה שחיי יהיו קלים יותר. האם זה השפיע על ההורים שלי? אם לדבר בשמם, ולמרות העובדה שכאן הם מרגישים הכי בבית מכל מקום אחר, הם לעולם לא ירגישו לגמרי שייכים. למרות הסביבה הישראלית לכאורה. האם זה השפיע על המשפחה שלנו? בהחלט! יש בה הרבה בעיות גם כך, אך היום אני בוודאות יכולה להגיד כי כמה מהן קשורות לבעיות המשפחה המהגרת, בה התפקידים של הורים ושל ילדים, מתערבבים, ואף מתהפכים (את הזכרת את זה בחצי מילה, אבל לא בטוחה אם את באמת רואה השכלות מרחיקות לכת עד כדי כך). אני לא ממש יכולתי להתייעץ איתם בכל ההחלטות הגדולות ובמשברים, כי אני הרבה יותר מכירה ושייכת לחברה. לעומת זאת, הם הרבה פעמים הזדקקו לסיוע שלי, שלא בטוח שהיה ניתן אם היינו גדלים באותו המקום. למרות שהם עשו את המהלך בגיל 40 וקצת, השפה שלהם לעולם תצלע. וזה משפיע גם. מצד שני, גם אחי ואני לקחנו את משמעויות ההגירה לכיוונם שונים מאוד. אני לא בטוחה שאני יודעת מה לייעץ - ראית מה כתבתי בעצמי. אם הייתי צריכה לסכם במשפט אחד - הילדים, במיוחד בגילאים של הילדים שלנו יתאקלמו די טוב (ועדיין, גם כאן יכולים להיות קשיים - אם כי את לא בטוחה אם לאיילי היה יותר קל בשנים האלה בארץ למשל). ההורים - לעולם לא ירגישו חלק במלוא מובן המילה. כלומר, זו תמיד תהיה הרגשת אורחים, קרובים או רחוקים יותר. וזה ישפיע במידה זו או אחרת גם על המשפחה. אם החברה תהיה ישראלית, מתישהו הילדים יכולים לשאול, למה. אם היא אמריקאית, השאלה אם אתם המבוגרים תרגישו בה שווים, וגם אז הילדים יושפעו מזה. השאלה גם אם אתם הגדולים תצליחו להביע את עצמכם בפאן האישי במדינה זרה (היא עדיין תהיה זרה, במובן מסוים, תמיד), מבלי לקחת משהו מההוויה שלכם עם ילדיכם. כלומר, אם הייתם בארץ, אפילו אם הייתם מתוסכלים, עדיין הפניות שלכם לילדים הייתה גבוהה יותר. ונראה גם שאחד השיקולים שלכם הוא הקשר עם הסבים, לפחות עם שלך, ובני דודים. שבוודאי הוא לא יהיה אותו הקשר מהמרחקים. בקיצור, החלטה לא פשוטה. הזכרת חינוך? ברור כי כאן החינוך צולע, אך מצד שני, יש כאם עדיין היתרונות של מקום קטן אם כי אומלל במידה מסוימת. לפחות בבועה שלנו כאן, זה המקום היחיד אולי שהייתי מסוגלת לראות את עצמי מגדלת משפחה שלי בארץ. מקווה שקצת סייעתי...
אולי זה באמת ברמה מאוד מאוד אישית, אך בתור אחת שחייה תמיד יחלקו לפחות לשתי תקופות - לפני המעבר, ואחרי, אני תמיד אחשיב אולי במשקל יתר את השיקול של קביעות, של גדילה באותו המקום, של האפשרות של חברי ילדות לידך, של ההזדמנות תמיד לחזור פיזית אפילו לשורשים שלך. לעומתי, אמנם, לאיל היה את כל זה, ועדיין זה לא ממש חשוב לו היום לגביו. אז אי אפשר באמת לדעת...
נ.ב. ועוד לא הזכרתי את המצב הבטחוני...
תודה על התגובה הארוכה והצגת נקודת המבט שלך. נחכה ונראה איפה נהיה עוד כמה שנים...
הוסף רשומת תגובה