הלוואי וכל הימים יהיו כמו היום!
בבוקר זכינו לביקור של עידו וג'וד שחזרו אחרי שלושה שבועות בארץ, ונועה כבר נורא התגעגעה (גם אני). אז מכיוון שהיה מזג אויר מדהים (היום היה במדיסון יותר חם מאשר בישראל) בילינו חלק נכבד מהזמן בחוץ. היה קשה לנועה לראות את עידו נוסע ב"אוטו" שלה, אז הפתרון היה לעזור לו:
בצהריים, קצת לפני שהחבר'ה קמו, אבי שלח לי הודעה שאמנון מציע להיפגש לגלידה. בית הסטודנט של האוניברסיטה נמצא ממש על האגם, עם רחבה שבה שולחנות וכסאות ובימי הקיץ מלאה בחבר'ה ששותים בירה. חוץ מזה מוכרים שם את אחת הגלידות הטובות באזור. אמרתי למה לא? תוך 10 דקות אייל התעורר (עשיתי מספיק רעש, נועה היתה ערה עוד לפני). הצעה לנסיעה בטריילר של האופניים, עם קסדה שבסופה נפגוש את יונתן לאכול גלידה גרמה לזה שיהיה לא רק ער, אלא גם ערני ובמצב רוח טוב. נועה רק שמעה את המילה גלידה וישר התיישבה בכסא האוכל שלה. הקסדה שכנעה אותה לקום ולחכות לגלידה עוד קצת. תוך 10 דקות נוספות כבר היינו שלושתנו מחוץ לדלת. 20 דקות אחר כך, נפגשנו עם אבי וגם עם אמנון וענבל (ויונתן ואיתמר) ב- Terrace. חשבנו שמנה אחת תספיק לשניהם. אז חשבנו. די מהר נשלחתי לקנות מנה נוספת. פרסרים הילדים האלו...
בחזית של ה-Terrace יש מדרגות שיורדות לאגם. נועה, שלאחרונה מדברת בצירופי מילים נעמדה על המדרגה ואמרה: "גע-גע מים לקפוץ". די ברור מה הילדה רוצה לא? הפעם הצלחנו למנוע ממנה לקפוץ למים. אני בטוחה שלא ירחק היום שהיא תטבול בהם... ולכל הפולנים, לא לדאוג, לא מדובר במקום שאפשר לטבוע בו,זה מתחיל רדוד מאוד, מקסימום הרגל נרטבת.
מהקסדות הם לא הסכימו להיפרד, ככה שלפחות ידענו שגם אם יתרחקו קצת מאיתנו לא תהיה בעיה לזהות אותם.
בדרך חזרה כבר נראינו כמו משפחה מדיסונאית טיפוסית. אבי התכוון לרוץ הביתה אחרי העבודה (אך בגלל מזג האויר היפה רץ כבר באמצע היום) כך שהיה ללא אופניים. מצד שני, היו לו בגדי ריצה. אז הוא לבש אותם, ורץ פעם נוספת. אני רוכבת על האופניים עם הילדים, ואבי רץ לידנו. עוד יחשבו שאני ספורטיבית. בטח האנשים שעברו לידנו חשבו שזה ממש יפה מצידי לרכב לאט בקצב של אבי. מה שהם לא יודעים שאבי הוא זה שרץ לאט כדי להיות בקצב שלי... (יש נסיבות מקלות, גררתי שני ילדים ששוקלים יחד 25 קילו! ולא רכבתי כל החורף).
זהו? לא! הגענו הביתה, ולפני שהספקנו לפתוח את הדלת, הילדים כבר היו בחצר מאחורי הבית. אייל התקשה להיפרד מהאופניים של יואב שקיבל אתמול (תודה לאסף ודנה!), ככה שבעיקר עמד והסתכל על ילדים אחרים (הוא עוד לא רוכב כי עדין לא חיברנו גלגלי עזר) ונועה שיחקה לה. החצר היתה מלאה בילדים ששיחקו והורים שעומדים ומרוצים ממה שהם רואים. ממש הזכיר לי את הדשא במרכז טבעון, רק שכאן זה ממש מעבר לדלת הסלון. בהמשך ג'וד, יובל ועידו באו לביקר נוסף, והילדים שוב שיחקו יחד. היה ממש נחמד.
רק כשהשמש התחילה לשקוע ונעשה קריר נכנסנו הביתה לארוחת ערב.
כן ירבו ימים כאלו!
בבוקר זכינו לביקור של עידו וג'וד שחזרו אחרי שלושה שבועות בארץ, ונועה כבר נורא התגעגעה (גם אני). אז מכיוון שהיה מזג אויר מדהים (היום היה במדיסון יותר חם מאשר בישראל) בילינו חלק נכבד מהזמן בחוץ. היה קשה לנועה לראות את עידו נוסע ב"אוטו" שלה, אז הפתרון היה לעזור לו:
בצהריים, קצת לפני שהחבר'ה קמו, אבי שלח לי הודעה שאמנון מציע להיפגש לגלידה. בית הסטודנט של האוניברסיטה נמצא ממש על האגם, עם רחבה שבה שולחנות וכסאות ובימי הקיץ מלאה בחבר'ה ששותים בירה. חוץ מזה מוכרים שם את אחת הגלידות הטובות באזור. אמרתי למה לא? תוך 10 דקות אייל התעורר (עשיתי מספיק רעש, נועה היתה ערה עוד לפני). הצעה לנסיעה בטריילר של האופניים, עם קסדה שבסופה נפגוש את יונתן לאכול גלידה גרמה לזה שיהיה לא רק ער, אלא גם ערני ובמצב רוח טוב. נועה רק שמעה את המילה גלידה וישר התיישבה בכסא האוכל שלה. הקסדה שכנעה אותה לקום ולחכות לגלידה עוד קצת. תוך 10 דקות נוספות כבר היינו שלושתנו מחוץ לדלת. 20 דקות אחר כך, נפגשנו עם אבי וגם עם אמנון וענבל (ויונתן ואיתמר) ב- Terrace. חשבנו שמנה אחת תספיק לשניהם. אז חשבנו. די מהר נשלחתי לקנות מנה נוספת. פרסרים הילדים האלו...
בחזית של ה-Terrace יש מדרגות שיורדות לאגם. נועה, שלאחרונה מדברת בצירופי מילים נעמדה על המדרגה ואמרה: "גע-גע מים לקפוץ". די ברור מה הילדה רוצה לא? הפעם הצלחנו למנוע ממנה לקפוץ למים. אני בטוחה שלא ירחק היום שהיא תטבול בהם... ולכל הפולנים, לא לדאוג, לא מדובר במקום שאפשר לטבוע בו,זה מתחיל רדוד מאוד, מקסימום הרגל נרטבת.
מהקסדות הם לא הסכימו להיפרד, ככה שלפחות ידענו שגם אם יתרחקו קצת מאיתנו לא תהיה בעיה לזהות אותם.
בדרך חזרה כבר נראינו כמו משפחה מדיסונאית טיפוסית. אבי התכוון לרוץ הביתה אחרי העבודה (אך בגלל מזג האויר היפה רץ כבר באמצע היום) כך שהיה ללא אופניים. מצד שני, היו לו בגדי ריצה. אז הוא לבש אותם, ורץ פעם נוספת. אני רוכבת על האופניים עם הילדים, ואבי רץ לידנו. עוד יחשבו שאני ספורטיבית. בטח האנשים שעברו לידנו חשבו שזה ממש יפה מצידי לרכב לאט בקצב של אבי. מה שהם לא יודעים שאבי הוא זה שרץ לאט כדי להיות בקצב שלי... (יש נסיבות מקלות, גררתי שני ילדים ששוקלים יחד 25 קילו! ולא רכבתי כל החורף).
זהו? לא! הגענו הביתה, ולפני שהספקנו לפתוח את הדלת, הילדים כבר היו בחצר מאחורי הבית. אייל התקשה להיפרד מהאופניים של יואב שקיבל אתמול (תודה לאסף ודנה!), ככה שבעיקר עמד והסתכל על ילדים אחרים (הוא עוד לא רוכב כי עדין לא חיברנו גלגלי עזר) ונועה שיחקה לה. החצר היתה מלאה בילדים ששיחקו והורים שעומדים ומרוצים ממה שהם רואים. ממש הזכיר לי את הדשא במרכז טבעון, רק שכאן זה ממש מעבר לדלת הסלון. בהמשך ג'וד, יובל ועידו באו לביקר נוסף, והילדים שוב שיחקו יחד. היה ממש נחמד.
רק כשהשמש התחילה לשקוע ונעשה קריר נכנסנו הביתה לארוחת ערב.
כן ירבו ימים כאלו!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה