ימים 8-9, הארצ'יס ויומולדת!!

בשבת בבוקר, היום השמיני לטיול, קמנו אחרי לילה במלון בעיירה באמצע הדרך וכרגיל, אחרי הצטיידות קטנה התחלנו בנסיעה מערבה לכיוון יוטה (כאמור, לא היה בתכנון המקורי). בסטיה ממש קטנה מהמסלול היה ה- Colorado National Monument, אז מה? נוותר? איזור מצוקי ממש יפה. הנסיעה היתה ממש על שפת המצוק. יש מי שיחשוב שזה מדהים (אבי) ויש מי שזה עושה לו פרפרים בבטן (נחשו מי?). בכל מקרה, הנוף היה יפהפה, אך בגלל הגשם רק אכלנו שם צהריים וויתרנו על טיול רגלי (בכל מקרה היינו עושים טיולון קצר בלבד).

אייל זיהה על אחד העמודים שם מקלון אותו הוא מכיר מאחד הספרים שלו. לפחות אנחנו יודעים שהראיה שלו בסדר ;-)

כביש הגישה למונומנט מתחיל ב- Grand Junction. לטובת מי שיתכן ויעזר יום אחד בבלוג לתכנון הטיול, נציין שבגרנד ג'נקשין יש מוזיאון דינוזאורים. הביקורות באינטרנט מתחלקות לאלו שמהללים את הדגמים המדהימים שם כולל אלו המכניים שזזים, ואלו שטוענים שהילדים ממש פחדו מהדגמים המשוכללים. מכיוון שאנחנו מכירים את הילדים שלנו, ידענו שנהייה מהסוג השני.... אולי אם נחזור לשם בעוד כמה שנים...

המשכנו בדרכנו מערבה. התלבטנו אם לנסוע קודם לאתר הקמפינג או קודם לפארק ה- Arches, אך הרעב של רוני והעובדה שהפארק היה בדרך לאתר הקמפינג הכריעה.
עצרנו בכניסה לפארק הארצ'ס, ולאחר התרעננות קלה, התחלנו בסיבוב לראות במה מדובר. מ-ד-ה-י-ם ! גם כאן ירד גשם, אבל על זה לא היינו מוכנים לוותר. אחרי שחילצנו את מעילי הגשם מהגג, יצאנו למספר סיבובים קצרים. רוב המסלולים בפארק הם ממש קצרצרים.

לאחר שהקמנו את האוהל, ראינו מאתר הקמפינג שהפארק נראה בצבעים אפילו יפים יותר בשקיעה. מזל שיש לנו שם עוד לילה.
ביום ראשון חלה יום ההולדת של נועה! על הבוקר אבי קפץ למרכז אתר הקמפינג לקנות חלב, וניצל את ההזדמנות לבדוק מייל. כשהוא חזר לאוהל הראנו והקראנו לנועה את המיילים שקיבלנו ליום הולדת שלה (כולל האייקונים שגרמו לה לחייך), ככה שלא היה מיותר לשלוח לה מזל טוב גם בטיול! תודה :-)

המשכנו בקניית אוכל לצהריים כולל קאפ-קייקס מעוטרים בצבעי מאכל לרוב (איכככס, מזל שבדרך כלל חוגגים יומולדת בבית). החלטנו לטייל לקשת הכי מפורסמת בפארק, מסלול של קרוב לחמישה קילומטרים, חציו בעליה עד לקשת, ואחר כך חזרה באותה הדרך. הפעם למדנו לקח והמנשא של נועה לא בא איתנו. גם הקאפ-קייקס נשארו באוטו עקב אריזה גדולה מדי לסחיבה.
נועה הלכה רוב הדרך נהדר, וכשהתעייפה היא בילתה על הכתפיים של אבי, ואייל טיפס נהדר כל הדרך (למרות שלא מעט אנשים קיטרו בדרך, והיו גם מי שפרשו לפני שהגיעו לסוף המסלול). היה שווה כל דקה! התמונות עושות עוול למראה (בפארק כולו, לא רק כאן) אבל היינו יכולים להישאר שם שעות, ולכן גם אכלנו שם צהריים.


הדרך חזרה עברה יותר בקלות, חוץ מהסוף, לאחר שכבר הרכבים היו בטווח ראיה, אייל פשוט לא היה מסוגל ללכת יותר (פחות ממאתיים מטר לחניה), ככה שאני עברתי לסחוב שני ילדים.

נסענו קצת לאזור מוצל עם שולחנות קמפינג, שלפנו מהתיק זר יומולדת שהוכן מראש, קאפ-קייקס ונרות לעוגה, וחגגנו לנועה יומולדת. גם כאן התמונות לא מייצגות, אבל היה מאוד מוצלח. נועה היתה מאושרת, וגם אייל התרגש ושמח איתה. רוני נשארה די אדישה...

אחרי מנוחה קצרה באוהל, טבילה בבריכה ומקלחות, חזרנו שוב (בפעם השלישית) לפארק, הפעם כדי לראות אותו מקרוב בשקיעה.

הרגשנו מצד אחד שמיצינו את הפארק כמה שיכולנו עם ילדים. מצד שני היינו בכייף מטיילים בכל המסלולים שם. זהו פארק שלא היה בתכנון, אבל אחד המרשימים שראינו! מומלץ מאוד!!!

ימים 5-6-7, הרוקיס

ביום הרביעי עזבנו את ה- Black Hills לאחר הביקור ב- Wind cave והמשכנו בנסיעה לכיוון הרוקיס. הגענו עד לפורט קולינס, שם בילינו את הלילה.

למחרת בבוקר, מיד לאחר הצטיידות באוכל וקרח (לצידנית) התחלנו לנסוע ל- Rocky Mountains National Park. ידענו שכמעט בכל יום בשעות אחר הצהריים המוקדמות יורד שם גשם, ורצינו לארגן את האוהל לפני שהוא יתחיל. הגענו בסביבות הצהריים, ובמקביל אילתרנו ארוחה והקמנו את האוהל. כשסיימנו לאכול והאוהל עמד מוכן, הגשם לא איכזב והופיע. נכון שאמריקאים לא נרתעים מהגשם וזה לא גורם להם לא לטייל, וגם אנחנו כבר פחות מתרגשים ממנו, אבל עם שלושה ילדים קטנים בכל זאת שמחנו לוותר על התענוג. במקום החלטנו לנסוע למעבר הרים הקרוב, דרך הכביש הגבוה ביותר בארצות הברית. הגשם לא הפסיק, וככל שטיפסנו בגובה גם נהייה קר יותר. נוסיף לזה את העובדה שזו היתה הזדמנות לגלות שאייל מקיא לא רק בדרכי עפר אלא גם בדרכים מפותלות.... היה ברור שהפתרון לכולם הוא להיכנס למרכז המבקרים שבשיא הגובה במעבר ההרים, ולפנק את אייל ונועה בשוקו חם (רוני קופחה והסתפקה בסימילאק) בעודנו יושבים מול חלון המשקיף לעמק נחמד ובו Elkים רבים.

בירידה חזרה מהפס לכיוון אתר הקמפינג (הפעם של רשות הפארקים הלאומיים, פרט לשירותים וכיור לשטיפת כלים אין שם כלום) כבר ראינו יותר Elkים (מעכשיו, אלקים), והפעם גם הרבה יותר מקרוב.

ממש בסמוך לאתר הקמפינג יש עמק שבו נמצא בדרך קבע עדר של אלקים. כשחזרנו כולם ישבו/שכבו, וזה נראה כמו חורשת אלקים.

עדיין ירד קצת גשם, אז אבי נשאר להשגיח על רוני שישנה במכונית, ואני הקראתי לאייל ונועה סיפורים באוהל. כשהפסיק הגשם יצאנו כולנו לבשל ארוחת ערב, כשפתאום ראינו איילה ובמבי עוברים ממש לידנו. התמונה היתה יכולה להיות מוצלחת יותר אם אייל לא היה כל כך מתלהב ורץ אחריהן. הסברנו לו שבפעם הבאה לא רצים אחרי חיות בר. טוב שהוא רץ אחרי האיילה ולא אחרי דב (שהפעם לא זכינו לראות לעומת שנה שעברה. אולי טוב שכך עם שלושה ילדים קטנים).למחרת בבוקר קיפלנו במהרה את האוהל. בתכנון היה טיול יחסית ארוך, וידענו שכדאי להתחיל מוקדם אם רוצים לסיים לפני הגשם. מדובר במסלול של שישה קילומטרים. שלושת הקילומטרים הראשונים הינם טיפוס למעלה ההר, דרך שלושה אגמים שונים. השלושה האחרים הם הדרך חזרה... אבי לקח את המנשא לנועה, שקפצה על ההזדמנות, ומיד ביקשה להיכנס לתוכו (חודשים לא השתמשנו בו. היא הולכת נפלא!). לבסוף היא צעדה עד האגם הראשון ומשם המשיכה על הגב של אבי. אייל לעומתה הלך נהדר את כל הדרך, ורוני ישנה נהדר במנשא שלה.
בערך חמש דקות אחרי שהגענו לנקודת התחלת/סוף המסלול והתיישבנו בצל לנו, התחיל גשם. טוב שהתחלנו את היום מוקדם :-)


אחרי יום מעייף היה לנו חשוב לישון טוב ולתת לילדים להתפרק קצת. לא היה אכפת לנו איפה נישן, העיקר שתהיה בריכה, וככה מצאנו את עצמנו בלייקווד, ליד דנבר. מיותר לציין שאייל ונועה מאוד נהנו מהבריכה.
למחרת המשכנו לוייל (Vail). עיירת סקי בעיקר, שפעילה מאוד גם במהלך הקיץ. המקום מלא ברוכבי אופניים, אשר עולים ברכבל למעלה ההר ויורדים את הדרך חזרה (יש כאלו שיורדים מהר בשבילי סינגל מופרעים לגמרי, ויש מי שיורד בשבילים איטיים ומפותלים). יש כמונו עם ילדים קטנים שפשוט עולים ברכבל, מטיילים למעלה ואחר כך יורדים חזרה ברכבל.

בראש ההר נתקלנו גם לראשונה בספורט חדש. למישהו יש רעיון?

ועכשיו?
כן, זה גולף עם פריסבי. בחנות המזכרות שבראש ההר היו מדפים עמוסים בפריסבי בכל הגדלים והצבעים. לא מספיק שהפריסבי נוגע במתקן, הוא חייב להיתפס בתוך הרשת.

בעיקרון התכנון היה לנסוע לאספן (Aspen), עיירת סקי אחרת ברוקיס, דרומית לוייל ומשם לחזור. אבל הולך כל כך טוב, והילדים מתנהגים כל כך יפה.... יאלה, ממשיכים מערבה ליוטה!

יום 3, Black Hills

הלילה הראשון באוהל עבר על כוחותינו בשלום. ישנו באתר קמפינג של KOA, רשת אתרים בכל ארה"ב שהם קצת יותר מאובזרים (מקלחות נורמליות, אפשרות לכביסה, בריכה ומשחקים לילדים), והיה צפוי לנו שם לילה נוסף, אז למחרת יכולנו לטייל כל היום בסביבה הקרובה בלי יותר מדי נסיעות.

את הבוקר התחלנו בנסיעה להר ראשמור, אותו אייל ונועה מכירים מאחד הסיפורים של ג'ורג' הסקרן, כך שההתרגשות היתה גדולה.

בהליכה קצרה שמתקרבת להר עצמו נתקלנו לראשונה ב- Woodchuck .

בהמשך הלכנו סביב אגם Sylvan, מה שהיה שילוב של צבעים מדהימים, נוף יפה ומסלו כייפי לילדים כי יש כמובן על מה לקפוץ ולטפס. בדרך נתקלנו בסוג של מכרסם שמתווסף לאוסף החיות של הטיול. לא היו לנו איתנו בגדי ים (אירוע נדיר. בגלל ששהינו שני לילות באותו מקום, דווקא הפעם לא הכל היה איתנו), מה שלא מנע מאייל ונועה להיכנס למים.

מראש אמרו לנו שהאזור יהיה מלא באופנוענים כי שבועיים אחר כך תתקיים באזור תהלוכת האופנועים של סטרג'יס. קשה לתאר עד כמה הם היו בכל מקום. זהו תור למעבר במנהרת מסלע באחת הדרכים היפות שנסענו בהן.

באזור יש גם שתי מערות יפות. בחרנו אקראית אחת מהן, רק שכשהגענו התברר לנו שכל הסיורים מלאים עד למחרת בצהריים. ויתרנו.

חזרנו לאתר הקמפינג והלכנו לטבול בבריכה. שם פגשנו עוד משפחה ישראלית מקנזס וכבר המשכנו לארוחת ערב יחד (בבקתה שלהם).

למחרת, עברנו דרך wind cave (המערה השניה) בדרכנו דרומה בתקווה שיהיה סיור פנוי. היה! אנחנו רגילים למערות בארץ שבהן אסור לצלם בגלל העטלפים, אז אפילו לא לקחנו מצלמה. מסתבר שלהבדיל מרוב המערות המאופיינות בנטיפים, מערה זו היא יבשה ומאופיינת ב"כוסות רוח", מעין מבנים חלולים שנוצרו בה, וייחודיים למערה הזו. תמונות אמנם אין, אבל היתה חוויה מאוד נחמדה, לנו ולילדים.

הלאה לרוקיס.

יומיים ראשונים וה- Badlands

בהתחלה חשבתי להעלות את התמונות לפי נושאים, אבל יש כל כך הרבה, שניצמד לסדר כרונולוגי. אני אנסה לצמצמם במילים.

בשבת בבוקר, אחרי שוידאנו שבאמת אין מקום לשום דבר נוסף באוטו, יצאנו לדרך, בתקווה שלא נצטרך לחזור אחורה אחרי מספר בודד של שעות.


אחרי חמש דקות נסיעה אייל ציין את העובדה שזו נסיעה ארוכה ולכן מותר לראות סרט. אמרנו שנכון, אבל קודם צריך לנסוע כמה זמן ורק אז. אחרי קרוב לשמונה שעות נסיעה ושתי עצירות התרעננות, מצאנו את עצמנו ב- Sioux Falls, בלי שנושא הדי-וי-די הוזכר שנית. הוא גם לא הוזכר יותר בכלל לאורך כל הטיול.
חשבנו שזו סתם עיר שממוקמת במקום טוב באמצע לעצור בו ללילה. מכיוון שבמרכז העיר יש פארק עם מפלים (לא סתם קוראים ככה לעיר) החלטנו לחלץ איברים ולראות אותם.

לזה ממש לא ציפינו. מפלים בעוצמה רבה מאוד, במרכז העיר. חבל שהיה מאוחר כי אחרת היינו נשארים שם למופע האורות שהתחיל בתשע וחצי בערב.


מה שתראו בתמונה הבאה הושאל לנו על ידי דנה ואסף, והיה אחד הפריטים היותר מוצלחים בטיול. בעוד חודש רוני כבר תהייה ארוכה מידי למיטה הזו, אבל זה היה פשוט מושלם הפעם.

אייל ונועה מאוד אוהבים בתי מלון, בעיקר בגלל המיטות הגדולות. תפסנו אותם ברגע נדיר שהם לא קפצו או התגלגלו על המיטה.

ביום השני היינו צריכים להגיע לאתר קמפינג במרחק 6 שעות נסיעה בערך. במקום לנסוע ישירות כל הדרך על האוטוסטרדה, עברנו דרך הפארק הלאומי Badlands. ידענו שיהיה חם. ידענו שיהיה נוף יפה. לא ידענו עד כמה יפה זה יהיה וכמה חיות נפגוש כבר ביום השני לטיול. האזור מאוד סלעי ולכן אייל ונועה יכלו להמשיך לקפץ עוד ועוד בשבילים השונים.


זהו Prairie dog שעד עכשיו זכינו לראות רק בגן החיות במדיסון. בטיול ראינו המון מושבות שלהם בטבע.

מי יודע מה החיה הזו? אנחנו עדיין לא בטוחים אבל ככל הנראה זה Elk (דישון). בכל מקרה, בהמשך פגשנו Elkים רבים.

ואלו הם באפלו שנתקלנו בהם בנסיעה בדרך נופית לא סלולה. זו גם היתה הזדמנות לגלות שאייל מקיא בנסיעות. אופס... קצת מאוחר מידי. זו לא היתה הפעם האחרונה בטיול...

בהמשך פתאום השמיים נהיו קודרים, בדיוק מעל המקום בו התכוונו לישון...


לבסוף הגענו לאתר הקמפינג ב- Black hills, בדיוק אחרי שהגשם שם פסק. באוהל היה לנו מזרון מתנפח לאבי ולי, ומיטה שדה קומותיים לילדים. אייל ישן למעלה, ואילו למטה נועה ישנה בשק שינה בקצה אחד ורוני חנוטה בחרמונית בקצה השני.


לילה טוב.

חזרנו מהטיול

חזרנו הביתה!

הכל התחיל כשרשמנו את אייל ונועה לגן לקיץ. רשמנו אותם לכל הקיץ פרט לשבועיים. לא ידענו מה נעשה בזמן הזה, אבל ידענו שנטייל. לאן? החלטנו שהפעם אנחנו לא טסים, אז ניסע לאן שאפשר להגיע עם האוטו.
לשכור מיניואן? להישאר עם הרכב שלנו? לקנות קופסא לגג? לנסוע מזרחה? מערבה?

לאחר הרבה לבטים החלטנו שנוסעים עם הרכב שלנו, בתוספת קופסא לגג לטובת ציוד, בתקווה שהצפיפות לא תחרפן אף אחד מנוסעי הרכב. הכיוון: מערבה, לכיוון קולורדו (הרי הרוקי). מה בדיוק? מה שיצא! לא ידענו מה זה לנסוע כזה מרחק, בטח לא עם שלושה ילדים. הזמנו לילה ראשון במלון ועוד שניים בקמפינג ולא ידענו למה לצפות. לקחנו בחשבון גם את האופציה של לחזור אחורה אחרי מספר שעות כי זה לא זה.

אתמול חזרנו הביתה אחרי 13 ימים ו- 3500 מיילים (או בעברית קצת יותר מ- 5600 ק"מ). רק לשם הפרופורציה, מטולה-אילת זה 471 ק"מ, ככה שזה כמעט 6 פעמים לנסוע ממטולה לאילת וחזרה. היה כיף. הדיוידי הנייד לא יצא מהקופסא - עד כדי כך הילדים היו בסדר...

יצאנו מויסקונסין, ועד שחזרנו עברנו דרך: מינסוטה, דרום דקוטה, ויומינג, קולורדו, יוטה, קולורדו, נברסקה ואיווה. אחרי שנגמור לעכל 607 תמונות, נפרט קצת יותר.

(לחצו על view larger map בתחתית המפה כדי לראות את המסלול המלא בדף חדש...)


View Larger Map

שגרה? מה זה?

או במילים אחרות, לאן נעלמנו?

לפני ארבעה חודשים חגגנו את פסח, ואז פתאום רוני נולדה, וסבתא באה לעזור, וסבא הצטרף, וסבא וסבתא חזרו לארץ, וסבא וסבתא אחרים באו לבקר, וגם הם חזרו לארץ, ואבי נסע לכנס לשבוע, וחזר.

זהו. היו שבועיים וחצי שקט (והאמת היא שהפעם האמנתי שאבי יכתוב בבלוג על הנסיעה שלו. אז האמנתי...).

בין לבין היו קצת טיולים, בריכה ובעיקר ימים חמים וחוסר זמן לכתוב (בשילוב עם מחשב שהחליט לעשות צרות).

בשבת אנחנו נוסעים לשבועיים טיול. לאן? נראה לאן נגיע. נוסעים עם הרכב שלנו ככה שהכל פתוח. עדכונים ובעיקר תמונות כשנחזור.

מאיפה הצנוברים שאתם אוכלים?

מהעץ! יופי, אבל מאיזה עץ?

כשהייתי קטנה והיו תחרויות שחיה בבריכה של מכבי חיפה, אני זוכרת בעיקר את איסוף הצנוברים ומציאת אבנים לשבירתם. היום את רב הצנוברים אנחנו קונים מן הסתם. חשבתם פעם מאיפה הם מגיעים?

לפני שבועיים בערך התארחנו עם כל המעבדה של אבי אצל המנחה שלו. אירוע שהתחיל בארוחה גרמנית בבוקר, המשיך בטבילה בנהר הויסקונסין לא רחוק מהחווה בה הוא גר (תמונות יש בבלוג מלפני שנה באירוע מקביל) והסתיים בארוחת ערב, חזרה בחווה. בארוחות האלו כל אחד תורם את חלקו. אני הבאתי את הלהיט החדש בקרב הישראלים במדיסון- עלי גפן נוסח זהר אחרי שדנה ואני ישבנו בשישי בבוקר לגלגל את עלי הגפן, היא עם רועי על הגב ואני עם רוני במנשא מקדימה ומן הסתם אכלתי גם לא מעט.

בשבת בערב, אחרי שחזרנו מהאירוח, היה לי טעם מוזר בפה. בראשון בבוקר הקפה הקר שהכנתי היה די מגעיל, עד שהעדפתי לא להציע לאסף שקפץ לבקר קפה, כי לא הבנתי מה לא בסדר. בצהריים החסה הרגישה די רקובה, ובעקבות התיאור שלי לא רק שאבי לא טעם את הסלט, הוא גם זרק את כל החסה מהמקרר. כשהגלידה היתה לא טעימה כבר התחלתי לחשוד שהבעיה היא בי. נזכרתי באחד הפוסטים האחרונים של רונן לפני שעזב את מדיסון, בו הוא סיפר על טעם רע בפה ושחיפוש קצר בגוגל קשר את זה לצנוברים. מוזר לא? גם כמה כבר אכלתי? אה, ביום שבו הכנו את עלי הגפן, לא היה לי זמן להכין אוכל, אז גם בצהריים וגם בערב אכלתי פסטה ברוטב פסטו שנשארה מערב קודם. אופס.

בדיקה זריזה בויקיפדיה הראתה שאכילת צנוברים שמקורם בסין, עלולה לגרום לטעם מר בפה, המופיע בשיאו לאחר יומיים ויכול להימשך עד שבועיים. איכססססס.

בדקתי ואכן הצנוברים שלנו הגיעו מסין.

גידלתי השנה המון בזיליקום בעקבות הצלחת הפסטו בשנה שעברה. היום קניתי צנוברים מחברה אחרת שמקורם ברוסיה וקוריאה. ההגיון שלי אומר שברוסיה וקוריאה גדל אותו זן של אורנים שגדל בסין, לא? בפריזר מחכה לי לא מעט רוטב מהצנוברים החדשים. מה אתם אומרים, לאכול או לא?

בשנה באה

היום נפל לי האסימון למה בעצם אנחנו נשארים כאן עוד שנה.

היום זה הרביעי ביולי, בטח מעט יודעים שזה היומולדת של אבא שלי, אבל רובכם יודעים שזה יום העצמאות של ארה"ב.
בשנה שעברה, זו היתה הפעם הראשונה שלנו כאן ביום העצמאות המקומי, ורק לקראת סופו, התוודענו לכל החגיגות. השנה, אנחנו כבר "ותיקים", ולכן לא היו הפתעות.

ביום שישי, יומיים לפני יום העצמאות, זיקוקים ב- Elver Park.
ביום שבת, יום לפני יום העצמאות, מופע זיקוקים ענקי בסופו של יום שלם מלא פעילויות בוורנר פארק. טוענים שהוא הגדול ביותר באזור (יותר מאלו שביום העצמאות עצמו): Rhythm&Booms .
היום, יום ראשון, בבוקר קישוט אופניים בשורווד (השכונה הצמודה), בצהריים תהלוכת אופניים/עגלות וכו' מקושטים אותם מובילים מכבי האש המקומיים, ועוד ועוד ולסיום, מופע זיקוקים בחסות מכבי האש המקומיים.

אפילו מזג האויר שיתף פעולה ולא היה גשם.

ומה לנו ולזה? כלום! הקנדים, הידועים בחיבתם לשכנתם מדרום החליטו שסוף השבוע של הרביעי ביולי זה זמן נהדר להתחיל כנס (ממתי מתחילים כנס בסופ"ש?), וכך מצאתי את עצמי עם שלושת הילדים. ללכת לראות זיקוקים עם ילדה שמפחדת מהרעש של שואב האבק לא נראה לי מוצלח במיוחד (וגם לא עם אחותה בת השלושה חודשים), וגם לא לרדוף אחרי אייל עם האופניים בין המון האנשים כשיש לו עוד שתי אחיות ברקע.

עכשיו, בסופו של יום בייתי ונחמד אני יושבת בסלון, מחזיקה אצבעות שהחבר'ה שישנים למעלה לא יתעוררו מקולות הזיקוקים, ובזכותכם (הקוראים הנאמנים) מתעדת מה לא עשינו השנה, בתקווה שאולי בשנה הבאה...

(ומילה טובה על החברים כאן. עדי, שהיה לבד בעצמו עם הילדים כי הגר היתה בכנס גם, הציע לשלוח את אייל ונועה אליו. אן, שכנה אמריקאית שראתה אותי בבוקר מטיילת עם החבר'ה, התקשרה להציע להצטרף אליהם לפארק עם מזרקות מים. איזה כייף לגור במקום שיש בו אנשים טובים!)

מזל טוב, אבא :-)