לפני כמעט שלוש שנים הגענו למדיסון. הגענו בשעה שמונה בערב, ישנו לילה במלון, ולמחרת בבוקר נכנסו לבית ריק לגמרי. כל כך ריק, שאפילו תאורה לא היתה (מי ידע שאין מנורות תקרה בבתים אמריקאים, וצריך לקנות מנורות עומדות לכל חדר). הגענו עם 6 מזוודות ושני ילדים קטנים (נועה היתה בת שנה, אייל בן שנתיים ו-8 חוד'). מכיוון שלא רק מדיסון היתה חדשה לנו, אלא ארה"ב בכלל, ובמקביל היו לנו שני ילדים קטנים לדאוג להם (ואחת היתה חולה), לקח הרבה מאוד זמן עד שהבית התחיל להתמלא ולהיראות כמו בית. יש לא מעט תמונות שמזכירות לנו את זה... בהתחלה היו כסאות אוכל לילדים, אבל בלי שולחן. אחר כך היה שולחן קטן זמני... לאט לאט צברנו דברים, עד שהרגשנו ממש בבית. בית חורני, אבל בית :-)
רואים את הארון בתמונה האחרונה? נועה כל היום היתה פותחת אותו, וזה לא ממש הפריע לי כי הוא היה ריק לגמרי. היום התחביב של רוני הוא לפתוח את אותו הארון בדיוק, רק שהיא גם מרוקנת אותו כל פעם מחדש...
עברו כמעט שלוש שנים. בעוד 18 ימים הבית צריך להיות שוב ריק לגמרי (ונקי, אבל בואו נעזוב את זה). בסוף השבוע שעבר הפצנו לחברים ומכרים רשימה של מה שאנחנו מוכרים. לשמחתנו דברים החלו להיחטף, הרבה מעבר למה שציפינו. לשמחתנו? כן. היינו שמחים להביא איתנו עוד דברים לארץ. יש דברים שכנראה עוד שנים נתחרט שלא שלחנו במכולה (מי אמר שולחן מהסלון? אני מקווה שאמילי וברנרד יהנו ממנו), אבל לא בוכים על חלב שנשפך. מסתבר שזה החלק הקל והטכני.
אנחנו מדברים עם הילדים המון על החזרה לארץ. הם שמחים ומתרגשים. אני מניחה שאחרי שבוע בארץ הם ישאלו מתי חוזרים הביתה, אבל דיה לצרה בשעתה. הדברים הראשונים שמכרנו היו הקופסא לגג של הרכב והעגלה שמתחברת לאופניים. לא דברים שמרגישים בחסרונם ביומיום. היום אמילי באה לקחת את הספה והשולחן. הילדים ידעו מראש שהיא תבוא, ושבהמשך נצטרך להעביר הלאה גם את שאר הדברים שיש לנו בבית. הם אפילו הכינו ארגזים עם צעצועים למכירה/ מסירה. בתיאוריה הכל עובד יופי. אבל כשאמילי הגיעה, והספה היתה כבר באמצע הסלון, הילדים נשכבו עליה ולא רצו לקום.
אני מרגישה קצת כמו בסרט שמשודר ברוורס. הספה והשולחן יצאו, והבית נראה משמעותית יותר ריק. בשאיפה בסופ"ש הקרוב גם יתפנה לא מעט מקום בארונות, כי יש מי שבא לקחת את כל ציוד הקמפינג שלא יזכה להגיע לארץ הקודש. גם כסא הנדנה יצא מהבית מחר כנראה. כשהגענו חיינו בבית ריק תקופה הרבה יותר ארוכה מ- 18 ימים, אבל עכשיו, כשהילדים גדולים יותר, זה מרגיש אחרת. אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להגיד. מוזר לנו. במשך היום מתמקדים בתכלס. לפרסם, למכור, לסדר ולנקות. בערב, המחשבות מציפות..
וכדי שהמחשבות שמציפות יהיו חיוביות, נשים קצת טיזר. הינה כמה תמונות באדיבות מפקחי הבניה המסורים שלנו. תודה!! אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות את התוצר הסופי :-)
כאן היה פעם מעבר בין הסלון לחדר משחקים. בקרוב יהיה מטבח:
ופה, בכל מקום שיש בו קורה, היה פעם קיר שחסם כל דבר אפשרי (ובעיקר אור ואויר):
רואים את הארון בתמונה האחרונה? נועה כל היום היתה פותחת אותו, וזה לא ממש הפריע לי כי הוא היה ריק לגמרי. היום התחביב של רוני הוא לפתוח את אותו הארון בדיוק, רק שהיא גם מרוקנת אותו כל פעם מחדש...
עברו כמעט שלוש שנים. בעוד 18 ימים הבית צריך להיות שוב ריק לגמרי (ונקי, אבל בואו נעזוב את זה). בסוף השבוע שעבר הפצנו לחברים ומכרים רשימה של מה שאנחנו מוכרים. לשמחתנו דברים החלו להיחטף, הרבה מעבר למה שציפינו. לשמחתנו? כן. היינו שמחים להביא איתנו עוד דברים לארץ. יש דברים שכנראה עוד שנים נתחרט שלא שלחנו במכולה (מי אמר שולחן מהסלון? אני מקווה שאמילי וברנרד יהנו ממנו), אבל לא בוכים על חלב שנשפך. מסתבר שזה החלק הקל והטכני.
אנחנו מדברים עם הילדים המון על החזרה לארץ. הם שמחים ומתרגשים. אני מניחה שאחרי שבוע בארץ הם ישאלו מתי חוזרים הביתה, אבל דיה לצרה בשעתה. הדברים הראשונים שמכרנו היו הקופסא לגג של הרכב והעגלה שמתחברת לאופניים. לא דברים שמרגישים בחסרונם ביומיום. היום אמילי באה לקחת את הספה והשולחן. הילדים ידעו מראש שהיא תבוא, ושבהמשך נצטרך להעביר הלאה גם את שאר הדברים שיש לנו בבית. הם אפילו הכינו ארגזים עם צעצועים למכירה/ מסירה. בתיאוריה הכל עובד יופי. אבל כשאמילי הגיעה, והספה היתה כבר באמצע הסלון, הילדים נשכבו עליה ולא רצו לקום.
אני מרגישה קצת כמו בסרט שמשודר ברוורס. הספה והשולחן יצאו, והבית נראה משמעותית יותר ריק. בשאיפה בסופ"ש הקרוב גם יתפנה לא מעט מקום בארונות, כי יש מי שבא לקחת את כל ציוד הקמפינג שלא יזכה להגיע לארץ הקודש. גם כסא הנדנה יצא מהבית מחר כנראה. כשהגענו חיינו בבית ריק תקופה הרבה יותר ארוכה מ- 18 ימים, אבל עכשיו, כשהילדים גדולים יותר, זה מרגיש אחרת. אני לא ממש יודעת מה אני מנסה להגיד. מוזר לנו. במשך היום מתמקדים בתכלס. לפרסם, למכור, לסדר ולנקות. בערב, המחשבות מציפות..
וכדי שהמחשבות שמציפות יהיו חיוביות, נשים קצת טיזר. הינה כמה תמונות באדיבות מפקחי הבניה המסורים שלנו. תודה!! אנחנו כבר לא יכולים לחכות לראות את התוצר הסופי :-)
כאן היה פעם מעבר בין הסלון לחדר משחקים. בקרוב יהיה מטבח:
ופה, בכל מקום שיש בו קורה, היה פעם קיר שחסם כל דבר אפשרי (ובעיקר אור ואויר):
תגובה 1:
מסתבר שבבתים בארה"ב אין מנורות תקרה
הוסף רשומת תגובה