יום שני.
"אל תשכח שביום שישי יש לנו את הפגישות עם הגננות של הילדים".
"בטח, אני אף פעם לא שוכח".
יום רביעי.
"יש לנו משהו ביום שישי?"
"אמרתי לך, יש את המפגש בגן".
יום חמישי.
"אתה זוכר שמחר יש לנו את המפגשים בגן?"
"ברור! באיזה שעה זה?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
יום שישי, 7:32.
"תזכירי לי מתי המפגש בגן?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
יום שישי, 9:56 (טלפון)
"איסי, באיזה שעה צריך להיות בגן?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
"אוקיי, ניפגש שם"
יום שישי, 12:25.
אני מתמתח בכסא. גמרתי לכתוב את החלק הראשון של התוצאות של המאמר. זמן לאכול.
יום שישי, 12:29.
גבר ואישה לפני בתור. מרקי היום: צ'יקן דמפלינג, עגבניות, אורז בר ועוף, אנצ'ילדה וגבינה, ותפוחי אדמה עם בייקון.
גבר בתור: "מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "הנה לך מותק".
אישה בתור: "מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "הנה לך מותק".
טוב, כנראה שהם יודעים משהו שאני לא.
"היי, גם אני רוצה מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "אהא מותק. שיהיה לך יום נהדר".
"גם לך!"
יום שישי, 12:38
אני מתיישב, המרק חם. אני יוצא לשירותים ומביא מפית נייר גדולה כדי שהשולחן לא יתלכלך.
אני פותח את הכלי ומכניס כף לפה. רותח. אני מערבב ובוהה באדים העולים מול מסך המחשב. בתחתית המסך מרצדת השעה. 12:42. אני מרגיש מוזר.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
פגישה בגן!
אני סוגר את המכסה של המרק ורץ החוצה. טוביאס ואנה מסתובבים בכסאותיהם במבט שואל. אין לי זמן להסביר. יש לי פחות משמונה עשרה דקות להגיע הביתה. באופניים זה לוקח תשע דקות אם ממהרים, שתים עשרה דקות באיזי. האופניים בבית. הברקס הקדמי נקרע שלשום כשרכבתי עם אייל. לא נורא, אם אני אתפוס את קו שמונים אני אגיע בדיוק בזמן. אני הולך מהר, לא רץ, כי אני בג'ינס עם נעליים חדשות, ויש אנשים מסביב. מה הסיכוי שיגיע אוטובוס בשתי הדקות הקרובות? התחנה מעבר לפינה, ואני מתחיל לרוץ. אנשים מסתכלים. הרבה אנשים רצים במדיסון, אבל אף אחד לא בג'ינס ונעלי עור חומות. בדיוק כשאני עובר את הפינה, קו שמונים חוצה את הצומת ונכנס לתחנה. הנהגת לא ראתה אותי, ואני יודע שזה אבוד. אני ממשיך לרוץ, חוצה את הכביש ומביט באוטובס מתרחק על אובזרבטורי דרייב. נשארו חמש עשרה דקות. אני לוקח נשימה ומתחיל לרוץ אחריו. אין לי סיכוי להשיג אותו בתחנה של הנטטוריום, זה ברור, אבל יש לי סיכוי אחד. בדרך הביתה האוטובוס עושה סיבוב דרך בית החולים, ועובר שלוש תחנות לפני שהוא מסתובב ימינה ומגיע לחניון 76. אני מחליט לרוץ על זה. אני מגביר קצב, חולף על פני הנטטוריום וחותך ימינה דרך הדשא הגדול, עובר דרך משחק סופטבול, ליד מגרש האימונים של התזמורת, אל שביל האגם, חוצה את הכביש וכמעט נדרס, חותך את חניון 76 דרך המכונית החונות כשאני רואה את קו שמונים מתקרב לתחנה בצד השני. אני מאיץ בין המכוניות, ומתפלל שיהיה מישהו בתחנה. יש שם סינית קטנה וקו שמונים עוצר. היא נכנסת והנהגת רואה אותי. היא מחייכת. אני עולה, מזיע ומתנשף, ומתיישב ליד היציאה.
ב-12:56 אני יורד בתחנה של איגל הייטס, והולך מהר הביתה. אני מתקשר לאיריס להודיע שאאחר וניפגש כבר בגן. "מה פתאום תאחר, יש עוד המווון זמן, עוד לא יצאתי מהבית".
"אל תשכח שביום שישי יש לנו את הפגישות עם הגננות של הילדים".
"בטח, אני אף פעם לא שוכח".
יום רביעי.
"יש לנו משהו ביום שישי?"
"אמרתי לך, יש את המפגש בגן".
יום חמישי.
"אתה זוכר שמחר יש לנו את המפגשים בגן?"
"ברור! באיזה שעה זה?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
יום שישי, 7:32.
"תזכירי לי מתי המפגש בגן?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
יום שישי, 9:56 (טלפון)
"איסי, באיזה שעה צריך להיות בגן?"
"נועה באחת ואייל ברבע לשתיים"
"אוקיי, ניפגש שם"
יום שישי, 12:25.
אני מתמתח בכסא. גמרתי לכתוב את החלק הראשון של התוצאות של המאמר. זמן לאכול.
יום שישי, 12:29.
גבר ואישה לפני בתור. מרקי היום: צ'יקן דמפלינג, עגבניות, אורז בר ועוף, אנצ'ילדה וגבינה, ותפוחי אדמה עם בייקון.
גבר בתור: "מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "הנה לך מותק".
אישה בתור: "מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "הנה לך מותק".
טוב, כנראה שהם יודעים משהו שאני לא.
"היי, גם אני רוצה מרק תפוחי אדמה ובייקון גדול בבקשה"
כושית שמנה בדלפק: "אהא מותק. שיהיה לך יום נהדר".
"גם לך!"
יום שישי, 12:38
אני מתיישב, המרק חם. אני יוצא לשירותים ומביא מפית נייר גדולה כדי שהשולחן לא יתלכלך.
אני פותח את הכלי ומכניס כף לפה. רותח. אני מערבב ובוהה באדים העולים מול מסך המחשב. בתחתית המסך מרצדת השעה. 12:42. אני מרגיש מוזר.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
שתים עשרה ארבעים ושתיים.
פגישה בגן!
אני סוגר את המכסה של המרק ורץ החוצה. טוביאס ואנה מסתובבים בכסאותיהם במבט שואל. אין לי זמן להסביר. יש לי פחות משמונה עשרה דקות להגיע הביתה. באופניים זה לוקח תשע דקות אם ממהרים, שתים עשרה דקות באיזי. האופניים בבית. הברקס הקדמי נקרע שלשום כשרכבתי עם אייל. לא נורא, אם אני אתפוס את קו שמונים אני אגיע בדיוק בזמן. אני הולך מהר, לא רץ, כי אני בג'ינס עם נעליים חדשות, ויש אנשים מסביב. מה הסיכוי שיגיע אוטובוס בשתי הדקות הקרובות? התחנה מעבר לפינה, ואני מתחיל לרוץ. אנשים מסתכלים. הרבה אנשים רצים במדיסון, אבל אף אחד לא בג'ינס ונעלי עור חומות. בדיוק כשאני עובר את הפינה, קו שמונים חוצה את הצומת ונכנס לתחנה. הנהגת לא ראתה אותי, ואני יודע שזה אבוד. אני ממשיך לרוץ, חוצה את הכביש ומביט באוטובס מתרחק על אובזרבטורי דרייב. נשארו חמש עשרה דקות. אני לוקח נשימה ומתחיל לרוץ אחריו. אין לי סיכוי להשיג אותו בתחנה של הנטטוריום, זה ברור, אבל יש לי סיכוי אחד. בדרך הביתה האוטובוס עושה סיבוב דרך בית החולים, ועובר שלוש תחנות לפני שהוא מסתובב ימינה ומגיע לחניון 76. אני מחליט לרוץ על זה. אני מגביר קצב, חולף על פני הנטטוריום וחותך ימינה דרך הדשא הגדול, עובר דרך משחק סופטבול, ליד מגרש האימונים של התזמורת, אל שביל האגם, חוצה את הכביש וכמעט נדרס, חותך את חניון 76 דרך המכונית החונות כשאני רואה את קו שמונים מתקרב לתחנה בצד השני. אני מאיץ בין המכוניות, ומתפלל שיהיה מישהו בתחנה. יש שם סינית קטנה וקו שמונים עוצר. היא נכנסת והנהגת רואה אותי. היא מחייכת. אני עולה, מזיע ומתנשף, ומתיישב ליד היציאה.
ב-12:56 אני יורד בתחנה של איגל הייטס, והולך מהר הביתה. אני מתקשר לאיריס להודיע שאאחר וניפגש כבר בגן. "מה פתאום תאחר, יש עוד המווון זמן, עוד לא יצאתי מהבית".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה