החיים האמריקאים האלו, שהם שלנו, הולכים ונגמרים.
לפני שלוש שנים, בערך חודש לפני המעבר, הייתי בעיקר מודאג, כשהמועקה הפנימית לובתה על ידי הארועים מבחוץ. ואז עברנו, ובהתחלה היה קשה, ומוזר, בעיקר זר. עם קצת עזרה מידידים (שאינם עוד), התחלנו לראות את הטוב שמסביב, ולאט לאט, צעד אחרי צעד, מי יותר ומי פחות, התרגלנו לחיים האמריקאים שלנו.
אני אוהב את החיים האמריקאים שלנו. הם מתאימים (או התאימו) לי לחלוטין. אני לא מתכוון לצד החומרי, אף על פי שהוא בהחלט תרם לשלוות הנפש שלי. אני אוהב את החיים האלה, כי בשורה התחתונה אין לי הרבה דרישות מהעולם, ובתקופה שלנו פה, למרות החסרונות והרגעים הקשים, עדיין היתה טובה לי פי כמה מכל תקופה אחרת בחיי שעליה אני יכול לחשוב. יש לי אישה וילדים שיקרים לי מכל, עבודה שמעניינת אותי, אופניים בני שלושים לרכב עליהם ממקום למקום, רחובות מוצלים לרוץ בהם, ומוסיקה לשמוע תוך כדי כל זה. אני לא מתגעגע לחומוס, לשמש השורפת, לחבר'ה במילואים, או לחיים המעיקים האלה, שרבבות מוחים כנגדם כיום (בצדק מוחלט מבחינתי). אני מצטער, אבל לא ממש חשוב לי שילדי יגדלו כישראלים. יותר חשוב לי שיגדלו כבני אדם. הישראליות, או מה שהיא הפכה אליו בעשורים האחרונים, היא לא מציאה גדולה בעיני.
אני רוצה להיות חד וברור: זה לא שהאמריקאיות היא נזר הבריאה. הישראליות בהרבה מובנים עולה עליה. אבל בארץ החופשיים ובית האמיצים, יש לכל אחד את האפשרות לנסות למצוא את החופש להיות מה שהוא ולחיות את חייו כמו שהוא רואה לנכון, באופן שנראה לי שלעולם לא יוכל להתקיים בישראל. ישראל פשוט קטנה מדי, צפופה מדי, עסוקה מדי בעצמה, ומוקפת ביותר מדי אויבים כדי להיות אמריקה.
בטלפון עם החבר הכי טוב מישראל: "החיים שלך יהיו טובים, רק תקשיב לי טוב מה אתה צריך לעשות. אתה יוצא מהבית רק מוקדם בבוקר או בלילה. עושה קניות בסופר רק באמצע השבוע, בבוקר, יחד עם כל הזקנות והאמהות הצעירות. אתה לא מקשיב לרדיו, לא מתחבר לכבלים, ולא רואה חדשות. אתה נמנע לחלוטין מלנסוע בכבישים אלא אם אין ברירה, במיוחד בשעות העומס. אתה בשום פנים ואופן לא יוצא מהבית בשבת. תעשה את כל מה שאמרתי, והחיים שלך, בבית שלך ברחוב הציפורנים בטבעון, יהיו מצויינים".
אבל אני לא חוזר לארץ כדי לטמון את הראש בחול.
אז למה בעצם אני חוזר?
התשובה, כמו תמיד, פשוטה מאוד. כי זו ההזדמנות האחרונה. אם תרצו, הצ'אנס האחרון מבחינתי לבדוק איך זה לחיות ולגדל משפחה בישראל. אם הייתי רוצה ונחוש, כבר הייתי לי משרה שמכבדת את בעליה באמריקה. אבל אם זה היה קורה, אין שום סיכוי שהייתי עוזב הכל וחוזר. רבים אחרים הלכו בדרך הזו, והבטיחו לעצמם רק לבדוק איך זה, שנה שנתיים, כי ברור שהשאיפה היא לחזור לישראל, ומשרה באקדמיה בישראל היא היעד הנכסף. היום, הילדים שלהם כבר בקולג', והם חוזרים לארץ פעם בשנה, בחגים, לבקר את אלה שנשארו מאחור, ולנגב איזה חומוס טוב אצל סעיד.
אז אנחנו חוזרים, ואני אשקיע בהטמעות המחודשת שלנו את כל מה שאני יכול. כמו שאומרים כאן, "to make it happen".
האם זה לתמיד?
*כותרת הפוסט היא השם העברי לתוכנית הרדיו שאני שומע באופן בלעדי בחודשים האחרונים כשאני רץ, בדרך לעבודה, בעבודה, בטיולים עם רוני ובחלום הלילה. This American Life משודרת כבר למעלה משבע-עשרה שנה ברדיו הציבורי (ובשנים האחרונות גם באינטרנט), ומציגה בכל שבוע אוסף של כתבות תעודיות בנושא אחר על כל דבר שקשור בחיים האמריקאים. כל פרק מורכב מפרולוג ומספר מערכות. קשה לתאר את התוכן שלה כי הוא מגוון במידה בלתי נתפסת. הוא משתנה, בהתאם לסיפור, בין מצחיק, קורע לב, מקומם, מרתיח, מרגש וכל רגש אחר שעולה על הדעת. ההגשה חכמה ומדוייקת, לעולם לא צעקנית, וכמעט תמיד מעוררת עניין. אני כמעט בטוח (למרות שלא ניסיתי) שאפשר לשמוע אותה דרך האינטרנט גם בארץ, אז אני ממליץ בחום. איך מגיעים: נכנסים לכאן ושומעים את הפרק הנוכחי או השניים הקודמים, או שנכנסים לכאן ובוחרים פרק מהארכיון. ההאזנה דרך האתר היא חינם (לפחות בארה"ב), וההורדה של פרקים מהארכיון עולה דולר. יש דרך להוריד חינם את הפרקים מהארכיון, אבל זה לא לבלוג...
דוגמאות לפרקים מוצלחים במיוחד הן כל הפרק זה, או המערכה הראשונה של הפרק הזה (when I grow up)
האזנה נעימה!
לפני שלוש שנים, בערך חודש לפני המעבר, הייתי בעיקר מודאג, כשהמועקה הפנימית לובתה על ידי הארועים מבחוץ. ואז עברנו, ובהתחלה היה קשה, ומוזר, בעיקר זר. עם קצת עזרה מידידים (שאינם עוד), התחלנו לראות את הטוב שמסביב, ולאט לאט, צעד אחרי צעד, מי יותר ומי פחות, התרגלנו לחיים האמריקאים שלנו.
אני אוהב את החיים האמריקאים שלנו. הם מתאימים (או התאימו) לי לחלוטין. אני לא מתכוון לצד החומרי, אף על פי שהוא בהחלט תרם לשלוות הנפש שלי. אני אוהב את החיים האלה, כי בשורה התחתונה אין לי הרבה דרישות מהעולם, ובתקופה שלנו פה, למרות החסרונות והרגעים הקשים, עדיין היתה טובה לי פי כמה מכל תקופה אחרת בחיי שעליה אני יכול לחשוב. יש לי אישה וילדים שיקרים לי מכל, עבודה שמעניינת אותי, אופניים בני שלושים לרכב עליהם ממקום למקום, רחובות מוצלים לרוץ בהם, ומוסיקה לשמוע תוך כדי כל זה. אני לא מתגעגע לחומוס, לשמש השורפת, לחבר'ה במילואים, או לחיים המעיקים האלה, שרבבות מוחים כנגדם כיום (בצדק מוחלט מבחינתי). אני מצטער, אבל לא ממש חשוב לי שילדי יגדלו כישראלים. יותר חשוב לי שיגדלו כבני אדם. הישראליות, או מה שהיא הפכה אליו בעשורים האחרונים, היא לא מציאה גדולה בעיני.
אני רוצה להיות חד וברור: זה לא שהאמריקאיות היא נזר הבריאה. הישראליות בהרבה מובנים עולה עליה. אבל בארץ החופשיים ובית האמיצים, יש לכל אחד את האפשרות לנסות למצוא את החופש להיות מה שהוא ולחיות את חייו כמו שהוא רואה לנכון, באופן שנראה לי שלעולם לא יוכל להתקיים בישראל. ישראל פשוט קטנה מדי, צפופה מדי, עסוקה מדי בעצמה, ומוקפת ביותר מדי אויבים כדי להיות אמריקה.
בטלפון עם החבר הכי טוב מישראל: "החיים שלך יהיו טובים, רק תקשיב לי טוב מה אתה צריך לעשות. אתה יוצא מהבית רק מוקדם בבוקר או בלילה. עושה קניות בסופר רק באמצע השבוע, בבוקר, יחד עם כל הזקנות והאמהות הצעירות. אתה לא מקשיב לרדיו, לא מתחבר לכבלים, ולא רואה חדשות. אתה נמנע לחלוטין מלנסוע בכבישים אלא אם אין ברירה, במיוחד בשעות העומס. אתה בשום פנים ואופן לא יוצא מהבית בשבת. תעשה את כל מה שאמרתי, והחיים שלך, בבית שלך ברחוב הציפורנים בטבעון, יהיו מצויינים".
אבל אני לא חוזר לארץ כדי לטמון את הראש בחול.
אז למה בעצם אני חוזר?
התשובה, כמו תמיד, פשוטה מאוד. כי זו ההזדמנות האחרונה. אם תרצו, הצ'אנס האחרון מבחינתי לבדוק איך זה לחיות ולגדל משפחה בישראל. אם הייתי רוצה ונחוש, כבר הייתי לי משרה שמכבדת את בעליה באמריקה. אבל אם זה היה קורה, אין שום סיכוי שהייתי עוזב הכל וחוזר. רבים אחרים הלכו בדרך הזו, והבטיחו לעצמם רק לבדוק איך זה, שנה שנתיים, כי ברור שהשאיפה היא לחזור לישראל, ומשרה באקדמיה בישראל היא היעד הנכסף. היום, הילדים שלהם כבר בקולג', והם חוזרים לארץ פעם בשנה, בחגים, לבקר את אלה שנשארו מאחור, ולנגב איזה חומוס טוב אצל סעיד.
אז אנחנו חוזרים, ואני אשקיע בהטמעות המחודשת שלנו את כל מה שאני יכול. כמו שאומרים כאן, "to make it happen".
האם זה לתמיד?
Time will tell
*כותרת הפוסט היא השם העברי לתוכנית הרדיו שאני שומע באופן בלעדי בחודשים האחרונים כשאני רץ, בדרך לעבודה, בעבודה, בטיולים עם רוני ובחלום הלילה. This American Life משודרת כבר למעלה משבע-עשרה שנה ברדיו הציבורי (ובשנים האחרונות גם באינטרנט), ומציגה בכל שבוע אוסף של כתבות תעודיות בנושא אחר על כל דבר שקשור בחיים האמריקאים. כל פרק מורכב מפרולוג ומספר מערכות. קשה לתאר את התוכן שלה כי הוא מגוון במידה בלתי נתפסת. הוא משתנה, בהתאם לסיפור, בין מצחיק, קורע לב, מקומם, מרתיח, מרגש וכל רגש אחר שעולה על הדעת. ההגשה חכמה ומדוייקת, לעולם לא צעקנית, וכמעט תמיד מעוררת עניין. אני כמעט בטוח (למרות שלא ניסיתי) שאפשר לשמוע אותה דרך האינטרנט גם בארץ, אז אני ממליץ בחום. איך מגיעים: נכנסים לכאן ושומעים את הפרק הנוכחי או השניים הקודמים, או שנכנסים לכאן ובוחרים פרק מהארכיון. ההאזנה דרך האתר היא חינם (לפחות בארה"ב), וההורדה של פרקים מהארכיון עולה דולר. יש דרך להוריד חינם את הפרקים מהארכיון, אבל זה לא לבלוג...
דוגמאות לפרקים מוצלחים במיוחד הן כל הפרק זה, או המערכה הראשונה של הפרק הזה (when I grow up)
האזנה נעימה!
תגובה 1:
I certainly understand your feelings. I was awfully sad to leave Madison and I sure do miss that American Life. But, I want to tell you that my friends, who lived in Pittsburgh for seven years, and certainly enjoyed their life there, moved back to Haifa one month ago (He got a position in the Technion, she will do a postdoc in Haifa U and their two kids will go to Gan in the Technion)and their integration back into Israeli life was smooth and easy and they like it. This week they even went camping on the Snir river. So I'm optimistic for your return, but please do update the blog once you are in land of sun and Sabres. Good Luck!
הוסף רשומת תגובה