מאז שחזרנו מהטיול הגדול המעטנו בכניסה לרכב והסתפקנו רק בנסיעות הכרחיות. מצאנו את עצמנו נשארים ברדיוס של מרחק הליכה או רכיבה מהבית, אך לא מעט פעמים פשוט נשארנו בבית. מזג האויר הקר (לא קריר, קר!) בשבועיים האחרונים היווה לנו נורת אזהרה ענקית, שהודיע לנו שאוטוטו חורף וכדאי להתחיל לצאת מהבית. עוד יהיו מספיק ימים בהם תהיה לנו סיבה טובה לא לצאת. ככה מצאנו את עצמנו ביום ראשון, בתשע בבוקר בדרכינו לדבילס לייק. היינו שם כבר מספר פעמים כשבאנו לנפוש באגם אך רק פעם אחת, לפני מעט יותר משנה, טיילנו שם. כמובן שחזרתי לראות תמונות מהטיול הקודם. אייל לא השתנה בכלל, אבל נועה ממש גדלה. רוצים לראות?
האזור כולי סלעי מאוד, זכר לתקופת הקרח. ולכן טיול משמע טיפוס. כשהודענו לאייל ונועה שהולכים לטייל הם עיקמו את הפרצוף. כשאמרנו להם שאפשר לטפס, העקמומיות של הפרצוף כבר נראתה כמו חיוך. התחלנו לטפס, והרבה יותר מהר ממה שזכרתי הגענו לבלנס רוק. מסתבר שבין גיל אוטוטו שנתיים לגיל שלוש ההליכה משתפרת פלאים (נועה הכתיבה את קצב ההליכה בשני הטיולים), ולמרות התוספת למשפחה, הטיול נהיה הרבה יותר קל. הפעם לא עשינו אחורה פנה, אלא פשוט המשכנו לטפס.
לאחר שהגענו לשפת המצוק החלטנו שאם כבר, אז נעשה מסלול מעגלי במקום לחזור על עקבותינו. המקום יפהפה והיה כדאי. לא ברור למה חיכינו כל כך הרבה זמן כדי לחזור לשם.
בדרך הביתה, אחרי ארוחת צהריים, החבר׳ה נרדמו. כשהגענו הביתה אני נכנסתי לאסוף מתנת יום הולדת לחבר של אייל, אבי יצא מהאוטו עם רוני, ואני המשכתי עם אייל ונועה למסיבה. הם התעוררו בחניה של הפארק. בשעה שש החלטתי שכדאי לחזור אחרי שלא היינו בבית כל היום. בדרך הביתה עברנו ליד חלק ממסלול הריצה של תחרות איש הברזל. הילדים התלהבו ועצרנו לעודד. חיכינו יותר משעה בשאיפה לראות את אבא של חברה מהגן של אייל, אבל לקראת שמונה באמת הגיע הזמן לחתוך. יצאנו מהבית בתשע בבוקר, ולמרות שיש חבר'ה שבאותו יום שחו, רכבו ורצו במשך 17 (!!!) שעות רצוף (הזינוק היה בשבע בבוקר והאחרונים סיימו בחצות), נראה לי שלחבר'ה שלי 11 שעות מחוץ לבית ליום אחד זה מספיק בהחלט.
המצלמה לא היתה איתי בערב, אבל בבוקר, בדרך לטיול עוד הספקנו לצלם את שביל הריצה שקרוב אלינו. המשתתפים בתחרות קיבלו לוחות עידוד לחלק למשפחה וחברים, ואלו (הלוחות) פוזרו שאופן מסודר למדי לאורך מסלול הריצה.
ולסיום. ביום שישי בדרך חזרה מהגן נועה אמרה משהו על יום ראשון. הסברתי לה שהיום רק יום שישי, אבל ביום ראשון נלך ליום ההולדת של כיילב. אייל בתמורה, אמר שתהייה שמש ביומולדת שלו. הבנתם??
ומי שלא.... Sunday :-)
האזור כולי סלעי מאוד, זכר לתקופת הקרח. ולכן טיול משמע טיפוס. כשהודענו לאייל ונועה שהולכים לטייל הם עיקמו את הפרצוף. כשאמרנו להם שאפשר לטפס, העקמומיות של הפרצוף כבר נראתה כמו חיוך. התחלנו לטפס, והרבה יותר מהר ממה שזכרתי הגענו לבלנס רוק. מסתבר שבין גיל אוטוטו שנתיים לגיל שלוש ההליכה משתפרת פלאים (נועה הכתיבה את קצב ההליכה בשני הטיולים), ולמרות התוספת למשפחה, הטיול נהיה הרבה יותר קל. הפעם לא עשינו אחורה פנה, אלא פשוט המשכנו לטפס.
לאחר שהגענו לשפת המצוק החלטנו שאם כבר, אז נעשה מסלול מעגלי במקום לחזור על עקבותינו. המקום יפהפה והיה כדאי. לא ברור למה חיכינו כל כך הרבה זמן כדי לחזור לשם.
בדרך הביתה, אחרי ארוחת צהריים, החבר׳ה נרדמו. כשהגענו הביתה אני נכנסתי לאסוף מתנת יום הולדת לחבר של אייל, אבי יצא מהאוטו עם רוני, ואני המשכתי עם אייל ונועה למסיבה. הם התעוררו בחניה של הפארק. בשעה שש החלטתי שכדאי לחזור אחרי שלא היינו בבית כל היום. בדרך הביתה עברנו ליד חלק ממסלול הריצה של תחרות איש הברזל. הילדים התלהבו ועצרנו לעודד. חיכינו יותר משעה בשאיפה לראות את אבא של חברה מהגן של אייל, אבל לקראת שמונה באמת הגיע הזמן לחתוך. יצאנו מהבית בתשע בבוקר, ולמרות שיש חבר'ה שבאותו יום שחו, רכבו ורצו במשך 17 (!!!) שעות רצוף (הזינוק היה בשבע בבוקר והאחרונים סיימו בחצות), נראה לי שלחבר'ה שלי 11 שעות מחוץ לבית ליום אחד זה מספיק בהחלט.
המצלמה לא היתה איתי בערב, אבל בבוקר, בדרך לטיול עוד הספקנו לצלם את שביל הריצה שקרוב אלינו. המשתתפים בתחרות קיבלו לוחות עידוד לחלק למשפחה וחברים, ואלו (הלוחות) פוזרו שאופן מסודר למדי לאורך מסלול הריצה.
ולסיום. ביום שישי בדרך חזרה מהגן נועה אמרה משהו על יום ראשון. הסברתי לה שהיום רק יום שישי, אבל ביום ראשון נלך ליום ההולדת של כיילב. אייל בתמורה, אמר שתהייה שמש ביומולדת שלו. הבנתם??ומי שלא.... Sunday :-)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה