תשע בערב, מינוס שלוש מעלות. אני מבוסס מעט בשלג, עובר את שלט העץ, ומניח את הסקיס. אני נועץ את חרטומי המגפיים במתאמים הפלסטיים, מניע אותם קצת, והם מתחברים בקליק. אני סוגר את הסקו'צים סביב פרקי הידיים העטופים בכפפות, וכעת גם המקלות מחוברים. אני מטלטל מעט את הידיים, ומחליק את הרגליים הלוך ושוב במקום כדי לבדוק שהציוד מהודק כמו שצריך. הכל יושב טוב. פנס הראש נשאר בכיס. אמנם השמש שקעה כבר לפני ארבע שעות, השמיים מעוננים, אין ירח ואין כל תאורה מלאכותית, אבל הנוף סביבי חד וברור. השלג מחזיר את הילת האור שמגיעה מהעיר סביב, וטווח הראיה הוא למעלה ממאה מטר. על השלג שלפני, אני מזהה בברור את החריצים האלכסוניים שחרטו בשלג הסקייט סקיס, ואת החריצים המקבילים של הסגנון הקלאסי. השלג כבוש, אבל המסלול עוד לא הוכשר אז אני בוחר באזור המהודק מכולם, מפעיל את הסטופר, מתכופף ומכווץ את שרירי הבטן, נועץ את שני המקלות בשלג, ואז מזדקף תוך כדי דחיפת המקלות למטה. התנועה קדימה חלקה, ואני מתמקד במרכז הנתיב ומתחיל לנוע קדימה בצעדי החלקה ארוכים וזורמים. סיבוב ראשון.
בתחילת המאה השלוש-עשרה, נורווגיה היתה בעשור השמיני למלחמת האזרחים בין הבגלרים מהדרום לבירקביינרים שבצפון ובמערב. המלך האקון השלישי, מנהיג הבירקביינרים, אשר ניסה לפייס את הבגלרים, מת בטרם עת. הוא מעולם לא נישא, כך שלא נותרו אחריו יורשים. תושבת ורטייג, כפר מאזור הבגלרים, טענה כי בנה התינוק הוא בנו הלא חוקי של המלך המת. טענתה נתמכה על ידי נאמנים נוספים של המלך, והובילה לכך שהבירקביינרים יכירו בו כיורש החוקי. הכרה זו העמידה אותה ואת תינוקה בפני סכנה גדולה. ב-1206, פתחו הבגלרים במסע חיפושים אחרי שניהם, במטרה לקטוע את שרשרת המלוכה הבירקביינרית. קבוצה של לוחמים בירקביינרים הבריחה את האם ובנה לכיוון טרונדהיים, אך באמצע הדרך נקלעה החבורה לסופת שלגים. שני הלוחמים העזים ביותר בחבורה, טורסטיין סוולקה וסקרוולד סקרוקה לקחו עימם את הילד, ונשאו אותו על סקיס כל הדרך עד מחוז המבטחים בטרונדהיים. בשנים הבאות, התינוק גדל תחת חסותו של מלך נורווגיה אינגה השני. לאחר מותו של המלך אינגה ב-1213, הוכתר האקון בן השלוש עשרה למלך נורווגיה. לימים, הוא איחד את הממלכה והוביל אותה לאחת מתקופות השגשוג הגדולות בתולדותיה. כיום, הנורווגים מציינים את הארועים הללו במרוץ הקרוס קאנטרי סקי (להלן XCסקי) החשוב ביותר, הבירקיביינר, על שם הלוחמים שהצילו את המלך.
אני משלים את הסיבוב הראשון ומחליק חזרה לנקודת ההתחלה. אני עוצר את הסטופר ומביט בשעון. תשע עשרה דקות וחמישים שניות. לא טוב. כל אורכו של הסיבוב הוא פחות משלושה קילומטר. אני רץ מרחק כזה בהרבה הרבה פחות. אני נאנח, מתמתח, מפעיל את הסטופר, ומתחיל את הסיבוב השני.
ב-1973, יזם ויסקונסינאי ממוצא נורווגי בשם טוני וייז מחליט לייבא את המרוץ הנורווגי אל אזור הייוארד בצפון מערב ויסקונסין. הוא מקים את עמותת הבירקיביינר האמריקאי, ומייסד את מה שלימים נהיה למרוץ הקרוס קאנטרי סקי הגדול חשוב ביותר בארה"ב, המכונה 'הבירקי'. המרוץ נערך כל שנה מאז, ומושך כתשעת אלפים מתחרים מכל רחבי העולם, בהם גם העלית שבעלית, ועוד כעשרים אלף צופים. מסלול המרוץ בין קייבל להייוארד נחשב לאחד הקשים בעולם בשל ריבוי הגבעות. המרוץ כולל שני מקצים עיקריים: קרוס קאנטרי סקי קלאסי ל-54 קילומטר, וסקייט סקי ל-50 ק"מ. מקצה נוסף, הקורטפלט, אורך כ-23 קילומטר ומיועד בעיקר למשתתפים פחות מנוסים.
יש מי שחכם ויש מי שמחפש אתגרים. בקצרה, השתוכנעתי על ידי ואן, אחד מחברי לעבודה וויסקונסינאי מלידה (שנה שביעית בבירקי) שטען שאם אני מסוגל לרוץ מרתון, אני גם יכול לעשות XCסקי (למרחק ארוך בשנים עשר קילומטר ממרתון ריצה). בגלל שבשנתיים האחרונות התמקדתי בסגנון הקלאסי (סקיס מקבילים), הרווחתי עוד ארבעה קילומטר למסלול. למה לא קורטפלט? "כי אם אתה כבר נוסע חמש שעות להייוארד, תצדיק את זה, וחוץ מזה הקורטפלט זה לילדים". אה, כן. הילדים של ויסקוניסין. פוטבול בשלג בגיל חמש, ובירה מגיל שבע. בגיל עשר הם כבר בגובה של שמונה פיט ושוקלים מאתיים פאונד. בכל מקרה, צרת רבים נחמת טיפשים, הצלחנו לשכנע עוד שלושה חיגרים ופיסחים להרשם לבירקי הקלאסי: ג'ודי (שיאנית השלשות של קבוצת הכדורסל נשים של ייל, והאתלטית הטובה ביותר שאני מכיר), מתיאס (2:59 במרתון שיקאגו, טריאטלט מנוסה), וקלי (אין לי מושג איזה ספורט היא עושה, אבל היא בטח עם עבר אולימפי כזה או אחר).
אני משלים את הסיבוב השני בעשרים שניות פחות מהראשון. כואבים לי השרירים במפשעה ואני מזיע כאילו זה הקיץ בלבנט. כשאני חוזר לאוטו, אני מחשב בראש כמה זמן יקח לי הדבר האמיתי אם אתמיד בקצב הזה. שש שעות, בדיוק כמו בתחזית של ואן. יורגן הול, המנצח של שנה שעברה סיים את המסלול בשעתיים, עשרים ושמונה דקות ושלושים ותשע שניות. בהתחשב בזה שיש לי עוד 75 ימים עד המרוץ, מקום על הפודיום נשמע כמו אופציה סבירה בהחלט...
בתחילת המאה השלוש-עשרה, נורווגיה היתה בעשור השמיני למלחמת האזרחים בין הבגלרים מהדרום לבירקביינרים שבצפון ובמערב. המלך האקון השלישי, מנהיג הבירקביינרים, אשר ניסה לפייס את הבגלרים, מת בטרם עת. הוא מעולם לא נישא, כך שלא נותרו אחריו יורשים. תושבת ורטייג, כפר מאזור הבגלרים, טענה כי בנה התינוק הוא בנו הלא חוקי של המלך המת. טענתה נתמכה על ידי נאמנים נוספים של המלך, והובילה לכך שהבירקביינרים יכירו בו כיורש החוקי. הכרה זו העמידה אותה ואת תינוקה בפני סכנה גדולה. ב-1206, פתחו הבגלרים במסע חיפושים אחרי שניהם, במטרה לקטוע את שרשרת המלוכה הבירקביינרית. קבוצה של לוחמים בירקביינרים הבריחה את האם ובנה לכיוון טרונדהיים, אך באמצע הדרך נקלעה החבורה לסופת שלגים. שני הלוחמים העזים ביותר בחבורה, טורסטיין סוולקה וסקרוולד סקרוקה לקחו עימם את הילד, ונשאו אותו על סקיס כל הדרך עד מחוז המבטחים בטרונדהיים. בשנים הבאות, התינוק גדל תחת חסותו של מלך נורווגיה אינגה השני. לאחר מותו של המלך אינגה ב-1213, הוכתר האקון בן השלוש עשרה למלך נורווגיה. לימים, הוא איחד את הממלכה והוביל אותה לאחת מתקופות השגשוג הגדולות בתולדותיה. כיום, הנורווגים מציינים את הארועים הללו במרוץ הקרוס קאנטרי סקי (להלן XCסקי) החשוב ביותר, הבירקיביינר, על שם הלוחמים שהצילו את המלך.
אני משלים את הסיבוב הראשון ומחליק חזרה לנקודת ההתחלה. אני עוצר את הסטופר ומביט בשעון. תשע עשרה דקות וחמישים שניות. לא טוב. כל אורכו של הסיבוב הוא פחות משלושה קילומטר. אני רץ מרחק כזה בהרבה הרבה פחות. אני נאנח, מתמתח, מפעיל את הסטופר, ומתחיל את הסיבוב השני.
ב-1973, יזם ויסקונסינאי ממוצא נורווגי בשם טוני וייז מחליט לייבא את המרוץ הנורווגי אל אזור הייוארד בצפון מערב ויסקונסין. הוא מקים את עמותת הבירקיביינר האמריקאי, ומייסד את מה שלימים נהיה למרוץ הקרוס קאנטרי סקי הגדול חשוב ביותר בארה"ב, המכונה 'הבירקי'. המרוץ נערך כל שנה מאז, ומושך כתשעת אלפים מתחרים מכל רחבי העולם, בהם גם העלית שבעלית, ועוד כעשרים אלף צופים. מסלול המרוץ בין קייבל להייוארד נחשב לאחד הקשים בעולם בשל ריבוי הגבעות. המרוץ כולל שני מקצים עיקריים: קרוס קאנטרי סקי קלאסי ל-54 קילומטר, וסקייט סקי ל-50 ק"מ. מקצה נוסף, הקורטפלט, אורך כ-23 קילומטר ומיועד בעיקר למשתתפים פחות מנוסים.
יש מי שחכם ויש מי שמחפש אתגרים. בקצרה, השתוכנעתי על ידי ואן, אחד מחברי לעבודה וויסקונסינאי מלידה (שנה שביעית בבירקי) שטען שאם אני מסוגל לרוץ מרתון, אני גם יכול לעשות XCסקי (למרחק ארוך בשנים עשר קילומטר ממרתון ריצה). בגלל שבשנתיים האחרונות התמקדתי בסגנון הקלאסי (סקיס מקבילים), הרווחתי עוד ארבעה קילומטר למסלול. למה לא קורטפלט? "כי אם אתה כבר נוסע חמש שעות להייוארד, תצדיק את זה, וחוץ מזה הקורטפלט זה לילדים". אה, כן. הילדים של ויסקוניסין. פוטבול בשלג בגיל חמש, ובירה מגיל שבע. בגיל עשר הם כבר בגובה של שמונה פיט ושוקלים מאתיים פאונד. בכל מקרה, צרת רבים נחמת טיפשים, הצלחנו לשכנע עוד שלושה חיגרים ופיסחים להרשם לבירקי הקלאסי: ג'ודי (שיאנית השלשות של קבוצת הכדורסל נשים של ייל, והאתלטית הטובה ביותר שאני מכיר), מתיאס (2:59 במרתון שיקאגו, טריאטלט מנוסה), וקלי (אין לי מושג איזה ספורט היא עושה, אבל היא בטח עם עבר אולימפי כזה או אחר).
אני משלים את הסיבוב השני בעשרים שניות פחות מהראשון. כואבים לי השרירים במפשעה ואני מזיע כאילו זה הקיץ בלבנט. כשאני חוזר לאוטו, אני מחשב בראש כמה זמן יקח לי הדבר האמיתי אם אתמיד בקצב הזה. שש שעות, בדיוק כמו בתחזית של ואן. יורגן הול, המנצח של שנה שעברה סיים את המסלול בשעתיים, עשרים ושמונה דקות ושלושים ותשע שניות. בהתחשב בזה שיש לי עוד 75 ימים עד המרוץ, מקום על הפודיום נשמע כמו אופציה סבירה בהחלט...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה