היום היה תאריך הלידה המשוער. כמו שאתם יודעים, הדברים לא התרחשו לפי המתוכנן, אבל עוד לא הספקתי לעדכן איך הם כן התרחשו. ובכן, נתחיל.
אי שם בסוף מרץ, יום שני, ליל הסדר. יחד עם עוד מספר משפחות, שכרנו חדר במרכז הקהילתי של המעונות ואת המטבח, ושם ערכנו סדר נחמד מאוד. בנסיבות רגילות היה על זה פוסט שלם. הפעם נסתפק רק במספר תמונות (וגם הן יועלו בהמשך).
התכנון היה שבשבוע שלאחר ליל הסדר נכין את כל מה שדרוש לקראת הלידה- כיבוס הבגדים שהבאנו מהארץ ועריכת קניות רלוונטיות. מכיוון שהרגשתי שכנראה לא אגיע עד התאריך המשוער, הודעתי לאבי שהכל יחכה לו לסוף השבוע, כי אם אני לא רוצה ללדת מוקדם מידי, כדאי שאנוח. למה? ככה. ככה הרגשתי.
ביום שישי לא היה גן והתכנון היה לנסוע לאגם נחמד, הנמצא במרחק של קצת יותר משעה נסיעה. בשישי בבוקר, לאחר שקמנו, שוב הרגשתי שונה מהרגיל, ואמרתי לאבי שלא נראה לי חכם לנסוע כל כך רחוק. לא מתווכחים עם אישה בהריון, אז נסענו במקום לאגם הנמצא במרחק רבע שעה מכאן. אני ישבתי על הספסל כמו פדלאה, בזמן שאבי שיחק עם הילדים. מכיוון שכאמור לא עשיתי הרבה בשבוע האחרון, הוחלט לעצור במסעדה בדרך הביתה.
בעודנו מזמינים את האוכל, בלי שום הודעה מוקדמת.... ירידת מים!
נכון, הרגשתי שזה מתקרב, אבל הייתי בטוחה שאוכל למשוך לפחות עד חודש תשיעי.
קמנו והלכנו? מה פתאום. סיימנו לאכול (אבל תוך כדי כבר התקשרתי למרפאה שלי), בדרך הביתה עוד קנינו במייסיס מגבות (הדבר היחיד מהרשימה שלא רציתי להשאיר לאבי), ואז התחלנו לחשוב... מי יכול להיות עם הילדים? אופס. זה יום שישי בסוף חופשת האביב בבתי הספר, ותחילתו של סופ"ש ארוך למי שלא היתה חופשת אביב.
הילדים בבית, מי יכול להיות איתם?
אמא שלי? זו היתה התכנית. כנראה שהיא לא תספיק להגיע.
גיבוי א'? זוהר וירון בקוסטה-ריקה. זוהר היתה אמורה לבוא לראות את הגן של אייל ונועה כשהיא תחזור מהטיול, למקרה שבטעות אלד לפני הזמן.
גיבוי ב'? עדי והגר, שנוסעים לניו-אורלינס. נדמה לנו שהיום.
גיבוי ג'? אסף ודנה, בבית עם תינוק בן חודש, ילד בן 6 (חולה) ועוד ילדה בת ארבע וחצי. לא נראה מתאים לבקש עזרה.
שאר הישראלים במדיסון:
אמנון וענבל? אמנון בוושינגטון, ענבל בבית לבד עם שני ילדים.
ג'וד ויובל? ג'וד רופאה, בתורנות כל הסופ"ש, ויובל עם ילד בבית.
רונן וחמוטל? בחופשה בישראל.
עירית ודייגו? בחופשה בקנדה.
חופשת האביב במדיסון היא כנראה התאריך המושלם ללדת 16,000 קילומטר מהמשפחה.
מה עושים? מתקשרים לגיבוי ב' ומקווים לטוב.
אני: הי עדי, מה נשמע?
עדי: הכל טוב.
אני: תגיד, מתי אתם נוסעים לניו אורלינס?
עדי: מחר בבוקר.
אני: (בעדינות) יש סיכוי להעזר בכם היום?
|
|
|
עדי: בטח. אני כבר מגיע.
ככה זה כשיש מעט ישראלים ביחד, וכולם רחוקים מהבית. התכנון היה שעדי והגר ישמרו עם הילדים, עדי ישן איתם בלילה, ובבוקר הוא ילך לארוז לנסיעה, ואסף (האבא לילד החולה +ילדה + תינוק בן חודש) יבוא להחליף אותו.
לא שהם קוראים כאן, אבל למקרה שכן, זה הזמן להגיד שוב תודה :)
אז מה היה לנו? מסעדה, מייסיס, טלפונים בדרך הביתה, ארגון תיק (חודש שמיני, מי חושב על תיק ללידה?), עוד טלפון למרפאה, ולקראת שלוש הגענו לבית החולים.
הסיור בבית החולים תוכנן לעוד שבועיים. לא היה לנו מושג לאן הולכים.
אמרנו בדלפק המודיעין שאני בלידה מוקדמת (כמו תודרכנו בטלפון), ומתנדבת אחת מיד קראה שיביאו כסא גלגלים (אמרנו שלא צריך) ואחת קמה ללוות אותנו עד למחלקה. תסלחו לי על ההשוואות לארץ, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הטרטורים ממיון אחד לשני, תלך להביא מדבקות ועוד שהם חלק מתהליך הקבלה לבית חולים בארץ.
במחלקה כבר חיכו לי (הם עודכנו על ידי המרפאה שלי ) והכל זרם די מהר.
מכיוון שהפוסט מתארך והזמן (שלי במחשב) קצר, אני אחסוך תיאורים מוציאי עיניים למי שעוד צפויה ללדת בארץ הקודש. השורה התחתונה היא שבשעה שש הצירים עוד היו מעטים, לא סדירים ולא כואבים, ובדקה לשבע רוני כבר היתה איתנו, במשקל צנום של 2.135 ק"ג (או 4 פאונד ו-11 אונקיות בלשון המקומיים). אבי חזר הביתה לשחרר את עדי שיוכל לארוז כמו בן אדם ולצאת לחופשה, ואז הגיע הזמן לספר למשפחה שעד אותו רגע לא ידעה מכלום.
ולסיום, מונולוג של נועה (מדברת אלי):
"אמא, את אשה? ואני ילדה? ואייל ילד? ואבא איש? והתינוקת?.... רוני!"
אי שם בסוף מרץ, יום שני, ליל הסדר. יחד עם עוד מספר משפחות, שכרנו חדר במרכז הקהילתי של המעונות ואת המטבח, ושם ערכנו סדר נחמד מאוד. בנסיבות רגילות היה על זה פוסט שלם. הפעם נסתפק רק במספר תמונות (וגם הן יועלו בהמשך).
התכנון היה שבשבוע שלאחר ליל הסדר נכין את כל מה שדרוש לקראת הלידה- כיבוס הבגדים שהבאנו מהארץ ועריכת קניות רלוונטיות. מכיוון שהרגשתי שכנראה לא אגיע עד התאריך המשוער, הודעתי לאבי שהכל יחכה לו לסוף השבוע, כי אם אני לא רוצה ללדת מוקדם מידי, כדאי שאנוח. למה? ככה. ככה הרגשתי.
ביום שישי לא היה גן והתכנון היה לנסוע לאגם נחמד, הנמצא במרחק של קצת יותר משעה נסיעה. בשישי בבוקר, לאחר שקמנו, שוב הרגשתי שונה מהרגיל, ואמרתי לאבי שלא נראה לי חכם לנסוע כל כך רחוק. לא מתווכחים עם אישה בהריון, אז נסענו במקום לאגם הנמצא במרחק רבע שעה מכאן. אני ישבתי על הספסל כמו פדלאה, בזמן שאבי שיחק עם הילדים. מכיוון שכאמור לא עשיתי הרבה בשבוע האחרון, הוחלט לעצור במסעדה בדרך הביתה.
בעודנו מזמינים את האוכל, בלי שום הודעה מוקדמת.... ירידת מים!
נכון, הרגשתי שזה מתקרב, אבל הייתי בטוחה שאוכל למשוך לפחות עד חודש תשיעי.
קמנו והלכנו? מה פתאום. סיימנו לאכול (אבל תוך כדי כבר התקשרתי למרפאה שלי), בדרך הביתה עוד קנינו במייסיס מגבות (הדבר היחיד מהרשימה שלא רציתי להשאיר לאבי), ואז התחלנו לחשוב... מי יכול להיות עם הילדים? אופס. זה יום שישי בסוף חופשת האביב בבתי הספר, ותחילתו של סופ"ש ארוך למי שלא היתה חופשת אביב.
הילדים בבית, מי יכול להיות איתם?
אמא שלי? זו היתה התכנית. כנראה שהיא לא תספיק להגיע.
גיבוי א'? זוהר וירון בקוסטה-ריקה. זוהר היתה אמורה לבוא לראות את הגן של אייל ונועה כשהיא תחזור מהטיול, למקרה שבטעות אלד לפני הזמן.
גיבוי ב'? עדי והגר, שנוסעים לניו-אורלינס. נדמה לנו שהיום.
גיבוי ג'? אסף ודנה, בבית עם תינוק בן חודש, ילד בן 6 (חולה) ועוד ילדה בת ארבע וחצי. לא נראה מתאים לבקש עזרה.
שאר הישראלים במדיסון:
אמנון וענבל? אמנון בוושינגטון, ענבל בבית לבד עם שני ילדים.
ג'וד ויובל? ג'וד רופאה, בתורנות כל הסופ"ש, ויובל עם ילד בבית.
רונן וחמוטל? בחופשה בישראל.
עירית ודייגו? בחופשה בקנדה.
חופשת האביב במדיסון היא כנראה התאריך המושלם ללדת 16,000 קילומטר מהמשפחה.
מה עושים? מתקשרים לגיבוי ב' ומקווים לטוב.
אני: הי עדי, מה נשמע?
עדי: הכל טוב.
אני: תגיד, מתי אתם נוסעים לניו אורלינס?
עדי: מחר בבוקר.
אני: (בעדינות) יש סיכוי להעזר בכם היום?
|
|
|
עדי: בטח. אני כבר מגיע.
ככה זה כשיש מעט ישראלים ביחד, וכולם רחוקים מהבית. התכנון היה שעדי והגר ישמרו עם הילדים, עדי ישן איתם בלילה, ובבוקר הוא ילך לארוז לנסיעה, ואסף (האבא לילד החולה +ילדה + תינוק בן חודש) יבוא להחליף אותו.
לא שהם קוראים כאן, אבל למקרה שכן, זה הזמן להגיד שוב תודה :)
אז מה היה לנו? מסעדה, מייסיס, טלפונים בדרך הביתה, ארגון תיק (חודש שמיני, מי חושב על תיק ללידה?), עוד טלפון למרפאה, ולקראת שלוש הגענו לבית החולים.
הסיור בבית החולים תוכנן לעוד שבועיים. לא היה לנו מושג לאן הולכים.
אמרנו בדלפק המודיעין שאני בלידה מוקדמת (כמו תודרכנו בטלפון), ומתנדבת אחת מיד קראה שיביאו כסא גלגלים (אמרנו שלא צריך) ואחת קמה ללוות אותנו עד למחלקה. תסלחו לי על ההשוואות לארץ, אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הטרטורים ממיון אחד לשני, תלך להביא מדבקות ועוד שהם חלק מתהליך הקבלה לבית חולים בארץ.
במחלקה כבר חיכו לי (הם עודכנו על ידי המרפאה שלי ) והכל זרם די מהר.
מכיוון שהפוסט מתארך והזמן (שלי במחשב) קצר, אני אחסוך תיאורים מוציאי עיניים למי שעוד צפויה ללדת בארץ הקודש. השורה התחתונה היא שבשעה שש הצירים עוד היו מעטים, לא סדירים ולא כואבים, ובדקה לשבע רוני כבר היתה איתנו, במשקל צנום של 2.135 ק"ג (או 4 פאונד ו-11 אונקיות בלשון המקומיים). אבי חזר הביתה לשחרר את עדי שיוכל לארוז כמו בן אדם ולצאת לחופשה, ואז הגיע הזמן לספר למשפחה שעד אותו רגע לא ידעה מכלום.
ולסיום, מונולוג של נועה (מדברת אלי):
"אמא, את אשה? ואני ילדה? ואייל ילד? ואבא איש? והתינוקת?.... רוני!"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה