ושוב, נתחיל במזג האויר. אני מרגישה קצת מטופשת לדבר על זה כל כך הרבה, אבל עד שלא גרים כאן אי אפשר להאמין כמה הדבר הזה שנקרא "מזג האויר" משפיע על החיים כאן. אם היה אפשר לשים מישהו בכלוב זכוכית מיוחד, שאי אפשר להבחין דרכו באור/צל/גשם/שלג בחוץ ובטח לא בטמפרטורה, אלא רק בפרצופים של האנשים, הוא היה יכול לתאר די במדוייק את מזג האויר כאן לפי פרצופי האנשים. אחרי תקופה קרה שחשבנו שבישרה את בוא החורף, ואחרי שביום חמישי בבוקר עוד גירדתי קרח מהשמשה הקדמית של הרכב כדי שנוכל לנסוע לגן, פתאום הגיע סוף שבוע קייצי! טוב, לא נגזים. הבוקר התחיל עם 4 מעלות, אבל בצהריים כבר היה חמים ונעים, עד כדי חולצות קצרות. ברגע שרואים מזג אויר כזה, בטח בתקופה לא צפוייה (נובמבר) לא קיימת בכלל האפשרות של להישאר בבית. זה פשוט לא חוקי.
בשבת בבוקר חיכינו שיתחמם מעט, ונסענו בערך חמש דקות, כדי לטייל בארבוריטום. הארבוריטום הוא מעין יער שמור, איזור טבעי לחלוטין הנמצא באמצע העיר. אני ביקרתי שם פעמיים עם חברים בימים שבהם לא היה גן ואבי עבד, ועוד פעמיים ניסינו לטייל שם בהרכב משפחתי. פעם אחת חזרנו לרכב אחרי חמש דקות כי היה לנו קר (זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו עם הילדים החוצה כשהטמפרטורות ירדו מתחת לאפס. אז עוד חשבנו שזו סיבה לחזור לאוטו...) ובפעם השניה ברגע שהגענו לחניה התחיל לרדת גשם (וגם אז, עוד התרגשנו מהעניין...). לא להאמין שאנחנו כאן כבר יותר משנה ולא יצא לטייל שם. רוב העצים ביער כבר ערומים מעלים כמעט לגמרי, ועם זאת העלים עוד לא נרקבו על הקרקע, כך שממש נחמד לטייל. האוירה היתה נהדרת, מזג האויר מושלם והילדים נהנו מכל רגע. לנועה זה היה תרגול לא רע בכלל לקראת החורף, כי בגודל שלה לצעוד דרך הררי העלים היה בערך כמו לצעוד בשלג (כל צעד דרש הרמה גבוהה של הרגל כדי להתגבר על העלים). נכון שבתמונות אייל עם מעיל, אבל עד סוף הטיול המעיל כבר ירד (הפרשי טמפרטורות גדולים מאוד במשך היום).
התכנון המקורי היה להתפנק ולאכול במסעדה בשבת, אבל החלטנו שזה בזבוז לשבת בתוך מסעדה כשבחוץ כל כך יפה. בדרך הביתה קנינו קצת בשר, כשהגענו הביתה אבי והילדים ישר המשיכו לחצר, ותוך 10 דקות ההמבורגרים כבר היו על הגריל. לא עברו עוד 10 דקות, והתייצבו חברים (שהתקשרנו אליהם בזמן שהבשר כבר היה על האש) וכך אכלנו בחוץ, עם חברים. אח, מי יתן ויהיו עוד ימים כאלו. חלק מהכייף כאן שבמיוחד הישראלים באמת מתנהגים כמו משפחה. הדלת תמיד פתוחה, הכל ספונטני וזורם בלי התחשבנויות. אני חושבת שאם יש משהו שייחסר לנו מאוד כשנחזור לארץ זה סוג הקשר הזה. יש מתנדבים בקהל להיות החברים הספונטנים שלנו בארץ? ;-)
מכיוון שמחשיך מוקדם מאוד, ואייל ונועה ישנו שנ"צ מאוחר, אחר הצהריים מאוד התקצר. אייל רצה להישאר בבית, אז אבי יצא עם נועה לחפש את הינשוף. בקצה השני של החנייה שלנו יש עץ שיש בו ינשוף בלילות. נועה רצתה לשמוע את הקולות שלו, אבל כשהם חזרו היא בישרה לי ש"הינשוף הלך לאיבוד". אמרתי לה שאולי הוא רק יצא לטיול ויחזור. בלילה כבר שמעו אותו אבל לא הערנו אותה... אולי פעם אחרת.
היום (יום ראשון) היינו מוזמנים למסיבת יומולדת בצהריים, ככה שגם היינו מוגבלים בזמן, וגם ידענו שבצהריים הילדים כבר לא ישנו. החלטנו לנסוע קצת רחוק יותר, כדי שלפחות יוכלו לישון קצת בדרך חזרה וככה ימשכו בקלות עד הערב. אבי פתח את google map, חיפש ברדיוס של 40 דקות נסיעה בערך כתמים ירוקים וניסה לזהות במה מדובר. הוא מצא איזו גבעה שמשקיפה על נהר הויסקונסין (ferry bluff). גבעה? הכל יחסי. במונחים של ויסקונסין (מישור אינסופי) זו גבעה. במונחים של טבעון זה בערך הטיפוס למרכז ההנצחה. החננו את הרכב ליד הנהר, והלכנו בשביל שמטפס למצוק. הטיפוס היה קל לאייל ונועה. משני צידי השביל היו קורות שתחמו אותו ככה שהם נהנו ללכת עליהן. באמצע העליה שמעתי פתאום רעשים בין העלים. לא משהו חריג. מה שכן היה חריג שהפעם ראיתי את מי שעשה אותם.... נחש! כמובן שהראיתי לאייל. אופס... אייל רוצה לגשת לראות אותו מקרוב. מצד אחד כמובן לא רציתי שיתקרב אליו, מצד שני, לא רציתי לשדר לחץ. לא משנה, עבר בשלום. מה שבטוח, מעכשיו אני אולי פחות אתלהב מרמיסת עלים בזמן ההליכה. בראש המצוק היה נוף יפהפה, ובנוסף, לא יודעת איך, היה שם המון חול. פשוט חול רך ונעים, ככה שנשארנו שם זמן רב. אייל בנה בית גדול של מכשפה, ואילו נועה אספה ערימות חול ואז קפצה עליהן. כשחזרנו לרכב ניצלנו ירידה שמיועדת לפריקת קאנו או קייקים לנהר, ואייל ונועה בילו עוד זמן רב בזריקת אבנים למים. כמה פשוט- ככה כייף! היה פשוט בוקר מושלם. החלק היחיד בתוכנית שלא הצליח זה הדרך חזרה... אומנם היא עברה מהר ונחמד (מתרגלים כאן לנסיעות) אבל להירדם הם לא נרדמו.
הגענו הביתה וישר הלכנו למסיבת יום ההולדת של תמר (הבת של השכנים). היה נחמד ביותר. אחרי אוכל, משחקים והשתוללויות, הם הקרינו לילדים סרט של וולט דיסני על קיר בבית (מסתבר שיש מקומות שאפשר פשוט ללכת לספריה ולשאול מקרן ברקו) ואנחנו יכולנו לשבת ולקשקש. לאחר הסרט עברו להקרנה "לגדולים", ועכשיו אפשר להגיד שאייל מילא עוד חור בהשכלה הישראלית שלו- כן, גם אייל ראה את גבעת חלפון :-)
חזרנו הביתה לארוחת ערב (אחרי אכילה רצופה מהצהריים), ללא שנת צהריים. בשעה שבע כבר היה שקט. ששש....
לו רק יהיו לנו עוד סופי שבוע כאלו! פשוט מינון מושלם בין משפחה/טבע/חברים.
מחר מתחיל שבוע חדש. שבוע טוב לכולם!
בשבת בבוקר חיכינו שיתחמם מעט, ונסענו בערך חמש דקות, כדי לטייל בארבוריטום. הארבוריטום הוא מעין יער שמור, איזור טבעי לחלוטין הנמצא באמצע העיר. אני ביקרתי שם פעמיים עם חברים בימים שבהם לא היה גן ואבי עבד, ועוד פעמיים ניסינו לטייל שם בהרכב משפחתי. פעם אחת חזרנו לרכב אחרי חמש דקות כי היה לנו קר (זו היתה הפעם הראשונה שיצאנו עם הילדים החוצה כשהטמפרטורות ירדו מתחת לאפס. אז עוד חשבנו שזו סיבה לחזור לאוטו...) ובפעם השניה ברגע שהגענו לחניה התחיל לרדת גשם (וגם אז, עוד התרגשנו מהעניין...). לא להאמין שאנחנו כאן כבר יותר משנה ולא יצא לטייל שם. רוב העצים ביער כבר ערומים מעלים כמעט לגמרי, ועם זאת העלים עוד לא נרקבו על הקרקע, כך שממש נחמד לטייל. האוירה היתה נהדרת, מזג האויר מושלם והילדים נהנו מכל רגע. לנועה זה היה תרגול לא רע בכלל לקראת החורף, כי בגודל שלה לצעוד דרך הררי העלים היה בערך כמו לצעוד בשלג (כל צעד דרש הרמה גבוהה של הרגל כדי להתגבר על העלים). נכון שבתמונות אייל עם מעיל, אבל עד סוף הטיול המעיל כבר ירד (הפרשי טמפרטורות גדולים מאוד במשך היום).
התכנון המקורי היה להתפנק ולאכול במסעדה בשבת, אבל החלטנו שזה בזבוז לשבת בתוך מסעדה כשבחוץ כל כך יפה. בדרך הביתה קנינו קצת בשר, כשהגענו הביתה אבי והילדים ישר המשיכו לחצר, ותוך 10 דקות ההמבורגרים כבר היו על הגריל. לא עברו עוד 10 דקות, והתייצבו חברים (שהתקשרנו אליהם בזמן שהבשר כבר היה על האש) וכך אכלנו בחוץ, עם חברים. אח, מי יתן ויהיו עוד ימים כאלו. חלק מהכייף כאן שבמיוחד הישראלים באמת מתנהגים כמו משפחה. הדלת תמיד פתוחה, הכל ספונטני וזורם בלי התחשבנויות. אני חושבת שאם יש משהו שייחסר לנו מאוד כשנחזור לארץ זה סוג הקשר הזה. יש מתנדבים בקהל להיות החברים הספונטנים שלנו בארץ? ;-)מכיוון שמחשיך מוקדם מאוד, ואייל ונועה ישנו שנ"צ מאוחר, אחר הצהריים מאוד התקצר. אייל רצה להישאר בבית, אז אבי יצא עם נועה לחפש את הינשוף. בקצה השני של החנייה שלנו יש עץ שיש בו ינשוף בלילות. נועה רצתה לשמוע את הקולות שלו, אבל כשהם חזרו היא בישרה לי ש"הינשוף הלך לאיבוד". אמרתי לה שאולי הוא רק יצא לטיול ויחזור. בלילה כבר שמעו אותו אבל לא הערנו אותה... אולי פעם אחרת.
היום (יום ראשון) היינו מוזמנים למסיבת יומולדת בצהריים, ככה שגם היינו מוגבלים בזמן, וגם ידענו שבצהריים הילדים כבר לא ישנו. החלטנו לנסוע קצת רחוק יותר, כדי שלפחות יוכלו לישון קצת בדרך חזרה וככה ימשכו בקלות עד הערב. אבי פתח את google map, חיפש ברדיוס של 40 דקות נסיעה בערך כתמים ירוקים וניסה לזהות במה מדובר. הוא מצא איזו גבעה שמשקיפה על נהר הויסקונסין (ferry bluff). גבעה? הכל יחסי. במונחים של ויסקונסין (מישור אינסופי) זו גבעה. במונחים של טבעון זה בערך הטיפוס למרכז ההנצחה. החננו את הרכב ליד הנהר, והלכנו בשביל שמטפס למצוק. הטיפוס היה קל לאייל ונועה. משני צידי השביל היו קורות שתחמו אותו ככה שהם נהנו ללכת עליהן. באמצע העליה שמעתי פתאום רעשים בין העלים. לא משהו חריג. מה שכן היה חריג שהפעם ראיתי את מי שעשה אותם.... נחש! כמובן שהראיתי לאייל. אופס... אייל רוצה לגשת לראות אותו מקרוב. מצד אחד כמובן לא רציתי שיתקרב אליו, מצד שני, לא רציתי לשדר לחץ. לא משנה, עבר בשלום. מה שבטוח, מעכשיו אני אולי פחות אתלהב מרמיסת עלים בזמן ההליכה. בראש המצוק היה נוף יפהפה, ובנוסף, לא יודעת איך, היה שם המון חול. פשוט חול רך ונעים, ככה שנשארנו שם זמן רב. אייל בנה בית גדול של מכשפה, ואילו נועה אספה ערימות חול ואז קפצה עליהן. כשחזרנו לרכב ניצלנו ירידה שמיועדת לפריקת קאנו או קייקים לנהר, ואייל ונועה בילו עוד זמן רב בזריקת אבנים למים. כמה פשוט- ככה כייף! היה פשוט בוקר מושלם. החלק היחיד בתוכנית שלא הצליח זה הדרך חזרה... אומנם היא עברה מהר ונחמד (מתרגלים כאן לנסיעות) אבל להירדם הם לא נרדמו.
הגענו הביתה וישר הלכנו למסיבת יום ההולדת של תמר (הבת של השכנים). היה נחמד ביותר. אחרי אוכל, משחקים והשתוללויות, הם הקרינו לילדים סרט של וולט דיסני על קיר בבית (מסתבר שיש מקומות שאפשר פשוט ללכת לספריה ולשאול מקרן ברקו) ואנחנו יכולנו לשבת ולקשקש. לאחר הסרט עברו להקרנה "לגדולים", ועכשיו אפשר להגיד שאייל מילא עוד חור בהשכלה הישראלית שלו- כן, גם אייל ראה את גבעת חלפון :-)
חזרנו הביתה לארוחת ערב (אחרי אכילה רצופה מהצהריים), ללא שנת צהריים. בשעה שבע כבר היה שקט. ששש....לו רק יהיו לנו עוד סופי שבוע כאלו! פשוט מינון מושלם בין משפחה/טבע/חברים.
מחר מתחיל שבוע חדש. שבוע טוב לכולם!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה