פעם שמעתי את הביטוי הזה. להפוך את הלימון ללימונדה. מאז, כל פעם שיש סיטואציה שנידונה לכשלון אנחנו חושבים על הביטוי (ומשתדלים ליישם כמובן).
בהקשר של הניתוח של אייל בכלל לא חשבנו על זה. התוצאה הסופית צריכה להיות טובה, וזו הסיבה שהניתוח בוצע מלכתחילה, אבל איזו לימונדה אפשר לעשות מהחלמה מניתוח, כשיש חופשת חורף, ואי אפשר לעשות שום פעילות בחוץ? מסתבר שאפשר.
החל מהבוקר שאחרי הניתוח, היינו צריכים למרוח לאייל משחה בתוך העין, ארבע פעמים ביום במשך שבוע, ועוד פעמיים ביום לשבוע נוסף. היום הראשון, היה קשה מאוד. החלטנו שכל האמצעים כשרים, והבטחנו לאייל שוקולד או עוגיה אחרי כל פעם שמורחים משחה. אי אפשר להגיד שזה ממש עזר. אייל הבין שזה חשוב, ונתן לנו לשים את המשחה, אבל לקח לו לא מעט זמן להירגע אחרי כל פעם. היינו צריכים לחשוב על משהו יצירתי יותר.
בערב אחרי שהוא הלך לישון, הכנתי לוח, עם מסלול התקדמות, כמו במשחקי קופסא. בנחש הזה היו 38 צעדים. צעד לכל פעם שנותר למרוח את המשחה בעין. מדי פעם שיבצתי ציור של מתנה, שכמובן כשמגיעים לשם מקבלים אותה. למעשה מתנות היו רק ביומיים הראשונים, ובסוף המסלול מחכה לו כתר. כל האמצעים כשרים, לא?
בבוקר כשאייל קם והצגתי לו את הדף הוא היה מאושר מאוד (ונועה כמובן רצתה גם, אז מיד הכנו לה אחד בו מתקדמים צעד אחד בבוקר ואחד בערב, עד להגעת סבא וסבתא). בהתחלה המשימה היתה לא קלה, ולוותה בבכי רב, אבל הבכי התקצר מפעם לפעם, במיוחד כשדירבנו אותו להתקדם צעד בדף ולספור כמה פעמים נשארו עד המתנה הבאה. אחרי יומיים נוספים, אי אפשר להגיד שאייל מחכה בשמחה למשחה, אבל כבר אין זכר לבכי לשמחתנו, וגם לא לסימני אי הנוחות.
אז מה כאן הלימונדה? די מזמן אייל "נתקע" בספירה במספר 11 בעברית ו- 12 באנגלית. מכיוון שאנחנו לא מההורים שרוצים שהילד יקרא בגן חובה, וגם אין לי שום בעיה שהמורות ילמדו אותו חשבון בבית ספר, לא ממש לחצנו בעניין. לפני מספר חודשים נועה הצטרפה אליו, ו"נתקעה" איתו באותם מספרים. לאחרונה הם מאוד אוהבים לספור כל דבר, וכך, אחרי כל פעם שהמשחה נמרחה לה, הם אצו רצו לספור כמה צעדים הם כבר התקדמו. היום הגענו ל 24 צעדים. בספירה הם כבר ב- 30.
בהקשר של הניתוח של אייל בכלל לא חשבנו על זה. התוצאה הסופית צריכה להיות טובה, וזו הסיבה שהניתוח בוצע מלכתחילה, אבל איזו לימונדה אפשר לעשות מהחלמה מניתוח, כשיש חופשת חורף, ואי אפשר לעשות שום פעילות בחוץ? מסתבר שאפשר.
החל מהבוקר שאחרי הניתוח, היינו צריכים למרוח לאייל משחה בתוך העין, ארבע פעמים ביום במשך שבוע, ועוד פעמיים ביום לשבוע נוסף. היום הראשון, היה קשה מאוד. החלטנו שכל האמצעים כשרים, והבטחנו לאייל שוקולד או עוגיה אחרי כל פעם שמורחים משחה. אי אפשר להגיד שזה ממש עזר. אייל הבין שזה חשוב, ונתן לנו לשים את המשחה, אבל לקח לו לא מעט זמן להירגע אחרי כל פעם. היינו צריכים לחשוב על משהו יצירתי יותר.
בערב אחרי שהוא הלך לישון, הכנתי לוח, עם מסלול התקדמות, כמו במשחקי קופסא. בנחש הזה היו 38 צעדים. צעד לכל פעם שנותר למרוח את המשחה בעין. מדי פעם שיבצתי ציור של מתנה, שכמובן כשמגיעים לשם מקבלים אותה. למעשה מתנות היו רק ביומיים הראשונים, ובסוף המסלול מחכה לו כתר. כל האמצעים כשרים, לא?
בבוקר כשאייל קם והצגתי לו את הדף הוא היה מאושר מאוד (ונועה כמובן רצתה גם, אז מיד הכנו לה אחד בו מתקדמים צעד אחד בבוקר ואחד בערב, עד להגעת סבא וסבתא). בהתחלה המשימה היתה לא קלה, ולוותה בבכי רב, אבל הבכי התקצר מפעם לפעם, במיוחד כשדירבנו אותו להתקדם צעד בדף ולספור כמה פעמים נשארו עד המתנה הבאה. אחרי יומיים נוספים, אי אפשר להגיד שאייל מחכה בשמחה למשחה, אבל כבר אין זכר לבכי לשמחתנו, וגם לא לסימני אי הנוחות.
אז מה כאן הלימונדה? די מזמן אייל "נתקע" בספירה במספר 11 בעברית ו- 12 באנגלית. מכיוון שאנחנו לא מההורים שרוצים שהילד יקרא בגן חובה, וגם אין לי שום בעיה שהמורות ילמדו אותו חשבון בבית ספר, לא ממש לחצנו בעניין. לפני מספר חודשים נועה הצטרפה אליו, ו"נתקעה" איתו באותם מספרים. לאחרונה הם מאוד אוהבים לספור כל דבר, וכך, אחרי כל פעם שהמשחה נמרחה לה, הם אצו רצו לספור כמה צעדים הם כבר התקדמו. היום הגענו ל 24 צעדים. בספירה הם כבר ב- 30.
תגובה 1:
סחטין על היצירתיות! כבר כותבת לך מייל...
הוסף רשומת תגובה