יום שבת, 26 בפברואר, 5:45 בבוקר
אוסף של שעונים, טלפונים, ורדיו מתחילים לצווח בחוסר תאום. אני פותח עיניים ומתיישב בשק השינה על הרצפה. קור אימים. הבקתה מתעוררת לחיים, ומתמלאת בקולות של פיפי, צחצוח שיניים, רוכסנים של שקי שינה ותיקים, טפטוף קפה מהמכונה וכלים במטבח. אנחנו שנים-עשר אנשים בבקתה על חוף אגם קפוא, עשרים דקות מזרחית לעיירה הייווארד, שהיא נקודת הסיום של חמישים וארבעת הקילומטר של רכבת ההרים הקפואה שהיא הבירקיביינר האמריקאי, מרוץ הקרוס-קאנטרי סקי הגדול והמפורסם ביותר בארצות הברית. כל אחד מאיתנו דוחס לפה את ארוחת הבוקר המתאימה לו, הכוללת (תלוי את מי שואלים) בננות, שקדים, אגוזים, בראוניז, חטיפי אנרגיה מסוגים שונים, קפה, גייטורייד, מיץ תפוזים, מים עם סוכר וזרעי צ'יה, לחמניות, טוסטים ועוד כהנה וכהנה. שעה לאחר מכן, אנחנו נדחסים בשלושה מיניואנים יחד עם עשרות מגלשיים ומוטות קרוס קאנטרי סקי, ושקי פלסטיק ענקיים עליהם רשומים שם המשתתף ומספר החזה שלו, המכילים אוסף של בגדים חמים שיחכו לכל אחד בסיום המרוץ. בהשוואה לרוב המכריע של עשרת אלפים המשתתפים האחרים הממהרים כמונו לאזור הזינוק יש לנו מזל. בכל רכב יש לנו אישור תקשורת, המאפשר לנו להגיע עם הרכב עד 50 מטר מקו הזינוק. זכינו בכבוד (ובבקתה המפוארת) כי ביל, המארח שלנו (ואבא של חברי ואן) שזה לו הבירקי ה-21, הוא מנהל מפעל בחברת השוקו סוויס-מיס, שהיא אחד הספונסורים הראשיים של התחרות. בדרך ברדיו, קריינית החדשות מדווחת שהטמפרטורה בקו הזינוק היא מינוס 9 פהרנהייט, או מינוס 23 צלזיוס. קר מדי, ואני מודאג.
8:00 בבוקר, שטח ההתארגנות לזינוק.
אלפי אנשים עם בגדי סקי בכל הצבעים נוהרים לעבר אזור הזינוק. יש עשרות מתקני שירותים ניידים, ולפני כל אחד יש תור. בדיוק מימין לאזור הזינוק יש מסלול חימום, בו אנשים בודקים את הציוד שלהם בכמה סיבובים מהירים. אני מתחבר לסקיס ויצא לסיבוב. אורך המסלול כמאתיים מטר, ולוקח לי פחות מדקה לסיים אותו. כשאני עוצר, אין לי תחושה באצבעות הידיים. אני מנתק את הסקיס ורץ כמו מטורף למיניואן, העומד מונע. כשאני נכנס אני מוריד את הכפפות ופחות או יותר דוחף את הידיים לפתחי החימום. אני עושה כל מה שאני יכול כדי להחזיר את התחושה לאצבעות כמה שיותר מהר: מטלטל, משפשף, נושף עליהן ומצמיד אליהן שקיות חימום. הדאגה שלי מהדרך, כששמעתי את דיווח מזג האוויר, מתגשמת בצורה המפחידה ביותר.
חודש לפני, יצאתי לאימון בוקר לפני העבודה, בטמפרטורות סבירות יחסית של מינוס 10-15 צלזיוס. נסעתי אז למסלול של ארבעה קילומטר, שנמצא רבע שעה נסיעה מהבית. בדרך כלל כשמתחילים לגלוש אצבעות הידיים קרות, אבל תוך כמה דקות הן מתחממות והכל מסתדר. בפעם ההיא הן סירבו להתחמם, ואחרי חמש דקות איבדתי תחושה. אחרי עשר דקות האצבעות התחילו לשרוף. דהרתי לאוטו הכי מהר שיכולתי אבל זה לקח עשר דקות נוספות. כשהנעתי אותו והורדתי את הכפפות, הפרק האחרון של כל אחת מהאצבעות היה אדום לגמרי, וכאב ברמה כזו שהפריעה לי להחזיק את ההגה. רק אחרי כמה שעות הכאב נרגע בהדרגה, ולמחרת כבר הייתי בסדר. בדיעבד, הייתי רחוק רק כמה דקות מכוויות קור של ממש.
רק לא שוב, אני חושב. מכל הסיבות לא לסיים את הבירקי, זו המטופשת מכולם. כוויות קור מהחימום שלפני הזינוק? הדאגה הכי גדולה שלי מאותו רגע לא הייתה המסלול, העייפות, הירידות המהירות או העליות המתישות. רק לא לקבל כווית קור שיאלצו אותי לפרוש. את עשר הדקות שנותרו לי עד הזינוק, בהן הייתי חייב כבר לעמוד בין קירות הדגלים במסדרון הזינוק יחד עם חברי למקצה (סגנון קלאסי, מקצה שביעי מתוך שמונה, השמור למשתתפים חדשים) ביליתי בנפנוף נמרץ של הידיים וכיווץ\שחרור של האצבעות כדי להכריח את הדם לזרום, את האצבעות להתחמם, ואת הכפפות הארורות לעשות את העבודה שלהן ולשמור על הידיים חמות. קיר הדגלים מתרומם ואנחנו רצים\גולשים לקו האחרון לפני קו הזינוק. אני מתבונן סביב לחפש את קלי, חברתי לעבודה, אבל לא מצליח לזהות אותה בין מאות הפרצופים מתחת לכובעי הסקי. קיר הדגלים עולה שוב, והמזניק מכריז על שתי דקות לזינוק. דקה לזינוק.
9:10 בבוקר. זינוק.
קול נפץ וצילצול פעמונים (מכשיר העידוד הרשמי של הבירקי). קיר הדגלים עולה ואני כבר בתוך המסילה, מתקדם בקצב הולך וגובר בתוך נהר של מתחרים. בהדרגה, מספר המסילות קטן, ואנחנו מתכנסים לשש מסילות שנמצאות בצד השמאלי של המסלול. עוד כמה מאות מטרים, ומספר המסילות יורד לשלוש. בהתאמה, הקצב יורד ואני נמצא בתוך מה שדיווחי התנועה קוראים "איטית אך זורמת" - שלושה נחשים של מתחרים עם מעט אפשרויות עקיפה (עקיפה מחייבת מעבר למסילה פנויה או יציאה אל מחוץ למסילה, שם קצב הגלישה איטי והמאמץ גדול בהרבה). מאחר והמטרה שלי היא אחת - לסיים את חמישים וארבעת הקילומטרים בחתיכה אחת, אני נמנע מלבזבז אנרגיה בעקיפות אלא אם כן מי שלפני מאוד איטי. המסלול יוצא מהמישור הפתוח ונכנס לתוואי השטח שייארך לנו לחברה עד הקילומטר ה-51.5: גבעות מיוערות. הבירקי האמריקאי, בניגוד לזה המקורי בנורווגיה, מפורסם בגליות שלו. אין בו כמעט מישורים, אלא רק אוסף בלתי נגמר וידוע לשמצה של עליות וירידות שמוציאות את הנשמה של המשתתפים בו כבר כמעט ארבעים שנה. הטיפוס המצטבר לאורך מסלול הבירקי הקלאסי הוא יותר מ-1800 מטר, כמעט כמו החרמון, או ארבע פעמים הכרמל מעמק יזרעאל. בחלקים היותר מישוריים, אני משתמש בטכניקה הידועה בשם "double polling" , בה שני הסקיס מקבילים, ופלג הגוף העליון עושה את כל העבודה. בשאר הזמן, ובמיוחד כשאני עייף, אני עושה "diagonal striding" שהיא השיטה המקבילה להליכה\ריצה, איטית יותר מדאבל פולינג, אבל דורשת יחסית הרבה פחות מאמץ. אחרי רבע שעה של סקי, קצת חדשות טובות. יש לי תחושה מלאה בכל האצבעות והידיים חמות (ומזיעות). פחות דאגה אחת. עכשיו רק נשאר לא לשבור שום דבר בירידות.
צפוף על המסילות (אלה, דרך אגב, הם גולשי עילית)
3 קילומטר והלאה, לא לשבור שום דבר בירידות
הנפילה הראשונה שלי דווקא קרתה בעליה, מיד לאחר ירידה תלולה כמובן. יחסית למשתתף שהיה לפני במסילה שלי, ניצלתי טוב את התנופה שיצרתי בירידה כדי לטפס במהירות. מי שהיה לפני, למרבה הצער, לא רק שלא עשה את זה, אלא גם נפל לקראת סוף העליה. כמובן שנתקעתי בו, למרות נסיון הבלימה המאוחר שלי. לפחות המהירות של שנינו הייתה איטית, אז לחצנו ידיים וקמנו. מי שהייתה אחרי במסילה היתה מיומנת בהרבה, ותוך צווחת "משמאלך!" היא יצאה מהמסילה ועקפה אותנו בלי פגע. עשר דקות אחר כך, כבר נפלתי בלי עזרה מידידים בירידה יותר טכנית בה המסילה כבר לא הייתה קיימת תודות לשלושת אלפי המתחרים שטחנו אותה לפני. במקרה הזה לפחות כבר לא היה צפוף על המסלול, אז אחרי שנפלתי גילגלתי את עצמי מחוץ למסלול כדי לא לסכן אחרים. "תודה!" צעק אלי מתחרה מזוקן שעבר שם רגע אחרי בטיסה.
המזל שלי, אפעס, נגמר סביב הקילומטר העשירי, בסוף ירידה תלולה במיוחד, שנגמרה בסיבוב ימינה, וכמובן בעלייה נוספת. הגולש שהיה לפני במסילה הימנית נבהל כנראה מהסיבוב והוציא מגלש אחד מהמסילה כדי להאט. הוא איבד שליטה, ואחרי כמה שניות של טלטולים הוא השתטח על המסלול. הגולש במסלול האמצעי ניסה לבלום מאוחר מדי, נכשל, נתקע בסקיס של הראשון, ונפל גם הוא. באותו הזמן, אני כבר הייתי במהירות של כ-40 קמ"ש באמצע הירידה. התחלתי לבלום וניסיתי לעשות מעשה מקצוען ולעקוף אותם מחוץ למסילה. אני לא מקצוען. נתקעתי בסקי של הראשון וכמו שאומרים, נפלתי אפיים ארצה, או במקרה הזה נחתתי חזק עם בית החזה על השלג הדחוס. קמתי לאט. זה כאב. ידעתי ישר שזו לא הייתה נפילה טובה. נשארו לי כ-44 קילומטר עד הסיום.
נאנחתי.
וחזרתי לגלוש.
"כואב זה טוב" אמרו המפקדים שלי בצבא. יש הרגלים שלא יוצאים מהמערכת גם 15 שנה אחר כך.
מאותו הרגע, הדאבל פולינג כאב ביותר. למרבה המזל נראה שהסטריידינג לא ממש הושפע מהמכה.
כל שישה קילומטר - אוכל!
טוב, לא 'אוכל!' אלא שתיה, בננות ופלחי תפוזים. תחנות העזרה (aid stations) הן המקום בו אפשר לעצור לכמה רגעים כדי להתאושש, לשתות מים או משקה אנרגיה (מהול מדי) מחוממים. זה טעים בערך כמו שזה נשמע, אבל לחימום יש מטרה כפולה: לשמור על השתייה שלא תקפא, ולחמם את הגוף הקפוא של המשתתפים. בתחרויות ריצה אני נמנע מלהתעכב בתחנות האלה ליותר מכמה שניות. כאן אני לא ממהר לשום מקום, ושותה שתיים - שלוש כוסות, משולבות עם כמה חתיכות בננה, ועם ג'ל אנרגיה מהכיס. אחרי כל תחנת עזרה אני מרגיש כמו חדש, אבל עם הצטברות הקילומטרים השפעתן פגה יותר ויותר מהר, ואני מוצא את עצמי מחכה לתחנה הבאה עשר דקות אחרי שיצאתי מהקודמת. באחד המקרים, אי שם בין הקילומטר השלושים לשלושים וחמישה, במהלך עלייה ארוכה במיוחד, אני נכנע לעייפות, עוצר בצד המסלול ושולף ג'ל בטעם שוקולד מכיס החגורה. אני פחות או יותר לועס אותו כי הוא חצי קפוא, ואז אני שולף את בקבוק הגייטורייד כדי לשטוף את הג'ל במורד הגרון. לא יוצאת ממנו אפילו טיפה. הגייטורייד קפוא לחלוטין, ואני מגלה שאני סוחב איתי בלוק קרח של שלושת-רבעי קילו כבר שלוש שעות. עכשיו אני גם מבין למה ראיתי כל כך הרבה בקבוקי שתיה זרוקים לצד המסלול. כנראה שעוד מתחרים גילו שהם סוחבים משקל עודף, והחליטו להקל על עצמם. אני אקולוג (לא רוצה ללכלך) וקמצן (הבקבוק עלה עשרה דולר), אז אני מחזיר את היציקה לכיס החגורה, ובגרון ניחר ודביק בטעם שוקולדי סינטטי אני חוזר למסלול, כשאני ממש משווע לכוס מים בטמפרטורת שתן שמחכה לי עוד שלושה קילומטר, בתחנת העזרה הבאה. כשאני מגיע אני שוטף את העיסה, מוסיף עוד ארבע-חמש חתיכות בננה קרה לקינוח, וממשיך הלאה.
היכנשהוא בין 30-34 קילומטר. על סף שבירה.
כבר בחצי הדרך הרגשתי שאני ממש עייף, במיוחד אחרי שתחושת ההתעלות של "היי, עברתי את החצי", התחלפה ב-"כן, אבל חצי מ-54 זה עדיין 27 קילומטר, וזה בטח ייקח עוד שעתיים שלוש, קור אימים, אני עייף, שרירי המפשעה מציקים, והצלעות ממש כואבות...". קילומטר אחרי אמצע הדרך, מסלול הסגנון הקלאסי מתאחד עם זה של הסגנון החופשי (Skate) , ומספר המסילות יורד לשתיים מכאן ועד לסוף. החסרון העיקרי בגלישה במקביל לגולשי סקייט הוא פסיכולוגי: סקייט סקי הרבה יותר מהיר, ומעתה והלאה אני מתרגל לחוויה שכל מי שמצא מימיני, על מסלול הסקייט, עוקף אותי במהירות. החלק הזה של המסלול אמור להיות פחות גבעי. אם זה המצב, אני לא מרגיש את זה, כי רכבת ההרים נמשכת בדיוק כמו קודם. בנוסף, שלג דוקרני מתחיל לרדת והרוח מתחזקת. אני מרגיש שהקצב שלי הולך ודועך, וההנאה שלי פגומה משהו. כדי לא להתבוסס בסבל, אני מציב לעצמי מטרה: קו ה-34 קילומטר, או עוד 20 קילומטר לסיום. למה דווקא 20? אין סיבה מיוחדת, מלבד הנטייה הטבעית של בני האדם להאחז במספרים עגולים. מאותו הרגע, מתחיל להתנגן לי בראש בלופ אינסופי הפזמון של שיר ששמעתי באינטרנט שבוע קודם:
34 - 48.5 קילומטר. שגרה.
מהרגע שעברתי את קו ה-34 קילומטר, העניינים נהיו פחות או יותר מסודרים. זרם התודעה שלי מכאן והלאה נראה\נשמע פחות או יותר כך: עוד 20 - עוד 19 - תחנת עזרה! בננות! משקה שתן! - עוד 18 - גו, דונט סטופ, גו דונט סטופ! גוווו - עוד 17 - אני לא מרגיש את זרת שמאל - עוד 16 - עוד 15 - עוד 14 - עוד 13 - גוווו, דונט סטופ! - עוד 12 - תחנת עזרה! ג'ל שוקולד קפוא! בננות! משקה שתן! - עוד 11 - עוד 10 - דונט סטופ! גו! - עוד 9 - עוד 8 - עוד 7 - עוד 6 - הנה חציית הכביש האחרונה לפני האגם! אגם זה מישור! אין יותר עליות! ויש פה גם בננות! ואפילו משקה שתן! טעים! עוד 5.5! היי, מה פתאום יש פה עלייה? ועוד חתיכת עליה אכזרית! אבל חשבתי שיורדים מכאן לאגם! נבלות כולם, מי מתכנן מסלול בגבעות, מה, חסרים מישורים בויסקונסין?! - עוד 4 - אה, סוף סוף ירידה, ומה זה שם, רואים את הייוארד בתוך הערפל? הייוארד זה קו הסיום! - קדימהההה, גו! דונט סטופ, גווווו! - איזה ירידה מטורפת, אני מתכווץ, טס במורד המסילה ולא איכפת לי מכלום - עוד 3 - אני באגם הייוארד! עוד 2.5 קילומטר לקו הסיום.
51.5 קילומטר. אגם הייווארד. סוף סוף מישור.
מיד עם הכניסה לאגם יש חבורה עליזה של מקומיים שהקימו תחנת עזרה עצמאית. בתפריט: שוטים של ייגרמייסטר. "לא תודה" אני צועק כשאני חולף בשעטה איטית לידם, "אני שותה רק שוטים של שתן". אחרי יותר מחמישים קילומטר של רכבת שדים, סקי במישור מושלם מרגיש כמעט לא טבעי. אני מתקדם בדיוק במהירות שאני דוחף את עצמי - לא מאיץ בירידה ולא מואט בעלייה. הפזמון הארור עדין מתרוצץ בין קירות הגולגולת הקפואה שלי, ואני דוחף את עצמי עד לקצה גבול היכולת. ממש לפני, פה קרוב, אני יכול לראות את המסלול עולה מהאגם ונכנס לשטח הבנוי בין הסופרמרקט לבנק. עוד 200 מטר. עוד 100. עוד 50, 30, 10, ...
53.3 קילומטר. הייווארד.
אני יוצא מהמישור הקפוא ונכנס לעיירה. המסלול פונה מיד שמאלה, ואיך שאני עובר את הפניה שתי דמויות שעומדות מאחורי הסרט שתוחם את המסלול מתחילות לשאוג אלי "גווו אבי! גוד ג'וב! יו דיד איט!". ואן ואמא שלו. הנבלה גולש סקייט, ובטח סיים כבר לפני שלוש שעות. "איזה חיים!" אני צועק בחזרה. המסלול פונה בחדות ימינה והנה זה בא. מיין סטריט, הייוארד, מאות אנשים צועקים משני הצדדים, ובקצה, הו אלוהים, קו הסיום. עכשיו רק לא לעשות בושות. אני סוחט את הלימון עד הסוף, ומאיץ הכי מהר שאני יכול. לעזאזל, אני אפילו דוחף כמה עשרות מטרים של דאבל פולינג, כמו המקצוענים, מנסה לזרוק חיוך מותש לצלם, מביט שמאלה בפנים של הקהל שבטח עומד כבר שעות בקור הזה כדי לעודד גרוטאות כמוני, וזהו, זה נגמר.
אני עוצר מטר אחרי קו הסיום ומביט סביבי לאט, בלי יכולת לחשוב. מה עושים עכשיו? אחד המארגנים ניגש אלי ותופח על שכמי. "בירקי ראשון?". אני בולע רוק ורק מהנהן בתגובה. "גש למעבר מימין ותקבל מדליה". אני גולש לאט לאט למעבר בין השולחנות, שם אישה מבוגרת מברכת אותי ומניחה מעל ראשי סרט עם מדליית ברזל. אני ממשיך עוד כמה מטרים, ונערה צעירה ניגשת אלי ומסמנת לי לעצור. היא כורעת על השלג לרגלי, מנתקת את שבב הזמן האלקטרוני שהיה כרוך מעל המגף שלי, ואז מנתקת בעדינות את החיבור של המגפיים לביינדינג של הסקיס. "תודה", אני לוחש, אבל היא כבר לא שם, אז אני מתכופף בלאות, מרים את הסקיס ואת המוטות, והולך למדרכה. אני מתבונן סביב. אלפי אנשים, כולם שמחים, ואני לא מכיר אף אחד. אני מרגיש מרוקן, והייתי נותן הכל בשביל חיבוק. אני נאנח, מוחה את הדמעות, ומשעין את הסקיס על הגדר, ליד אלפי זוגות אחרים, והולך לאוהל המזון. אין כמו מרק עוף עם איטריות בסוף יום חורף קר.
כמה דברים נוספים
"יש שלוש אפשרויות" אומר לי ד"ר סמית' אחרי שהוא גומר למשש לי את הצלעות ביום שני בבוקר. "או ששברת את הצלעות, או שיש בהן חבלה, או שהשריר בין הצלעות נפגע. בכל מקרה, אני לא אשלח אותך לצילום כי בלי קשר לתוצאה שלו אין מה לעשות עם הפציעות האלה. זה יעבור. קח משככי כאבים".
יש לי יופי של כווית קור בזרת שמאל, עם שלפוחית מפוארת. גם זה יעבור. לפי הדיווח הרשמי, כ-250 מתחרים חטפו כוויות קור בפנים, באזניים ובידיים. לפחות אצלי זה לא שחור כמו אצל האחרים.
אה, למקרה שתהיתם, 5:12:28... (ליורגן אול, המנצח של השנה, זה לקח 2:28:47)
הנה סרטון קצר (לא שלי) שמראה חלק מהדברים שתארתי:
בונוס: אין כמו להיות בעל זקן בבירקי.
ולסיכום, אין כמו לחזור הביתה...
אוסף של שעונים, טלפונים, ורדיו מתחילים לצווח בחוסר תאום. אני פותח עיניים ומתיישב בשק השינה על הרצפה. קור אימים. הבקתה מתעוררת לחיים, ומתמלאת בקולות של פיפי, צחצוח שיניים, רוכסנים של שקי שינה ותיקים, טפטוף קפה מהמכונה וכלים במטבח. אנחנו שנים-עשר אנשים בבקתה על חוף אגם קפוא, עשרים דקות מזרחית לעיירה הייווארד, שהיא נקודת הסיום של חמישים וארבעת הקילומטר של רכבת ההרים הקפואה שהיא הבירקיביינר האמריקאי, מרוץ הקרוס-קאנטרי סקי הגדול והמפורסם ביותר בארצות הברית. כל אחד מאיתנו דוחס לפה את ארוחת הבוקר המתאימה לו, הכוללת (תלוי את מי שואלים) בננות, שקדים, אגוזים, בראוניז, חטיפי אנרגיה מסוגים שונים, קפה, גייטורייד, מיץ תפוזים, מים עם סוכר וזרעי צ'יה, לחמניות, טוסטים ועוד כהנה וכהנה. שעה לאחר מכן, אנחנו נדחסים בשלושה מיניואנים יחד עם עשרות מגלשיים ומוטות קרוס קאנטרי סקי, ושקי פלסטיק ענקיים עליהם רשומים שם המשתתף ומספר החזה שלו, המכילים אוסף של בגדים חמים שיחכו לכל אחד בסיום המרוץ. בהשוואה לרוב המכריע של עשרת אלפים המשתתפים האחרים הממהרים כמונו לאזור הזינוק יש לנו מזל. בכל רכב יש לנו אישור תקשורת, המאפשר לנו להגיע עם הרכב עד 50 מטר מקו הזינוק. זכינו בכבוד (ובבקתה המפוארת) כי ביל, המארח שלנו (ואבא של חברי ואן) שזה לו הבירקי ה-21, הוא מנהל מפעל בחברת השוקו סוויס-מיס, שהיא אחד הספונסורים הראשיים של התחרות. בדרך ברדיו, קריינית החדשות מדווחת שהטמפרטורה בקו הזינוק היא מינוס 9 פהרנהייט, או מינוס 23 צלזיוס. קר מדי, ואני מודאג.
8:00 בבוקר, שטח ההתארגנות לזינוק.
אלפי אנשים עם בגדי סקי בכל הצבעים נוהרים לעבר אזור הזינוק. יש עשרות מתקני שירותים ניידים, ולפני כל אחד יש תור. בדיוק מימין לאזור הזינוק יש מסלול חימום, בו אנשים בודקים את הציוד שלהם בכמה סיבובים מהירים. אני מתחבר לסקיס ויצא לסיבוב. אורך המסלול כמאתיים מטר, ולוקח לי פחות מדקה לסיים אותו. כשאני עוצר, אין לי תחושה באצבעות הידיים. אני מנתק את הסקיס ורץ כמו מטורף למיניואן, העומד מונע. כשאני נכנס אני מוריד את הכפפות ופחות או יותר דוחף את הידיים לפתחי החימום. אני עושה כל מה שאני יכול כדי להחזיר את התחושה לאצבעות כמה שיותר מהר: מטלטל, משפשף, נושף עליהן ומצמיד אליהן שקיות חימום. הדאגה שלי מהדרך, כששמעתי את דיווח מזג האוויר, מתגשמת בצורה המפחידה ביותר.
חודש לפני, יצאתי לאימון בוקר לפני העבודה, בטמפרטורות סבירות יחסית של מינוס 10-15 צלזיוס. נסעתי אז למסלול של ארבעה קילומטר, שנמצא רבע שעה נסיעה מהבית. בדרך כלל כשמתחילים לגלוש אצבעות הידיים קרות, אבל תוך כמה דקות הן מתחממות והכל מסתדר. בפעם ההיא הן סירבו להתחמם, ואחרי חמש דקות איבדתי תחושה. אחרי עשר דקות האצבעות התחילו לשרוף. דהרתי לאוטו הכי מהר שיכולתי אבל זה לקח עשר דקות נוספות. כשהנעתי אותו והורדתי את הכפפות, הפרק האחרון של כל אחת מהאצבעות היה אדום לגמרי, וכאב ברמה כזו שהפריעה לי להחזיק את ההגה. רק אחרי כמה שעות הכאב נרגע בהדרגה, ולמחרת כבר הייתי בסדר. בדיעבד, הייתי רחוק רק כמה דקות מכוויות קור של ממש.
רק לא שוב, אני חושב. מכל הסיבות לא לסיים את הבירקי, זו המטופשת מכולם. כוויות קור מהחימום שלפני הזינוק? הדאגה הכי גדולה שלי מאותו רגע לא הייתה המסלול, העייפות, הירידות המהירות או העליות המתישות. רק לא לקבל כווית קור שיאלצו אותי לפרוש. את עשר הדקות שנותרו לי עד הזינוק, בהן הייתי חייב כבר לעמוד בין קירות הדגלים במסדרון הזינוק יחד עם חברי למקצה (סגנון קלאסי, מקצה שביעי מתוך שמונה, השמור למשתתפים חדשים) ביליתי בנפנוף נמרץ של הידיים וכיווץ\שחרור של האצבעות כדי להכריח את הדם לזרום, את האצבעות להתחמם, ואת הכפפות הארורות לעשות את העבודה שלהן ולשמור על הידיים חמות. קיר הדגלים מתרומם ואנחנו רצים\גולשים לקו האחרון לפני קו הזינוק. אני מתבונן סביב לחפש את קלי, חברתי לעבודה, אבל לא מצליח לזהות אותה בין מאות הפרצופים מתחת לכובעי הסקי. קיר הדגלים עולה שוב, והמזניק מכריז על שתי דקות לזינוק. דקה לזינוק.
9:10 בבוקר. זינוק.
קול נפץ וצילצול פעמונים (מכשיר העידוד הרשמי של הבירקי). קיר הדגלים עולה ואני כבר בתוך המסילה, מתקדם בקצב הולך וגובר בתוך נהר של מתחרים. בהדרגה, מספר המסילות קטן, ואנחנו מתכנסים לשש מסילות שנמצאות בצד השמאלי של המסלול. עוד כמה מאות מטרים, ומספר המסילות יורד לשלוש. בהתאמה, הקצב יורד ואני נמצא בתוך מה שדיווחי התנועה קוראים "איטית אך זורמת" - שלושה נחשים של מתחרים עם מעט אפשרויות עקיפה (עקיפה מחייבת מעבר למסילה פנויה או יציאה אל מחוץ למסילה, שם קצב הגלישה איטי והמאמץ גדול בהרבה). מאחר והמטרה שלי היא אחת - לסיים את חמישים וארבעת הקילומטרים בחתיכה אחת, אני נמנע מלבזבז אנרגיה בעקיפות אלא אם כן מי שלפני מאוד איטי. המסלול יוצא מהמישור הפתוח ונכנס לתוואי השטח שייארך לנו לחברה עד הקילומטר ה-51.5: גבעות מיוערות. הבירקי האמריקאי, בניגוד לזה המקורי בנורווגיה, מפורסם בגליות שלו. אין בו כמעט מישורים, אלא רק אוסף בלתי נגמר וידוע לשמצה של עליות וירידות שמוציאות את הנשמה של המשתתפים בו כבר כמעט ארבעים שנה. הטיפוס המצטבר לאורך מסלול הבירקי הקלאסי הוא יותר מ-1800 מטר, כמעט כמו החרמון, או ארבע פעמים הכרמל מעמק יזרעאל. בחלקים היותר מישוריים, אני משתמש בטכניקה הידועה בשם "double polling" , בה שני הסקיס מקבילים, ופלג הגוף העליון עושה את כל העבודה. בשאר הזמן, ובמיוחד כשאני עייף, אני עושה "diagonal striding" שהיא השיטה המקבילה להליכה\ריצה, איטית יותר מדאבל פולינג, אבל דורשת יחסית הרבה פחות מאמץ. אחרי רבע שעה של סקי, קצת חדשות טובות. יש לי תחושה מלאה בכל האצבעות והידיים חמות (ומזיעות). פחות דאגה אחת. עכשיו רק נשאר לא לשבור שום דבר בירידות.
צפוף על המסילות (אלה, דרך אגב, הם גולשי עילית)
3 קילומטר והלאה, לא לשבור שום דבר בירידות
הנפילה הראשונה שלי דווקא קרתה בעליה, מיד לאחר ירידה תלולה כמובן. יחסית למשתתף שהיה לפני במסילה שלי, ניצלתי טוב את התנופה שיצרתי בירידה כדי לטפס במהירות. מי שהיה לפני, למרבה הצער, לא רק שלא עשה את זה, אלא גם נפל לקראת סוף העליה. כמובן שנתקעתי בו, למרות נסיון הבלימה המאוחר שלי. לפחות המהירות של שנינו הייתה איטית, אז לחצנו ידיים וקמנו. מי שהייתה אחרי במסילה היתה מיומנת בהרבה, ותוך צווחת "משמאלך!" היא יצאה מהמסילה ועקפה אותנו בלי פגע. עשר דקות אחר כך, כבר נפלתי בלי עזרה מידידים בירידה יותר טכנית בה המסילה כבר לא הייתה קיימת תודות לשלושת אלפי המתחרים שטחנו אותה לפני. במקרה הזה לפחות כבר לא היה צפוף על המסלול, אז אחרי שנפלתי גילגלתי את עצמי מחוץ למסלול כדי לא לסכן אחרים. "תודה!" צעק אלי מתחרה מזוקן שעבר שם רגע אחרי בטיסה.
המזל שלי, אפעס, נגמר סביב הקילומטר העשירי, בסוף ירידה תלולה במיוחד, שנגמרה בסיבוב ימינה, וכמובן בעלייה נוספת. הגולש שהיה לפני במסילה הימנית נבהל כנראה מהסיבוב והוציא מגלש אחד מהמסילה כדי להאט. הוא איבד שליטה, ואחרי כמה שניות של טלטולים הוא השתטח על המסלול. הגולש במסלול האמצעי ניסה לבלום מאוחר מדי, נכשל, נתקע בסקיס של הראשון, ונפל גם הוא. באותו הזמן, אני כבר הייתי במהירות של כ-40 קמ"ש באמצע הירידה. התחלתי לבלום וניסיתי לעשות מעשה מקצוען ולעקוף אותם מחוץ למסילה. אני לא מקצוען. נתקעתי בסקי של הראשון וכמו שאומרים, נפלתי אפיים ארצה, או במקרה הזה נחתתי חזק עם בית החזה על השלג הדחוס. קמתי לאט. זה כאב. ידעתי ישר שזו לא הייתה נפילה טובה. נשארו לי כ-44 קילומטר עד הסיום.
נאנחתי.
וחזרתי לגלוש.
"כואב זה טוב" אמרו המפקדים שלי בצבא. יש הרגלים שלא יוצאים מהמערכת גם 15 שנה אחר כך.
מאותו הרגע, הדאבל פולינג כאב ביותר. למרבה המזל נראה שהסטריידינג לא ממש הושפע מהמכה.
כל שישה קילומטר - אוכל!
טוב, לא 'אוכל!' אלא שתיה, בננות ופלחי תפוזים. תחנות העזרה (aid stations) הן המקום בו אפשר לעצור לכמה רגעים כדי להתאושש, לשתות מים או משקה אנרגיה (מהול מדי) מחוממים. זה טעים בערך כמו שזה נשמע, אבל לחימום יש מטרה כפולה: לשמור על השתייה שלא תקפא, ולחמם את הגוף הקפוא של המשתתפים. בתחרויות ריצה אני נמנע מלהתעכב בתחנות האלה ליותר מכמה שניות. כאן אני לא ממהר לשום מקום, ושותה שתיים - שלוש כוסות, משולבות עם כמה חתיכות בננה, ועם ג'ל אנרגיה מהכיס. אחרי כל תחנת עזרה אני מרגיש כמו חדש, אבל עם הצטברות הקילומטרים השפעתן פגה יותר ויותר מהר, ואני מוצא את עצמי מחכה לתחנה הבאה עשר דקות אחרי שיצאתי מהקודמת. באחד המקרים, אי שם בין הקילומטר השלושים לשלושים וחמישה, במהלך עלייה ארוכה במיוחד, אני נכנע לעייפות, עוצר בצד המסלול ושולף ג'ל בטעם שוקולד מכיס החגורה. אני פחות או יותר לועס אותו כי הוא חצי קפוא, ואז אני שולף את בקבוק הגייטורייד כדי לשטוף את הג'ל במורד הגרון. לא יוצאת ממנו אפילו טיפה. הגייטורייד קפוא לחלוטין, ואני מגלה שאני סוחב איתי בלוק קרח של שלושת-רבעי קילו כבר שלוש שעות. עכשיו אני גם מבין למה ראיתי כל כך הרבה בקבוקי שתיה זרוקים לצד המסלול. כנראה שעוד מתחרים גילו שהם סוחבים משקל עודף, והחליטו להקל על עצמם. אני אקולוג (לא רוצה ללכלך) וקמצן (הבקבוק עלה עשרה דולר), אז אני מחזיר את היציקה לכיס החגורה, ובגרון ניחר ודביק בטעם שוקולדי סינטטי אני חוזר למסלול, כשאני ממש משווע לכוס מים בטמפרטורת שתן שמחכה לי עוד שלושה קילומטר, בתחנת העזרה הבאה. כשאני מגיע אני שוטף את העיסה, מוסיף עוד ארבע-חמש חתיכות בננה קרה לקינוח, וממשיך הלאה.
היכנשהוא בין 30-34 קילומטר. על סף שבירה.
כבר בחצי הדרך הרגשתי שאני ממש עייף, במיוחד אחרי שתחושת ההתעלות של "היי, עברתי את החצי", התחלפה ב-"כן, אבל חצי מ-54 זה עדיין 27 קילומטר, וזה בטח ייקח עוד שעתיים שלוש, קור אימים, אני עייף, שרירי המפשעה מציקים, והצלעות ממש כואבות...". קילומטר אחרי אמצע הדרך, מסלול הסגנון הקלאסי מתאחד עם זה של הסגנון החופשי (Skate) , ומספר המסילות יורד לשתיים מכאן ועד לסוף. החסרון העיקרי בגלישה במקביל לגולשי סקייט הוא פסיכולוגי: סקייט סקי הרבה יותר מהיר, ומעתה והלאה אני מתרגל לחוויה שכל מי שמצא מימיני, על מסלול הסקייט, עוקף אותי במהירות. החלק הזה של המסלול אמור להיות פחות גבעי. אם זה המצב, אני לא מרגיש את זה, כי רכבת ההרים נמשכת בדיוק כמו קודם. בנוסף, שלג דוקרני מתחיל לרדת והרוח מתחזקת. אני מרגיש שהקצב שלי הולך ודועך, וההנאה שלי פגומה משהו. כדי לא להתבוסס בסבל, אני מציב לעצמי מטרה: קו ה-34 קילומטר, או עוד 20 קילומטר לסיום. למה דווקא 20? אין סיבה מיוחדת, מלבד הנטייה הטבעית של בני האדם להאחז במספרים עגולים. מאותו הרגע, מתחיל להתנגן לי בראש בלופ אינסופי הפזמון של שיר ששמעתי באינטרנט שבוע קודם:
Go, don't stop
Go, don't stop
Go, don't stop
Go don't stop
Now go...
Go, don't stop
Go, don't stop
Go, don't stop
Go don't stop
Go, don't stop
Go, don't stop
Go don't stop
Now go...
Go, don't stop
Go, don't stop
Go, don't stop
Go don't stop
Now go...
34 - 48.5 קילומטר. שגרה.
מהרגע שעברתי את קו ה-34 קילומטר, העניינים נהיו פחות או יותר מסודרים. זרם התודעה שלי מכאן והלאה נראה\נשמע פחות או יותר כך: עוד 20 - עוד 19 - תחנת עזרה! בננות! משקה שתן! - עוד 18 - גו, דונט סטופ, גו דונט סטופ! גוווו - עוד 17 - אני לא מרגיש את זרת שמאל - עוד 16 - עוד 15 - עוד 14 - עוד 13 - גוווו, דונט סטופ! - עוד 12 - תחנת עזרה! ג'ל שוקולד קפוא! בננות! משקה שתן! - עוד 11 - עוד 10 - דונט סטופ! גו! - עוד 9 - עוד 8 - עוד 7 - עוד 6 - הנה חציית הכביש האחרונה לפני האגם! אגם זה מישור! אין יותר עליות! ויש פה גם בננות! ואפילו משקה שתן! טעים! עוד 5.5! היי, מה פתאום יש פה עלייה? ועוד חתיכת עליה אכזרית! אבל חשבתי שיורדים מכאן לאגם! נבלות כולם, מי מתכנן מסלול בגבעות, מה, חסרים מישורים בויסקונסין?! - עוד 4 - אה, סוף סוף ירידה, ומה זה שם, רואים את הייוארד בתוך הערפל? הייוארד זה קו הסיום! - קדימהההה, גו! דונט סטופ, גווווו! - איזה ירידה מטורפת, אני מתכווץ, טס במורד המסילה ולא איכפת לי מכלום - עוד 3 - אני באגם הייוארד! עוד 2.5 קילומטר לקו הסיום.
51.5 קילומטר. אגם הייווארד. סוף סוף מישור.
מיד עם הכניסה לאגם יש חבורה עליזה של מקומיים שהקימו תחנת עזרה עצמאית. בתפריט: שוטים של ייגרמייסטר. "לא תודה" אני צועק כשאני חולף בשעטה איטית לידם, "אני שותה רק שוטים של שתן". אחרי יותר מחמישים קילומטר של רכבת שדים, סקי במישור מושלם מרגיש כמעט לא טבעי. אני מתקדם בדיוק במהירות שאני דוחף את עצמי - לא מאיץ בירידה ולא מואט בעלייה. הפזמון הארור עדין מתרוצץ בין קירות הגולגולת הקפואה שלי, ואני דוחף את עצמי עד לקצה גבול היכולת. ממש לפני, פה קרוב, אני יכול לראות את המסלול עולה מהאגם ונכנס לשטח הבנוי בין הסופרמרקט לבנק. עוד 200 מטר. עוד 100. עוד 50, 30, 10, ...
53.3 קילומטר. הייווארד.
אני יוצא מהמישור הקפוא ונכנס לעיירה. המסלול פונה מיד שמאלה, ואיך שאני עובר את הפניה שתי דמויות שעומדות מאחורי הסרט שתוחם את המסלול מתחילות לשאוג אלי "גווו אבי! גוד ג'וב! יו דיד איט!". ואן ואמא שלו. הנבלה גולש סקייט, ובטח סיים כבר לפני שלוש שעות. "איזה חיים!" אני צועק בחזרה. המסלול פונה בחדות ימינה והנה זה בא. מיין סטריט, הייוארד, מאות אנשים צועקים משני הצדדים, ובקצה, הו אלוהים, קו הסיום. עכשיו רק לא לעשות בושות. אני סוחט את הלימון עד הסוף, ומאיץ הכי מהר שאני יכול. לעזאזל, אני אפילו דוחף כמה עשרות מטרים של דאבל פולינג, כמו המקצוענים, מנסה לזרוק חיוך מותש לצלם, מביט שמאלה בפנים של הקהל שבטח עומד כבר שעות בקור הזה כדי לעודד גרוטאות כמוני, וזהו, זה נגמר.
אני עוצר מטר אחרי קו הסיום ומביט סביבי לאט, בלי יכולת לחשוב. מה עושים עכשיו? אחד המארגנים ניגש אלי ותופח על שכמי. "בירקי ראשון?". אני בולע רוק ורק מהנהן בתגובה. "גש למעבר מימין ותקבל מדליה". אני גולש לאט לאט למעבר בין השולחנות, שם אישה מבוגרת מברכת אותי ומניחה מעל ראשי סרט עם מדליית ברזל. אני ממשיך עוד כמה מטרים, ונערה צעירה ניגשת אלי ומסמנת לי לעצור. היא כורעת על השלג לרגלי, מנתקת את שבב הזמן האלקטרוני שהיה כרוך מעל המגף שלי, ואז מנתקת בעדינות את החיבור של המגפיים לביינדינג של הסקיס. "תודה", אני לוחש, אבל היא כבר לא שם, אז אני מתכופף בלאות, מרים את הסקיס ואת המוטות, והולך למדרכה. אני מתבונן סביב. אלפי אנשים, כולם שמחים, ואני לא מכיר אף אחד. אני מרגיש מרוקן, והייתי נותן הכל בשביל חיבוק. אני נאנח, מוחה את הדמעות, ומשעין את הסקיס על הגדר, ליד אלפי זוגות אחרים, והולך לאוהל המזון. אין כמו מרק עוף עם איטריות בסוף יום חורף קר.
כמה דברים נוספים
"יש שלוש אפשרויות" אומר לי ד"ר סמית' אחרי שהוא גומר למשש לי את הצלעות ביום שני בבוקר. "או ששברת את הצלעות, או שיש בהן חבלה, או שהשריר בין הצלעות נפגע. בכל מקרה, אני לא אשלח אותך לצילום כי בלי קשר לתוצאה שלו אין מה לעשות עם הפציעות האלה. זה יעבור. קח משככי כאבים".
יש לי יופי של כווית קור בזרת שמאל, עם שלפוחית מפוארת. גם זה יעבור. לפי הדיווח הרשמי, כ-250 מתחרים חטפו כוויות קור בפנים, באזניים ובידיים. לפחות אצלי זה לא שחור כמו אצל האחרים.
אה, למקרה שתהיתם, 5:12:28... (ליורגן אול, המנצח של השנה, זה לקח 2:28:47)
הנה סרטון קצר (לא שלי) שמראה חלק מהדברים שתארתי:
בונוס: אין כמו להיות בעל זקן בבירקי.
ולסיכום, אין כמו לחזור הביתה...
3 תגובות:
סחטיין.
אבל
למה?????????????????
מה, לא ברור? כי הוא שם.
Avi, you are the most normal looking CRAZY man I know. What is the hormone composition responsible for such behavior? How are your ribs now?
הוסף רשומת תגובה