משהו קורה בויסקונסין.
אני חושבת שאחת הסיבות שטוב לנו כאן היא שאנחנו לא מרגישים שייכים, ולכן לא ממש מתרגשים מהפוליטיקה המקומית, לעומת הארץ, בה קורים דברים שאני לא יכולה לסבול. מעולם לא התעניינתי בפוליטיקה המקומית. הפעם בה זה הכי בלט לי היתה כשראש העיר בא ללחוץ ידיים לאייל ונועה בתהלוכת ההלואין, ורק אחר כך חברה אמרה לי מי זה. טוב, קודם היא אמרה את השם שלו, וכשגם זה לא עזר היא גילתה לי שמדובר בראש העיר. אופס.
ממה שקורה כאן בשבוע האחרון באמת שאי אפשר להתעלם. אני בטוחה שאת רובכם הפוליטיקה כאן מעניינת עוד אפילו פחות מאשר אותי, ולכן לא אכנס לפרטים בכלל. מבטיחה.
החל מיום שלישי רבים מבתי הספר במדיסון (ובויסקונסין בכלל) היו סגורים. למה? אז ככה.
בבחירות בנובמבר האחרון, הרפובליקאים ניצחו באופן סוחף, כשהם מנצלים את המצב הכלכלי הקשה כדי להדיח את רוב נבחרי הציבור הדמוקרטים המכהנים. המושל הרפובליקאי החדש, סקוט וולקר, אשר נכנס לתפקיד בנובמבר תוך הבטחות להקטין את הגרעון התקציבי, סימן עוד מתחילת הדרך את עובדי המדינה (ביניהם מורים, עובדים סוציאלים וכו') כגורם העיקרי לבעיות הכלכליות. חודשיים לתוך התפקיד, הוא קידם במהירות הבזק הצעת חוק הכוללת הרעה די משמעותית בתנאים של כל עובדי המדינה. בנוסף, וזה בנוסף משמעותי, הוא יזם הגבלות חמורות באופן חסר תקדים על חופש הפעולה של האיגודים מקצועיים (וזה כבר החלום הרטוב של הרפובליקאים במשך עשרות שנים).
בארה"ב, הזכות של עובדי המדינה לשבות מוגבלת על פי חוק. אז איך בכל זאת לא היו לימודים? אחוז נכבד מהמורות לקחו ימי מחלה, וכך לא נותרה ברירה, אלא לסגור את בתי הספר. וזו רק היתה ההתחלה...
מסתבר שבמשך שנים כשבסקטור הפרטי היו עוד ועוד עליות שכר, בסקטור הציבורי לא היו, והסיבה שהעובדים "קיבלו" את הגזירה, היתה שהודות לאיגודים המקצועיים, התנאים שלהם היו כל כך טובים, שהעניין השתלם להם. עם הגזירות החדשות, העובדים יפגעו עד כדי כך, שלחלקם לא ישתלם לעבוד בכלל. בעיר כמו מדיסון, בה האוניברסיטה היא המעסיק הגדול ביותר, אני חושבת שאין כמעט משפחה שלא תיפגע מהגזירות החדשות. מי יותר ומי פחות.
לפחות ביום הראשון של ה"שביתה" (כי רשמית זו לא שביתה), המורים שלקחו ימי מחלה פעלו באומץ יוצא דופן יחסית לאמריקאי הממוצע. חברה שהלכה לקפיטול, לתמוך במורים של הילדים שלה, סיפרה שהיה מאוד מרשים. לא כל כך הבנתי על מה היא דיברה.
למחרת, כששוב הלימודים הושבתו, הבנו שמשהו גדול קורה כאן. ב-10 בבוקר היתה אמורה להתקיים הצבעה לאישור החוק בסנאט, ולכן קראו לרבים להגיע לקפיטול. אבי הלך מתוך סקרנות. בצהריים הוא חזר הביתה, ואמר שכדאי גם לי לנסוע לשם. שום מילה לא תתאר את מה שהיה שם. בניין הקפיטול מלא עד אפס מקום, ובחוץ, מסביב לבניין צעדות כמו ההפגנות בסרטים, בסדר גודל שעוד לא ראיתי. בערב למדנו בחדשות שהיו שם בין 30 ל-40 אלף איש. מה שבמיוחד הרשים אותי, היו ההורים שהביאו את הילדים לתמוך במורים שלהם. כמות השלטים בכתב יד ילדותי, שמודה למורים ומבקש לא לפגוע בהם היתה פשוט מרשימה.
ומה לגבי ההצבעה בסנאט? מכיוון שבסנאט יושבים 19 רפובליקאים ו-14 דמוקרטים לא היה שום סיכוי למנוע את העברת החוק. אולי בעצם... מסתבר שכדי לקיים ישיבה בסנאט צריך שיהיו לפחות 20 נוכחים. מה עשו הדמוקרטים? קמו והלכו. פשוט כך. הגיעה שעת ההצבעה, ואין אף דמוקרטי באולם. שלחו את אנשי המשמר להביא אותם, ויוק. אינם. כל 14 הדמוקרטים פשוט יצאו מהמדינה. רובם נסעו לאילינוי השכנה. כל עוד הם בויסקונסין, מותר לאלץ אותם להשתתף בישיבה. ברגע שהם במדינה אחרת, לא ניתן לעשות כלום. אני בספק אם היה לכך תקדים אי פעם. בינתיים עברו עוד כמה ימים. הדמוקרטים לא מתכוונים לחזור. המושל לא מתכוון לוותר.
המאבק הפעם בהחלט חריג וכנראה שכל הכלים כשרים. המורים לקחו ימי מחלה וכך שבתו למעשה. הדמוקרטים יצאו מהמדינה ובכך עיכבו את העברת החוק. ראש העיר של מדיסון מקיים כל השבוע ישיבות כל היום ולתוך הלילה, וחותם על כמה שיותר הסכמי עבודה. ברגע שהסכם חתום, הוא תקף לפרק זמן (לפי ההסכם) ולכן החוק לא ישפיע עליו, לפחות לא בשלב ראשון. עכשיו הרפובליקאים יצאו בקריאה למצות את הדין עם כל מורה שלא יביא אישור מחלה, אז רופאים הגיעו לקפיטול ומחלקים אישורי מחלה לכל מורה דורש.
תסריט כזה מוצלח אני לא חושבת שמישהו היה יכול להעלות על דעתו. מעניין אילו הפתעות חדשות יהיו בימים הקרובים.
אני מצרפת כמה תמונות מבניין הקפיטול ביום רביעי ואם בא לכם לראות קליפ שיש בו עוד תמונות... ועוד סרטון.
אני חושבת שאחת הסיבות שטוב לנו כאן היא שאנחנו לא מרגישים שייכים, ולכן לא ממש מתרגשים מהפוליטיקה המקומית, לעומת הארץ, בה קורים דברים שאני לא יכולה לסבול. מעולם לא התעניינתי בפוליטיקה המקומית. הפעם בה זה הכי בלט לי היתה כשראש העיר בא ללחוץ ידיים לאייל ונועה בתהלוכת ההלואין, ורק אחר כך חברה אמרה לי מי זה. טוב, קודם היא אמרה את השם שלו, וכשגם זה לא עזר היא גילתה לי שמדובר בראש העיר. אופס.
ממה שקורה כאן בשבוע האחרון באמת שאי אפשר להתעלם. אני בטוחה שאת רובכם הפוליטיקה כאן מעניינת עוד אפילו פחות מאשר אותי, ולכן לא אכנס לפרטים בכלל. מבטיחה.
החל מיום שלישי רבים מבתי הספר במדיסון (ובויסקונסין בכלל) היו סגורים. למה? אז ככה.
בבחירות בנובמבר האחרון, הרפובליקאים ניצחו באופן סוחף, כשהם מנצלים את המצב הכלכלי הקשה כדי להדיח את רוב נבחרי הציבור הדמוקרטים המכהנים. המושל הרפובליקאי החדש, סקוט וולקר, אשר נכנס לתפקיד בנובמבר תוך הבטחות להקטין את הגרעון התקציבי, סימן עוד מתחילת הדרך את עובדי המדינה (ביניהם מורים, עובדים סוציאלים וכו') כגורם העיקרי לבעיות הכלכליות. חודשיים לתוך התפקיד, הוא קידם במהירות הבזק הצעת חוק הכוללת הרעה די משמעותית בתנאים של כל עובדי המדינה. בנוסף, וזה בנוסף משמעותי, הוא יזם הגבלות חמורות באופן חסר תקדים על חופש הפעולה של האיגודים מקצועיים (וזה כבר החלום הרטוב של הרפובליקאים במשך עשרות שנים).
בארה"ב, הזכות של עובדי המדינה לשבות מוגבלת על פי חוק. אז איך בכל זאת לא היו לימודים? אחוז נכבד מהמורות לקחו ימי מחלה, וכך לא נותרה ברירה, אלא לסגור את בתי הספר. וזו רק היתה ההתחלה...
מסתבר שבמשך שנים כשבסקטור הפרטי היו עוד ועוד עליות שכר, בסקטור הציבורי לא היו, והסיבה שהעובדים "קיבלו" את הגזירה, היתה שהודות לאיגודים המקצועיים, התנאים שלהם היו כל כך טובים, שהעניין השתלם להם. עם הגזירות החדשות, העובדים יפגעו עד כדי כך, שלחלקם לא ישתלם לעבוד בכלל. בעיר כמו מדיסון, בה האוניברסיטה היא המעסיק הגדול ביותר, אני חושבת שאין כמעט משפחה שלא תיפגע מהגזירות החדשות. מי יותר ומי פחות.
לפחות ביום הראשון של ה"שביתה" (כי רשמית זו לא שביתה), המורים שלקחו ימי מחלה פעלו באומץ יוצא דופן יחסית לאמריקאי הממוצע. חברה שהלכה לקפיטול, לתמוך במורים של הילדים שלה, סיפרה שהיה מאוד מרשים. לא כל כך הבנתי על מה היא דיברה.
למחרת, כששוב הלימודים הושבתו, הבנו שמשהו גדול קורה כאן. ב-10 בבוקר היתה אמורה להתקיים הצבעה לאישור החוק בסנאט, ולכן קראו לרבים להגיע לקפיטול. אבי הלך מתוך סקרנות. בצהריים הוא חזר הביתה, ואמר שכדאי גם לי לנסוע לשם. שום מילה לא תתאר את מה שהיה שם. בניין הקפיטול מלא עד אפס מקום, ובחוץ, מסביב לבניין צעדות כמו ההפגנות בסרטים, בסדר גודל שעוד לא ראיתי. בערב למדנו בחדשות שהיו שם בין 30 ל-40 אלף איש. מה שבמיוחד הרשים אותי, היו ההורים שהביאו את הילדים לתמוך במורים שלהם. כמות השלטים בכתב יד ילדותי, שמודה למורים ומבקש לא לפגוע בהם היתה פשוט מרשימה.
ומה לגבי ההצבעה בסנאט? מכיוון שבסנאט יושבים 19 רפובליקאים ו-14 דמוקרטים לא היה שום סיכוי למנוע את העברת החוק. אולי בעצם... מסתבר שכדי לקיים ישיבה בסנאט צריך שיהיו לפחות 20 נוכחים. מה עשו הדמוקרטים? קמו והלכו. פשוט כך. הגיעה שעת ההצבעה, ואין אף דמוקרטי באולם. שלחו את אנשי המשמר להביא אותם, ויוק. אינם. כל 14 הדמוקרטים פשוט יצאו מהמדינה. רובם נסעו לאילינוי השכנה. כל עוד הם בויסקונסין, מותר לאלץ אותם להשתתף בישיבה. ברגע שהם במדינה אחרת, לא ניתן לעשות כלום. אני בספק אם היה לכך תקדים אי פעם. בינתיים עברו עוד כמה ימים. הדמוקרטים לא מתכוונים לחזור. המושל לא מתכוון לוותר.
המאבק הפעם בהחלט חריג וכנראה שכל הכלים כשרים. המורים לקחו ימי מחלה וכך שבתו למעשה. הדמוקרטים יצאו מהמדינה ובכך עיכבו את העברת החוק. ראש העיר של מדיסון מקיים כל השבוע ישיבות כל היום ולתוך הלילה, וחותם על כמה שיותר הסכמי עבודה. ברגע שהסכם חתום, הוא תקף לפרק זמן (לפי ההסכם) ולכן החוק לא ישפיע עליו, לפחות לא בשלב ראשון. עכשיו הרפובליקאים יצאו בקריאה למצות את הדין עם כל מורה שלא יביא אישור מחלה, אז רופאים הגיעו לקפיטול ומחלקים אישורי מחלה לכל מורה דורש.
תסריט כזה מוצלח אני לא חושבת שמישהו היה יכול להעלות על דעתו. מעניין אילו הפתעות חדשות יהיו בימים הקרובים.
אני מצרפת כמה תמונות מבניין הקפיטול ביום רביעי ואם בא לכם לראות קליפ שיש בו עוד תמונות... ועוד סרטון.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה