הפארקים, או, על שלושה דובים ועוד אחד ש...

אחח, יוסמיטי.

את הטיול התחלנו בדרך שעוברת מצפון לעמק, וכבר התחלנו לראות את המצוקים האדירים. הילדים לא שיתפו פעולה (לא ידעתי שגם חוסר הרצון להצטלם עובר בגנים) עם תמונות משפחתיות, אבל זה מה יש.
זה מראה הנוף הראשון שראינו:

בהמשך נסענו לסלע ענק (בעצם הר שהוא סלע) במטרה לטפס עליו. זה השלב שבו אבי הדחיק את העובדה שאייל רק בן שלוש וחצי... אז אחרי הליכה ארוכה יחסית, ולא מעט טיפוס, אייל ואני חזרנו לאוטו לאבי טיפס עוד קצת עם נועה.
ככה נראינו בהליכה:

אייל ואני מנקודת המבט של אבי אי שם במעלה ההר:


וזה הנוף מלמעלה:

ישר אחרי שחזרנו לאוטו התחיל לרדת גשם (ואפילו קצת שלג. מי אמר שחם בקליפורניה?), אז זה היה זמן מושלם לנסוע לעמק המרכזי, בו ישנו בלילה (ולראות בדרך צבאים).

הגענו לעמק והלכנו לראות את מפלי בריידל וייל. בחודשי הקיץ רוב המפלים יבשים, ויש רק אחד שזורם. הגענו מספיק מוקדם כך שרוב המפלים עדין זרמו ומדהים היה לראות איך מסביב, כמעט מכל מצוק זורם לו מפל.


משם המשכנו לקמפינג כדי לבנות את האוהל ולארוחת הערב.

למחרת בבוקר קמנו מוקדם לבוקר קר, וטיילנו למירור-לייק. בדרך שוב פגשנו צבאים.


בהמשך קיפלנו את האוהל (את הלילה השני ישנו במתחם השני שבעמק, מעבר לנחל. ככה זה כשמזמינים ברגע האחרון) וטיפסנו למפלי ורנל. בתחילת הדרך נועה התעקשה ללכת בעצמה.

אומנם זה לקח הרבה זמן כי גם נועה וגם אייל היו צריכים לבחון כל אבן בדרך ואם אפשר גם לטפס עליה כדי לקפוץ חזרה לשביל, אבל בנקודה בה נועה החליטה שהגיעה הזמן למנשא, כבר היו לא מעט אנשים שהתנשמו והתנשפו. כל הכבוד לנועה! המשכנו עד שהיינו ממש קרובים למפל, ואייל הלך את כל הדרך כמו ענק! רק לקראת סוף הירידה חזרה אייל התחיל להראות סימני חולשה. הנה המפל (והרסס האדיר שלו) שבשבילו טיפסנו:

בגלל שבאמת היה מדובר במאמץ לא קטן בכלל, החלטנו שהמשך היום יעבור בקלילות. בנינו את האוהל במיקום החדש, וטיילנו לנו ברוגע באזור הקמפינג. לקראת הערב הלכנו על שביל/גשר עץ נחמד שחיבר את מתחם הקמפינג למקום בו הלכנו לאכול. גם בהליכה הזו עצרנו יותר משהלכנו.


חזרנו לאוהל כשעוד היה אור בחוץ, ואייל ונועה השתעשעו להם.

איך קראתי לפוסט הזה? על שולשה דובים ועוד אחד ש... אז נתחיל בעוד אחד ש....
בלילה שמענו יריה. מדובר ברובה אויר שמטרתו להרחיק דובים. לא היינו מוטרדים יותר מידי. כשקמנו, בידיעה שמכאן נוסעים לסקויה, הפארק הבא, "קיטרתי" לאבי שלא ראינו דובים. אחרי סיבוב קצר בסביבת האוהל אבי מצא קקי טרי של דב במרחק חמישה מטרים מהאוהל. אופססס, אולי טוב שלא ראינו את הדב הזה???


קיפלנו את האוהל, ויצאנו לדרך. לא עברו עשר דקות וכבר פגשנו את:

מצליחים לראות משהו? האמת שהוא היה ממש קרוב לכביש, אז אבי ישר עצר, אבל כשנסע אחורה, הדב נבהל והתרחק. מאז המצלמה לא חזרה לתיק ונשארה בהיכון.

לא עברו עוד חמש דקות, וראינו את (ואם תגדילו את התמונה, תראו שאפילו יש הבדל בין התמונות...):



עכשיו אני יכולה להיות רגועה. ראינו דובים.
המשכנו לגליישר פוינט, נקודת תצפית על כל העמק מכיוון דרום. אין מילים. אומנם היה יום שבת, אבל מכיוון שהגענו מוקדם, עוד היה ממש ריק. התמונות אומרות הכל:


נסענו לפארק סוקויה, שם הילדים השתעשעו בזריקת אבנים לנהר שזרם ממש מתחת לאוהל.



בבוקר, מוקדם לפני שההמונים מגיעים לפארק (יום שבת) הספקנו לטייל בין העצים כשעוד היה ריק.






בדרך החוצה מסוקויה, ראינו דב אחרון לפרידה. לגיוון היה זה דב שחור ולא חום.


את הלילה הבא ישנו קרוב יחסית לסקויה. כשהגענו למלון הלכנו ישר לבריכה. אחרי שלושה לילות באוהל, הילדים כל כך נהנו מהבריכה והאמבטיה שאחריה. כאן הם נקיים, מרוצים, ואוכלים משמש:

המשך הטיול בפוסט הבא (בטח יקח עוד כמה ימים).