עד כמה שזכור לי, לא תיארתי כאן את העבודה שלי באוניברסיטה. לאור הארועים העגומים בכרמל, נראה שאין לי עוד ברירה. התפקיד שלי כמדען במחלקה לאקולוגיה של יערות באוניברסיטת ויסקונסין- מדיסון הוא לנהל מחקר מקיף של שריפות יער, בהקשר של האיום שהן מהוות לאזורים מיושבים הממוקמים בתוך או בצמוד ליערות (באנגלית - Wildland Urban Interface). בארה"ב זו בעיה אדירת היקף ונושא חם (תרתי משמע), כי יותר מארבעים מיליון בתים עונים על ההגדרה הזו, ובכל קיץ החדשות מדווחות בהרחבה על שריפות הענק, בדרך כלל בדרום קליפורניה, שאקלימה והצומח שלה דומים מאוד לאלה של הגליל והכרמל. העבודה שלי כוללת (בין היתר) שימוש במודלים ממוחשבים שחוזים התפשטות של שריפות יער, פיתוח שיטות לזיהוי ומיפוי רמת הסיכון לאזורים מיושבים משריפות יער, פיתוח שיטות ממוחשבות לתכנון מיטבי של טיפולי צומח להפחתת סיכון שריפות, ובימים אלה ממש, ניתוח מרחבי של הגורמים להתחלת שריפות יער, ונסיון להבין סטטיסטית איזה גורמים סביבתיים יכולים להצביע על בתים ברמת סיכון גבוהה יחסית לאחרים.
ועכשיו לנקודה העיקרית שלי, בהקשר הישראלי.
שריפות ענק קורות. למעשה, תחת צירוף מסוים של תנאים, כמו אלו של אתמול, הן כמעט בלתי נמנעות.
חמור מכך (מנקודת המבט האנושית), מהרגע שהן פורצות, יש לכוחות הכיבוי חלון זמן קצרצר לעצור אותן (עד כדי דקות בודדות).
אם חלון הזמן הזה עבר, מעשית, לכוחות הכיבוי יש מעט מאוד יכולת לעצור אותן. יותר כבאים, יותר מטוסי כיבוי, יותר משאבים, כל אלה לא יכולים לעצור את השריפה. הם יכולים לטפל בה סימפטומטית, באזורים מסויימים, תוך השקעת מאמצים אדירים, כדי להגן, לעיתים ללא הצלחה, באופן נקודתי, על מקומות אשר עומדים בצירוף מסויים של תנאים.
שריפות כמו זו שבכרמל, או זו שהבעירה את פרברי לוס אנג'לס בקיץ שעבר, או רבות אחרות, הן הסערה המושלמת במונחי אש. כוחות הכיבוי מצליחים לבסוף להשתלט עליהן רק כאשר מזג האוויר פועל לטובתם. לפעמים (כמו בדוגמה האמריקאית) זה יכול לקחת שבועות. בארץ זה ייקח ימים. פשוט כי לא ישאר עוד מה לשרוף, או שהרוחות המזרחיות ירגעו.
שריפות יער דורשות מקור (גורם מצית), חמצן, וחומר בערה. כדי שחומר יוצת, על הגורם המצית שלו לאדות תחילה את הנוזלים שלו. ברור לכן למה קל יותר להצית זרדים מתים ויבשים (תכולת רטיבות נמוכה) מענפים חיים וירוקים (צומח חי מכיל הרבה נוזלים). מזג האוויר בימים והשבועות לפני השריפה, קובעים את תכולת הרטיבות של הצומח. במקרה של הכרמל, תנאי מזג האוויר בחצי השנה לפני השריפה גרמו לכך שהצומח יהיה יבש באופן חסר תקדים.
מרגע תחילת השריפה, כיוון ומהירות הרוח הם הגורמים העיקריים שמשפיעים על כיוון וקצב התפשטות האש, בהתאמה. בכרמל, רוחות מזרחיות חזקות ויבשות גרמו לקצב ההתפשטות המהיר, אשר חרג כנראה מהתחזיות של הגורמים אשר ניהלו את האירוע. השילוב של רוחות חזקות עם הטופוגרפיה ההררית של הכרמל הביא למשטר רוחות מורכב, אשר הקשה על חיזוי כיוון ומהירות חזית האש. הרוחות החזקות גרמו לתופעה נוספת, של שיגור שבבים בוערים של אצטרובלים למרחקים ארוכים (בארה"ב, עד 2-3 ק"מ!) אשר מציתים שריפות משנה (spot fires) ותרמו כנראה לדיווחים על "קפיצות" של השרפה למקומות מרוחקים מחזית האש העיקרית. בהנתן ארועים כאלה, ברור שהיכולת של כוחות הכיבוי לעצור את השריפה על ידי בלימת החזית שלה מוגבלות, שכן היא יכולה לזנק כמעט לכל מקום מעל ראשי כוחות הכיבוי.
חוסר היכולת של כוחות הכיבוי הזכיר לי דברים ששמעתי מפי הצוות המנהל של היער הלאומי הורון, מישיגן, כשביקרתי שם בקיץ האחרון. היער ההוא כלל לא דומה לכרמל, אבל התופעה אותה תיארו אנשי הצוות הייתה דומה. "מרגע שהאש מתחילה לרוץ בג'ק פיינס (מין של אורן דליק במיוחד), אין לנו כל דרך להתמודד איתה. אנחנו מרכזים את מאמץ הבלימה ב'עוגנים', לרוב על בסיס כבישים אשר שוליהם נוקו מצמחייה בטווח של 100 מטר. אזורי חיץ אלה מאלצים את האש לעבור מהצמרות, שם הבעירה היא החזקה ביותר, אל פני הקרקע, שם גובה הלהבות נמוך וקצב ההתפשטות איטי במידה שמאפשרת לנו להשתלט על הבעירה". כדי להתמודד עם 'קפיצות', כוחות הכיבוי נעזרים במטוס תצפית שתפקידו לזהות מוקדים חדשים ולהפנות אליהם כוחות כיבוי מהירים. מעשית, כוחות הכיבוי מוותרים מראש על כל נסיון לכבות את השריפה באזורים בהם חומר הבערה רציף, ומתמקדים באזורים חיוניים להגנה כמו בתים וצירי גישה ופינוי, אשר במקרים רבים נבחרו והוכשרו מראש בכדי לסייע למאמצי הכיבוי והפינוי.
למצער, אזורים רבים בכרמל אינם עונים על התנאים הללו. ציר התנועה העיקרי בין צומת דמון לצומת אורן (בו אירע אסון האוטובוס) הוא צר ומתפתל. הצומח משיק אליו כמעט לכל אורכו, ותחת תנאי בערה ומזג אוויר כמו אלו של הימים האחרונים, הוא מסוכן ביותר. גורם נוסף שיכול היה להשפיע על האסון הוא חוסר המודעות ליכולת השריפה לשנות לחלוטין את התנהגותה תחת תנאי מזג אוויר קיצוניים, מבחינת כיוון וקצב התפשטות. ציר האסון יכול להראות בטוח לנסיעה לעיניים לא מנוסות, כאשר נראה כי גובה הלהבות סביבו נמוך, או יש מרחק רב יחסית בינו לבין חזית השריפה. שינוי מיידי בכיוון ומהירות הרוח יכול להעצים באחת את עוצמת השריפה ליד הציר, או להביא את חזית השריפה אל שולי הציר במהירות עצומה. במקרים כאלה, הציר הופך למלכודת מוות, לעיתים תוך שניות.
מעבר למכלול הגורמים שהביאו לכך שהשריפה הנוכחית תהיה קשה במיוחד, חשוב להבין את הסיבה לכך שהיא גרמה לנזק חסר תקדים לרכוש. בהנחה שתחת תנאים קיצוניים, יכולת עצירת האש של כוחות הכיבוי מוגבלת עד כדי לא קיימת, הרי שהפגיעה במבנים אשר נמצאים בצמוד או בתוך שטחי צומח היא כמעט בלתי נמנעת. הבתים בשכונה ההיקפית של בית אורן, מלון יערות הכרמל, והחי בר, נושקים כולם לצומח, או במילים אחרות לדלק טבעי. קראתי שבשלושת המקומות הללו היו ריכוזים משמעותיים של כוחות כיבוי, אשר נאלצו להימלט ברגע האחרון כדי להציל את חייהם. במובן מסוים, הקרב על הצלת המקומות הללו היה אבוד מראש.
אחד המחקרים האמריקאים הידועים ביותר בנושא פגיעות של בתים לשריפות יער פורסם לפני כעשור. ג'ק כהן, חוקר בכיר במעבדות השריפה של שרות היער האמריקאי במיסולה, מונטנה, התבסס על שילוב של ניסויי מעבדה בקנה מידה גדול יחד עם ניתוח של עשרות שריפות יער הרסניות לרכוש במערב ארה"ב, כדי לנסח את תאוריית אזור הצתת הבית (home ignition zone, או HIZ). בשורה התחתונה, הוא קבע כי כדי למנוע כמעט לחלוטין הצתה של בתים משריפות יער בסביבתם, יש לסלק את כל הצומח המעוצה בטווח של 30 מטר מדפנות הבית, ולבנות את גג הבית (ורצוי את כולו...) מחומרים אשר ניצתים לאט או בכלל לא. בסדרה של ניסויים, הוא הוכיח כי 30 מטר מספיקים גם בתנאי שריפת צמרות קיצוניים במיוחד. בעיני רבים, הפתרון הזה אינו אסטתי או לא כלכלי, ולכן יישום השיטה מוגבל בארה"ב (גם בשל הקושי ליצור תקינה מחייבת). לכן, בכל שנה, בתים רבים ממשיכים להישרף. לכן בתים בבית אורן נשרפו (חשוב לשים לב כי הבתים הפנימיים של בית אורן, שהיו מנותקים מהצומח, לא נשרפו). מי שרוצה לגור ביער, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.
לקראת סיום הפגישה שלי במישיגן, מארחי הציגו בפני אוסף תמונות של השריפה הגדולה שהתרחשה שם במאי האחרון. תמונה אחת גרמה לי לפעור את פי בתדהמה. זו היתה תמונה שצולמה ממסוק תצפית, בשעות האחרונות של השריפה. רואים בה בית גדול, אשר מצידו האחד עומד מיכל דלק בגודל של משאית קטנה, ומצידו השני מיכל גז לא פחות גדול. הבית מוקף על ידי מדשאה ברוחב של כשלושים מטרים.
אין שום זכר לכוחות כיבוי בתמונה. מארחי נשבעים שהם לא היו שם.
הבית שלם לחלוטין.
מסביבו, מאופק עד אופק, יש רק קרקע שחורה ועצים מפוחמים.
ועכשיו לנקודה העיקרית שלי, בהקשר הישראלי.
שריפות ענק קורות. למעשה, תחת צירוף מסוים של תנאים, כמו אלו של אתמול, הן כמעט בלתי נמנעות.
חמור מכך (מנקודת המבט האנושית), מהרגע שהן פורצות, יש לכוחות הכיבוי חלון זמן קצרצר לעצור אותן (עד כדי דקות בודדות).
אם חלון הזמן הזה עבר, מעשית, לכוחות הכיבוי יש מעט מאוד יכולת לעצור אותן. יותר כבאים, יותר מטוסי כיבוי, יותר משאבים, כל אלה לא יכולים לעצור את השריפה. הם יכולים לטפל בה סימפטומטית, באזורים מסויימים, תוך השקעת מאמצים אדירים, כדי להגן, לעיתים ללא הצלחה, באופן נקודתי, על מקומות אשר עומדים בצירוף מסויים של תנאים.
שריפות כמו זו שבכרמל, או זו שהבעירה את פרברי לוס אנג'לס בקיץ שעבר, או רבות אחרות, הן הסערה המושלמת במונחי אש. כוחות הכיבוי מצליחים לבסוף להשתלט עליהן רק כאשר מזג האוויר פועל לטובתם. לפעמים (כמו בדוגמה האמריקאית) זה יכול לקחת שבועות. בארץ זה ייקח ימים. פשוט כי לא ישאר עוד מה לשרוף, או שהרוחות המזרחיות ירגעו.
שריפות יער דורשות מקור (גורם מצית), חמצן, וחומר בערה. כדי שחומר יוצת, על הגורם המצית שלו לאדות תחילה את הנוזלים שלו. ברור לכן למה קל יותר להצית זרדים מתים ויבשים (תכולת רטיבות נמוכה) מענפים חיים וירוקים (צומח חי מכיל הרבה נוזלים). מזג האוויר בימים והשבועות לפני השריפה, קובעים את תכולת הרטיבות של הצומח. במקרה של הכרמל, תנאי מזג האוויר בחצי השנה לפני השריפה גרמו לכך שהצומח יהיה יבש באופן חסר תקדים.
מרגע תחילת השריפה, כיוון ומהירות הרוח הם הגורמים העיקריים שמשפיעים על כיוון וקצב התפשטות האש, בהתאמה. בכרמל, רוחות מזרחיות חזקות ויבשות גרמו לקצב ההתפשטות המהיר, אשר חרג כנראה מהתחזיות של הגורמים אשר ניהלו את האירוע. השילוב של רוחות חזקות עם הטופוגרפיה ההררית של הכרמל הביא למשטר רוחות מורכב, אשר הקשה על חיזוי כיוון ומהירות חזית האש. הרוחות החזקות גרמו לתופעה נוספת, של שיגור שבבים בוערים של אצטרובלים למרחקים ארוכים (בארה"ב, עד 2-3 ק"מ!) אשר מציתים שריפות משנה (spot fires) ותרמו כנראה לדיווחים על "קפיצות" של השרפה למקומות מרוחקים מחזית האש העיקרית. בהנתן ארועים כאלה, ברור שהיכולת של כוחות הכיבוי לעצור את השריפה על ידי בלימת החזית שלה מוגבלות, שכן היא יכולה לזנק כמעט לכל מקום מעל ראשי כוחות הכיבוי.
חוסר היכולת של כוחות הכיבוי הזכיר לי דברים ששמעתי מפי הצוות המנהל של היער הלאומי הורון, מישיגן, כשביקרתי שם בקיץ האחרון. היער ההוא כלל לא דומה לכרמל, אבל התופעה אותה תיארו אנשי הצוות הייתה דומה. "מרגע שהאש מתחילה לרוץ בג'ק פיינס (מין של אורן דליק במיוחד), אין לנו כל דרך להתמודד איתה. אנחנו מרכזים את מאמץ הבלימה ב'עוגנים', לרוב על בסיס כבישים אשר שוליהם נוקו מצמחייה בטווח של 100 מטר. אזורי חיץ אלה מאלצים את האש לעבור מהצמרות, שם הבעירה היא החזקה ביותר, אל פני הקרקע, שם גובה הלהבות נמוך וקצב ההתפשטות איטי במידה שמאפשרת לנו להשתלט על הבעירה". כדי להתמודד עם 'קפיצות', כוחות הכיבוי נעזרים במטוס תצפית שתפקידו לזהות מוקדים חדשים ולהפנות אליהם כוחות כיבוי מהירים. מעשית, כוחות הכיבוי מוותרים מראש על כל נסיון לכבות את השריפה באזורים בהם חומר הבערה רציף, ומתמקדים באזורים חיוניים להגנה כמו בתים וצירי גישה ופינוי, אשר במקרים רבים נבחרו והוכשרו מראש בכדי לסייע למאמצי הכיבוי והפינוי.
למצער, אזורים רבים בכרמל אינם עונים על התנאים הללו. ציר התנועה העיקרי בין צומת דמון לצומת אורן (בו אירע אסון האוטובוס) הוא צר ומתפתל. הצומח משיק אליו כמעט לכל אורכו, ותחת תנאי בערה ומזג אוויר כמו אלו של הימים האחרונים, הוא מסוכן ביותר. גורם נוסף שיכול היה להשפיע על האסון הוא חוסר המודעות ליכולת השריפה לשנות לחלוטין את התנהגותה תחת תנאי מזג אוויר קיצוניים, מבחינת כיוון וקצב התפשטות. ציר האסון יכול להראות בטוח לנסיעה לעיניים לא מנוסות, כאשר נראה כי גובה הלהבות סביבו נמוך, או יש מרחק רב יחסית בינו לבין חזית השריפה. שינוי מיידי בכיוון ומהירות הרוח יכול להעצים באחת את עוצמת השריפה ליד הציר, או להביא את חזית השריפה אל שולי הציר במהירות עצומה. במקרים כאלה, הציר הופך למלכודת מוות, לעיתים תוך שניות.
מעבר למכלול הגורמים שהביאו לכך שהשריפה הנוכחית תהיה קשה במיוחד, חשוב להבין את הסיבה לכך שהיא גרמה לנזק חסר תקדים לרכוש. בהנחה שתחת תנאים קיצוניים, יכולת עצירת האש של כוחות הכיבוי מוגבלת עד כדי לא קיימת, הרי שהפגיעה במבנים אשר נמצאים בצמוד או בתוך שטחי צומח היא כמעט בלתי נמנעת. הבתים בשכונה ההיקפית של בית אורן, מלון יערות הכרמל, והחי בר, נושקים כולם לצומח, או במילים אחרות לדלק טבעי. קראתי שבשלושת המקומות הללו היו ריכוזים משמעותיים של כוחות כיבוי, אשר נאלצו להימלט ברגע האחרון כדי להציל את חייהם. במובן מסוים, הקרב על הצלת המקומות הללו היה אבוד מראש.
אחד המחקרים האמריקאים הידועים ביותר בנושא פגיעות של בתים לשריפות יער פורסם לפני כעשור. ג'ק כהן, חוקר בכיר במעבדות השריפה של שרות היער האמריקאי במיסולה, מונטנה, התבסס על שילוב של ניסויי מעבדה בקנה מידה גדול יחד עם ניתוח של עשרות שריפות יער הרסניות לרכוש במערב ארה"ב, כדי לנסח את תאוריית אזור הצתת הבית (home ignition zone, או HIZ). בשורה התחתונה, הוא קבע כי כדי למנוע כמעט לחלוטין הצתה של בתים משריפות יער בסביבתם, יש לסלק את כל הצומח המעוצה בטווח של 30 מטר מדפנות הבית, ולבנות את גג הבית (ורצוי את כולו...) מחומרים אשר ניצתים לאט או בכלל לא. בסדרה של ניסויים, הוא הוכיח כי 30 מטר מספיקים גם בתנאי שריפת צמרות קיצוניים במיוחד. בעיני רבים, הפתרון הזה אינו אסטתי או לא כלכלי, ולכן יישום השיטה מוגבל בארה"ב (גם בשל הקושי ליצור תקינה מחייבת). לכן, בכל שנה, בתים רבים ממשיכים להישרף. לכן בתים בבית אורן נשרפו (חשוב לשים לב כי הבתים הפנימיים של בית אורן, שהיו מנותקים מהצומח, לא נשרפו). מי שרוצה לגור ביער, צריך להיות מוכן לשלם את המחיר.
לקראת סיום הפגישה שלי במישיגן, מארחי הציגו בפני אוסף תמונות של השריפה הגדולה שהתרחשה שם במאי האחרון. תמונה אחת גרמה לי לפעור את פי בתדהמה. זו היתה תמונה שצולמה ממסוק תצפית, בשעות האחרונות של השריפה. רואים בה בית גדול, אשר מצידו האחד עומד מיכל דלק בגודל של משאית קטנה, ומצידו השני מיכל גז לא פחות גדול. הבית מוקף על ידי מדשאה ברוחב של כשלושים מטרים.
אין שום זכר לכוחות כיבוי בתמונה. מארחי נשבעים שהם לא היו שם.
הבית שלם לחלוטין.
מסביבו, מאופק עד אופק, יש רק קרקע שחורה ועצים מפוחמים.
3 תגובות:
קודם כל אני שמח לדעת סוף סוף במה אתה עוסק ומה אתה חוקר, אני רק מצר על הנסיבות שבהם אני לומד על כך.
פוסט נפלא, למדתי הרבה יותר על שריפות, הגורמים לשריפות ו(חוסר) דרכי ההתמודדות איתן מאשר כל הכתבות המפורסמות כרגע בכל הפורטלים.
השאלה המרכזית הינה: חוקרים עושים עבודה במציאת פתרונות או מציאת הסיבות לתהליכים שקורים אולם, הדרך מהאקדמיה דרך משרדי הממשל ועד ליישום בשטח הוא ארוך, טעון ועדות כאלו ואחרות והרבה פעמים נתקל בחומת תקציב.גם כאשר קורה אסון כמו שמתחולל כעט- אני בספק אם מלבד מילים יפות והקמת וועדות ש"ירגיעו" את הציבור, יעשה משהו מהותי בעניין.
האם זה לא מתסכל?
מתסכל? בארץ בהחלט.
בארה"ב, חלק ניכר מהמחקר בנושא שריפות מתבצע בסוכנויות המחקר והניהול הפדרליות (USFS, USGS), או באקדמיה בשיתוף פעולה קרוב עם גופים אלה. המרחק בין גופי המחקר למקבלי ההחלטות קצר, ושיתוף הפעולה הדוק. גם בתחום הזה, יש לנו עוד הרבה מה ללמוד מהאמריקאים.
תודה רבה על הפוסט המעניין, מאז תחילת השריפה (בכרמל) יצא לי לתהות אם יש אנשים שחוקרים את הנושא בצורה מדעית תוך שימוש במודלים וסימולציות, ותהיתי אם יש תובנות מעניינות מהמחקרים הללו.
הפוסט שלך ענה על הרבה מהשאלות האלה.
יכול להיות *מאוד* מועיל (ציוני?) מצדך לנצל את הרגע הקצר בו מופנת תשומת הלב לנושא הזה בארץ ע"מ ליצור קשר ולתרום מהידע המקצועי שלך לגורמים האחראים כאן בארץ על ריכוז הידע המיקצוע וקביעת תקנות תקנות בנושים אלה כאן בארץ.
למרות שגם לי קשה לראת איך עושים את זה.. ? אולי דרך אמצעי התקשורת, בטח אם תפנה לאחד הערוצים/ עיתונים ישמחו לראין אותך ואולי לקשר לגורמים הרלוונטים.
שוב המון המון תודה על הפוסט
שי
הוסף רשומת תגובה