כבר כשאייל היה ממש קטן, ידענו שיתכן ויצטרך לעבור ניתוח בעיניים כשיגדל (מי שירצה אפרט בפוסט נפרד. אני לא בטוחה שזה מעניין את כולם, אז בחרתי להפריד בין שני הפוסטים). לפני שעברנו למדיסון, שאלנו את הרופא שטיפל בו בארץ, אם למעבר למדיסון צריכה להיות השפעה על האם ומתי לנתח. הוא אמר שספציפית במדיסון ויסקונסין יש רפואת עיניים מצויינת לילדים, ולכן לא צריך לשנות שום תוכנית.
בקיץ האחרון התקבלה החלטה סופית שצריך לבצע את הניתוח, שנקבע ליום חמישי, ה-11 בנובמבר. בסוף השבוע שקדם לזה נועה הראתה סימני מחלה קלים, כולל אדמומיות בעיניים. אני ישר חשבתי "רק שאייל לא יחטוף את זה". אז באמת רוני היתה זו שנדבקה, והיא זו שהעבירה את המחלה לאייל בעיתוי מושלם. ביום רביעי כשהתייצבנו לביקורת של יום לפני הניתוח, העיניים של אייל היו אדומות בצורה כזו שהשיעול בכלל לא הטריד את הרופא, כי הוא אמר שבמילא במצב כזה הוא לא נוגע בעיניים שלו. מתח של שבועיים הפך בשניה לתחושת תסכול. לא היה הרבה מה לעשות. נקבע מועד חדש. יום חמישי, ה- 23 בדצמבר.
וכמו בשידור חוזר, ביום שני שלפני הניתוח, אייל התחיל להראות סימני צינון, ובהמשך להשתעל כמו חולה שעלת. ביום רביעי אבי התייצב איתו לבדיקה אצל הרופא, בה אמרו שנכון לעכשיו לא מבטלים את הניתוח, אבל יתכן ויבטלו בבוקר.
לפני המועד הראשון, לא הספקנו לספר לאייל בכלל על הניתוח. חשבנו שיהיה נכון לדבר איתו רק ביום שלפני, כדי למנוע לחץ ופחדים. בדיעבד, טוב שלא סיפרנו, כי הניתוח התבטל בכל מקרה. לפני המועד השני, חשבנו שאולי זו לא היתה החלטה נבונה לחכות ליום שלפני, וכשבוע לפני הניתוח התחלנו לדבר איתו על זה. סיפקנו לו את כל המידע שהיה לנו, ובדיעבד, זה היה מוצלח מאוד. אייל ידע בדיוק לקראת מה הוא הולך, ולא היו שום סודות ורמזים. הדבר היחיד שהוא ממש חשש ממנו היה הצום. אחד הדברים שיותר חשובים לו זה ארוחת בוקר. לשמחתנו, היינו צריכים להגיע לבית החולים כבר בשעה 7 בבוקר, ככה שהוא קם, התלבש, וישר יצאנו מהבית. עברנו את המכשול הראשון.
הגענו לבית החולים, והמרדים אמר שאין בעיה עם השיעול שלו (כי אם יבטלו על דבר כזה ניתוח, לא ינתחו בכלל ילדים כל החורף...). אני לא אכנס לכל הפרטים, אבל הצוות כולו היה פשוט מדהים. זה בית חולים לילדים, והכל כל כך סימפטי והולך לקראת הילד וההורים. אני חלילה לא מזלזלת במנתחי ילדים בארץ (ובטח לא רוצה סכסוכים משפחתיים :-) ), ולא יצא לי שינתחו ילד שלי בארץ, אבל המערכת כאן כולה כל כך תומכת, שקשה לי להאמין שזה המצב בארץ, ואני מאוד שמחה שהיינו בזמן הנכון במקום הנכון לניתוח.
אייל שיתף פעולה עם כל מה שביקשו ממנו, והתנהג פשוט מדהים. זה רק הדגיש לי כמה ההכנה שלו היתה טובה. הפעם הראשונה שבה הראה התנגדות, היתה כנראה בצדק, בכניסה לחדר הניתוח. הוא לא רצה שיסיעו אותו על המיטה, אז הלך לשם ברגל, ופשוט נעצר לפני הדלתות של חדר הניתוח. הסברתי לו שצריך להיכנס, והזכרתי שילד אמיץ עושה את הדברים שצריך גם אם הוא לא כל כך רוצה. אז הוא ביקש שארים אותו בידיים. הוא ישב על הברכיים שלי כששמו לו את המסיכה עם חומר ההרדמה (בריח מסטיק. נתנו לו לבחור את הריח שיהיה על המסיכה), ורק כשישן לגמרי, הנחתי אותו על המיטה, ובלב כבד יצאתי מהחדר.
ההתאוששות היתה פחות סימפטית. הוא השתולל ובעט, וניסה להוריד כל דבר שנגע בו (המכשיר שמודד חמצן בדם, מד לחץ דם ואינפוזיה כמובן). הוא גם ניסה לגעת בעיניים, מה שהיינו צריכים למנוע בכח. אחרי זמן שלי נראה כמו נצח, שבהתחלה האחות ניסתה להסביר לנו שזה נורמלי ותיכף הוא ירגע, היא קראה מהר לרופא המרדים שפשוט נתן לו עוד חומר הרדמה. אחרי כמה דקות נוספות של שינה, אייל התעורר רגוע לגמרי. הפעם הסברנו לו שאנחנו יודעים שמגרד אבל ממש אסור לגעת בעיניים. הצענו לו קומפרס שיקל עליו. בהתחלה הוא לא רצה, אבל אחרי שניסה קצת והבין שזה מרגיע, הוא ביקש עוד ועוד. ברגע שחזרנו לחדר שלו, הוא ישר רצה לקום מהמיטה ולחזור הביתה, למיטה שלו. תוך שעה בערך שוחררנו הביתה, ואייל ישר נכנס למיטה. רוב הזמן הוא ישן, בין לבין אבי ואני החלפנו לו קומפרסים, כשכל הזמן מישהו לידו. הוא סירב לפתוח עיניים. למחרת בבוקר, לקחתי אותו לביקורת אצל הרופא שניתח אותו (ערב חג המולד, מרפאה ריקה, רק אנחנו ושאר המנותחים מהיום שלפני שבאים לביקורת) ושם לראשונה הוא הסכים לפתוח את העיניים. תוך שתי דקות, הרופא כבר ראה שהניתוח הצליח, אכן הטיית הראש, שאותה רצינו למזער באמצעות הניתוח, כמעט ואינה קיימת. פפפפפפפפ, ניתן לנשום לרווחה.
אז זהו. אנחנו יומיים אחרי. לפנינו עוד לפחות שבועיים פחות סימפטים, בהם נצטרך להתמודד בעיקר עם הצורך לשים לאייל משחה בעיניים ארבע פעמים ביום. מקווים שאפשר להגיד שהסיפור מאחורינו.
שני דברים טובים יצאו מהניתוח הזה.
הראשון- כמובן המטרה של הניתוח. שיפור הטיית הראש.
השני- אייל היה פשוט מדהים. התנהג בצורה כל כך בוגרת ומדהימה. בחלומות הכי ורודים שלי (שלא היו ורודים בכלל בהקשר הזה) לא יכולתי לדמיין התמודדות כזו בוגרת.
בקיץ האחרון התקבלה החלטה סופית שצריך לבצע את הניתוח, שנקבע ליום חמישי, ה-11 בנובמבר. בסוף השבוע שקדם לזה נועה הראתה סימני מחלה קלים, כולל אדמומיות בעיניים. אני ישר חשבתי "רק שאייל לא יחטוף את זה". אז באמת רוני היתה זו שנדבקה, והיא זו שהעבירה את המחלה לאייל בעיתוי מושלם. ביום רביעי כשהתייצבנו לביקורת של יום לפני הניתוח, העיניים של אייל היו אדומות בצורה כזו שהשיעול בכלל לא הטריד את הרופא, כי הוא אמר שבמילא במצב כזה הוא לא נוגע בעיניים שלו. מתח של שבועיים הפך בשניה לתחושת תסכול. לא היה הרבה מה לעשות. נקבע מועד חדש. יום חמישי, ה- 23 בדצמבר.
וכמו בשידור חוזר, ביום שני שלפני הניתוח, אייל התחיל להראות סימני צינון, ובהמשך להשתעל כמו חולה שעלת. ביום רביעי אבי התייצב איתו לבדיקה אצל הרופא, בה אמרו שנכון לעכשיו לא מבטלים את הניתוח, אבל יתכן ויבטלו בבוקר.
לפני המועד הראשון, לא הספקנו לספר לאייל בכלל על הניתוח. חשבנו שיהיה נכון לדבר איתו רק ביום שלפני, כדי למנוע לחץ ופחדים. בדיעבד, טוב שלא סיפרנו, כי הניתוח התבטל בכל מקרה. לפני המועד השני, חשבנו שאולי זו לא היתה החלטה נבונה לחכות ליום שלפני, וכשבוע לפני הניתוח התחלנו לדבר איתו על זה. סיפקנו לו את כל המידע שהיה לנו, ובדיעבד, זה היה מוצלח מאוד. אייל ידע בדיוק לקראת מה הוא הולך, ולא היו שום סודות ורמזים. הדבר היחיד שהוא ממש חשש ממנו היה הצום. אחד הדברים שיותר חשובים לו זה ארוחת בוקר. לשמחתנו, היינו צריכים להגיע לבית החולים כבר בשעה 7 בבוקר, ככה שהוא קם, התלבש, וישר יצאנו מהבית. עברנו את המכשול הראשון.
הגענו לבית החולים, והמרדים אמר שאין בעיה עם השיעול שלו (כי אם יבטלו על דבר כזה ניתוח, לא ינתחו בכלל ילדים כל החורף...). אני לא אכנס לכל הפרטים, אבל הצוות כולו היה פשוט מדהים. זה בית חולים לילדים, והכל כל כך סימפטי והולך לקראת הילד וההורים. אני חלילה לא מזלזלת במנתחי ילדים בארץ (ובטח לא רוצה סכסוכים משפחתיים :-) ), ולא יצא לי שינתחו ילד שלי בארץ, אבל המערכת כאן כולה כל כך תומכת, שקשה לי להאמין שזה המצב בארץ, ואני מאוד שמחה שהיינו בזמן הנכון במקום הנכון לניתוח.
אייל שיתף פעולה עם כל מה שביקשו ממנו, והתנהג פשוט מדהים. זה רק הדגיש לי כמה ההכנה שלו היתה טובה. הפעם הראשונה שבה הראה התנגדות, היתה כנראה בצדק, בכניסה לחדר הניתוח. הוא לא רצה שיסיעו אותו על המיטה, אז הלך לשם ברגל, ופשוט נעצר לפני הדלתות של חדר הניתוח. הסברתי לו שצריך להיכנס, והזכרתי שילד אמיץ עושה את הדברים שצריך גם אם הוא לא כל כך רוצה. אז הוא ביקש שארים אותו בידיים. הוא ישב על הברכיים שלי כששמו לו את המסיכה עם חומר ההרדמה (בריח מסטיק. נתנו לו לבחור את הריח שיהיה על המסיכה), ורק כשישן לגמרי, הנחתי אותו על המיטה, ובלב כבד יצאתי מהחדר.
ההתאוששות היתה פחות סימפטית. הוא השתולל ובעט, וניסה להוריד כל דבר שנגע בו (המכשיר שמודד חמצן בדם, מד לחץ דם ואינפוזיה כמובן). הוא גם ניסה לגעת בעיניים, מה שהיינו צריכים למנוע בכח. אחרי זמן שלי נראה כמו נצח, שבהתחלה האחות ניסתה להסביר לנו שזה נורמלי ותיכף הוא ירגע, היא קראה מהר לרופא המרדים שפשוט נתן לו עוד חומר הרדמה. אחרי כמה דקות נוספות של שינה, אייל התעורר רגוע לגמרי. הפעם הסברנו לו שאנחנו יודעים שמגרד אבל ממש אסור לגעת בעיניים. הצענו לו קומפרס שיקל עליו. בהתחלה הוא לא רצה, אבל אחרי שניסה קצת והבין שזה מרגיע, הוא ביקש עוד ועוד. ברגע שחזרנו לחדר שלו, הוא ישר רצה לקום מהמיטה ולחזור הביתה, למיטה שלו. תוך שעה בערך שוחררנו הביתה, ואייל ישר נכנס למיטה. רוב הזמן הוא ישן, בין לבין אבי ואני החלפנו לו קומפרסים, כשכל הזמן מישהו לידו. הוא סירב לפתוח עיניים. למחרת בבוקר, לקחתי אותו לביקורת אצל הרופא שניתח אותו (ערב חג המולד, מרפאה ריקה, רק אנחנו ושאר המנותחים מהיום שלפני שבאים לביקורת) ושם לראשונה הוא הסכים לפתוח את העיניים. תוך שתי דקות, הרופא כבר ראה שהניתוח הצליח, אכן הטיית הראש, שאותה רצינו למזער באמצעות הניתוח, כמעט ואינה קיימת. פפפפפפפפ, ניתן לנשום לרווחה.
אז זהו. אנחנו יומיים אחרי. לפנינו עוד לפחות שבועיים פחות סימפטים, בהם נצטרך להתמודד בעיקר עם הצורך לשים לאייל משחה בעיניים ארבע פעמים ביום. מקווים שאפשר להגיד שהסיפור מאחורינו.
שני דברים טובים יצאו מהניתוח הזה.
הראשון- כמובן המטרה של הניתוח. שיפור הטיית הראש.
השני- אייל היה פשוט מדהים. התנהג בצורה כל כך בוגרת ומדהימה. בחלומות הכי ורודים שלי (שלא היו ורודים בכלל בהקשר הזה) לא יכולתי לדמיין התמודדות כזו בוגרת.
2 תגובות:
איזה כיף לשמוע שזה כבר מאחוריכם!!!
ושהיתה לכם כזאת מערכת תמיכה מדהימה שם - לפחות פיצוי על זה שהמשפחה רחוקה.
מתי אתם כבר מגיעים??
תודה! מתי מגיעים? את יודעת... נראה... בגדול, סוף הקיץ. בקטן? לא ברור.
הוסף רשומת תגובה