בתחילת יולי קיבלנו "שכנים" חדשים. טוב, לא ממש שכנים אבל יחסית לנופית קנדה קרובה מאוד. אחרי שכמעט שנה לא ראינו את בני הדודים, ידענו שהעובדה ש(חלקם לפחות) התקרבו אלינו פיזית תאפשר להיפגש סוף סוף. לפני שבועיים בערך אבי שם לב שמבחינת העבודה יש לו אפשרות לקחת חופש בשבוע האחרון של יולי ולא ברור מתי תהיה הזדמנות נוספת. ביררנו עם נדב וקרן אם אפשר לנחות עליהם רק שבועיים אחרי שהגיעו לקנדה, ואחרי קבלת האישור התחלנו לבדוק מה האפשרויות. היה לנו די ברור שניסע באוטו. בגלל שמדובר ב-16 שעות נסיעה, תכננו מסלול ככה שגם נראה משהו בדרך, והתכוונו לצאת לדרך בשישי אחר הצהריים. כבר היו לנו מפות והכל היה מסודר, עד שביום חמישי בערב חברים שכנעו אותנו שזה די מטורף לנסוע, ואולי אפילו יותר כלכלי לטוס. החלטנו לטוס. מצאנו טיסה. עד שהזמנו את הכרטיס המחירים קפצו. החלטנו לדחות את הנסיעה לאוקטובר וכבר הודענו לקרן שלא נבוא. שגענו אותם עוד קצת, ובסוף, בחמישי בלילה הזמנו כרטיסי טיסה ליום ראשון!
קמנו מוקדם בבוקר ונסענו למילווקי. משם טסנו לברלינגטון (ורמונט, צפון החוף המזרחי), שכרנו רכב ונסענו כשעה צפון מערבה, למדינת ניו-יורק, שם ישנו. למחרת בבוקר טיילנו בפארק האדירונדקס (צפון מדינת ניו-יורק) בקניון מקסים.
לאחר הטיול נסענו לאוטווה, קנדה. לא תפסתי את קרן בטלפון (הייתי אמורה להודיע מתי בדיוק נגיע) ככה שבארבע פשוט חנינו לפני הבית שלהם, בדיוק כשהם יצאו לכיוון בריכה קרובה כדי להאכיל את הברווזים. הילדים מאוד מאוד שמחו להיפגש, ואחרי חיבוקים הלכו יד ביד לכיוון הברווזים.
רק כדי לראות את החיוך של אייל למראה בני הדודים היה שווה להגיע. את עמית ממש לא הכרנו (הוא קטן מנועה בארבעה חודשים, ככה שכשעזבנו עוד היה ממש תינוק), אבל שלושת הגדולים לא כל כך השתנו ואייל ממש הכיר אותם. אני מניחה שנועה לא זכרה אותם מהארץ, אבל שיחות הסקייפ בהחלט עזרו והם לא היו זרים לה.למחרת בבוקר טיילנו באחד הפארקים בקרבת העיר. נסענו כדי לראות את המשפחה, ולכן לא כל כך היה חשוב לנו מה נעשה, העיקר להיות ביחד.
הנה כמה תמונות מהטיול. ניסינו לצלם את כל החבר'ה יחד, אבל לתפוס שישה ילדים בגילאי שנה וחצי עד שתים עשרה כשכולם מחייכים זו... לא משימה קלה.
ניצלנו את ההזדמנות כדי להצטלם תמונה משפחתית סוף סוף. בטיול הקודם, כל פעם שנתנו את המצלמה למישהו, אייל ונועה סירבו בתוקף להסתכל עליו. עכשיו יובל היה הצלם ואיתו הם שיתפו פעולה.
ביום האחרון, בתיאום מושלם, כל הבנים לבשו כתום לטובת מקורותיהם ההולנדים (ואם לא הבנתם, זה היה מקרי לחלוטין!).
בטיסה חזרה מיד לאחר הנחיתה נועה ביקשה לשירותים. הדיילת שישבה לידנו (היינו שורה אחרונה) אמרה לאבי ברגע שהמטוס עצר שירוץ קדימה כי רק שם יש שירותים. אתם יודעים איך זה, בשניה שהמטוס עוצר כולם נעמדים. ברגע שכולם נעמדו הדיילת לקחה את המיקרופון, והודיעה שהיא מבקשת מכולם לפנות את המעבר כי יש ילדה קטנה שצריכה להגיע לשירותים. אתם יכולים לדמיין את החיוך של כולם כשאבי חלף על ידם. אני חושבת שפינוי הדרך היה יעיל מזה שאמבולנסים זוכים לו...חזרנו הביתה עייפים, אך מאוד מרוצים. היה מאוד מוצלח חוץ מפאשלה אחת ענקית. קרן כתבה בבלוג שלהם שיש בחנות לידם החל-סלאח (מי שלא יודע מה זה, שיתבייש. אני לא הולכת להסביר) והיה ברור לנו שנקנה מלאי, ו... שכחנו! אם נגיע בקרוב שוב לקנדה תדעו מה הסיבה...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה